מה השגנו?

בשנים האחרונות נדמה שאנחנו רק מפסידים. הימין הקיצוני מחזק את אחיזתו בכל זרועות הממסד הישראלי, מדינת המתנחלים מתפשטת מגבעה לגבעה, מערכת החינוך הופכת בהדרגה למחנה אימונים לאומני, ומרבית אזרחי ישראל ממשיכים להיטלטל בין חרדות קיומיות לשיגעון גדלות כוחני. השמאל הישראלי אינו מצליח להתחדש ולבנות את עצמו מחדש מתוך ההריסות של קריסת תהליך השלום ופרוץ ההתקוממות האלימה בשטחים בראשית שנות האלפיים.

יותר מעשור חלף מאז שאריאל שרון סלל את דרכו אל לשכת ראש הממשלה בעלייתו הקנטרנית להר הבית בספטמבר 2000 והשמאל הישראלי עדיין מטלטל בין שני קצוות: מחד, ניסיון חסר תוחלת לכונן מחדש את השמאל של שנות ה-90, באמצעות אותם המנהיגים, התארגנויות והמסרים; מאידך, ניסיון לברוח ממסרים מעוררי מחלוקת ולהמציא את עצמו מחדש כמרכז-שמאל, שמאל-חברתי, או לא שמאל בכלל. הבריחה של השמאל הישראלי מעצמו מובנת לאור החיסול הממוקד שביצע בו הימין הישראלי בשני העשורים האחרונים. אולם המחשבה שניתן להתחמק ממכונת ההשמצות הימנית מבלי להיאבק בה פנים אל פנים איננה אלא פנטזיה.

תנועת סולידריות היא תנועה צעירה שצמחה בהדרגה מתוך פעילות שטח במוקדי חיכוך במזרח ירושלים והרחיבה את פעילותה לזירות פעולה אחרות ברחבי הארץ. את הקמת התנועה ליוותה ההכרה שהשמאל הישראלי אינו יכול להיאבק בימין באופן אפקטיבי ללא התחדשות משמעותית של חזונו, מסריו, מטרותיו ושיטות הפעולה שלו. מעל כל, סולידריות צמחה מתוך חוויית המאבק הנחוש והבלתי מתפשר בימין הקיצוני שהתגלם מול פעילי התנועה מדי יום ביומו בהתנחלות בשכונת שייח ג’ראח. מה שלמדנו בשייח ג’ראח הוא שנחישות עובדת, שהימין חזק פחות ומתוחכם פחות מכפי שאנו נוטים להאמין, ובעיקר שכוחות הפיוס והחירות בישראל מסוגלים עדיין להחזיר מלחמה שערה.

על כן חשבנו שחשוב למנות כאן כמה מהישגינו. לא על מנת להתפאר בהם או לגמד את גודל המשימה שעדיין מונחת לפתחנו, אלא כי יכולתנו לפעול באפקטיביות ולבלום את ריצת האמוק של הימין הקיצוני אל תהומות של אלימות, דיכוי ופחד תלויה ביכולתנו ללמוד לא רק מטעויות כי אם גם מהצלחות.

 | הישגים בירושלים המזרחית | הישגים בתוך גבולות הקו הירוק |