לפני מספר שבועות צורפה להודעה על הפגנת יום השישי הקבועה בשכונה, בקשה להגיע בלבוש המכבד את רגשות התושבים – בלי מכנסים קצרים וגופיות. הבקשה עוררה הרבה תגובות קשות ושאלות, ולפיכך, הרגשנו שמן הראוי להסביר בפירוט את מקור הבקשה ואת המקום שממנו היא נובעת, בתקווה שזה יענה על רובן, אם לא על כולן.
המאבק שבחרנו לנהל בשייח ג’ראח הוא מאבק שהעקרון הבסיסי והמוביל שלו הוא מאבק משותף ישראלי-פלסטיני. כל ההחלטות שלנו, דרכי הפעולה שלנו, וההתנהלות שלנו בכללה, נובעות מההחלטה הזו, ומהחשיבות העקרונית הרבה שאנחנו מייחסים לה.
כאשר מנהלים מאבק משותף מתוך כבוד הדדי, יש צורך גם בפשרות ובהתחשבות, הנובעות מהבדלים בתפיסות ובאורחות החיים. הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מנהלים את המאבק הזה מתוך סולידריות עם אנשים שמזמינים אותנו לשכונתם ופותחים בפנינו את בתיהם (או אוהליהם).
רבות משותפותינו הפלסטיניות, וגם כמה משותפינו הפלסטינים הביעו חוסר נוחות בעניין הלבוש החשוף. חלקן אף נמנעות במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזו. מאחר ושיתוף הפעולה הזה הוא קריטי בעינינו, ומאחר ונוכחותן של הפעילות הפלסטיניות בהפגנות היא דבר שאיננו מוכנות לוותר עליו, החלטנו לנסות וליצור קוד לבוש, שיכבד את הרגשות שלהם מחד, ושיתאים לאורח חיינו מאידך. לפיכך, אין ציפיה מאנשים לבוא עם חולצה ארוכה בקיץ, ואף אחד לא מבקש מנשים לעטות חיג’אב או לכסות את הראש (למרות שמומלץ לכולם לבוא עם כובע), אבל אנחנו כן מבקשים מגברים ונשים כאחד, לא לבוא בכתפים וברגלים חשופות, על מנת ששותפינו ושותפותינו ירגישו בנוח בהפגנות, ותמשכנה לקחת בהן חלק.
בתודה מראש, והרבה הערכה,
פעילות ופעילי שייח ג’ראח.
אני יכול איכשהו (בקושי) להבין את זה בהתחשב בשימור השיתוף. אבל אני לא מבין למה אתם כ”כ מתפעלים מכך שמזמינים אתכם לשכונה ומכניסים אתכם לבית/אוהל – הרי אתם שם כדי לעזור להם. אתם מודים על-כך שלא מגרשים אתכם לאות תודה?
ערן, בקצרה, שותפות יהודית-ערבית היא לא דבר מובן מאליו, בשום מצב. אפשר לוותר עליה מראש, ואפשר להתמודד עם האתגר, אבל להתעלם מהמורכבות זה פשוט מסוכן.
מסוכן לעזור להם?
זה לא מובן להם שאתה שם בשביל לעזור להם?
מסוכן ?!
אז כנראה שמנצלים אותך ורוצים שתבוא איך שהם מכתיבים לך כי אחרת העזרה שלך לא מתקבלת בהבנה..
כאשר האלטרנטיבה היא ויתור מראש על עקרונות ליברליים? עדיף בלי שותפות. אולי זה יעורר אצלם מחשבה על העניין – שאותם עקרונות שמבטיחים זכות להגדרה עצמית גם מובילים לזכויות אחרות.
כירושלמי, אני בז לדרישה מראש לויתור על עקרונותיי למען שותפות עם אחרים שאינם שותפים לעקרונות אלה — וזה נכון לכל מיני מפגשי ביחד כאלה של דתיים וחילוניים כמו שזה נכון ליהודים וערבים. כמו שאני לא אעשה שבת אצל דתיים אם הם לא מוכנים לעשות שבת אצלי, כך לא צריך להכנע לתכתיבים הללו כאן.
פלורליזם, כערך, מאבד ממשמעותו מחוץ למסגרת של ליברליזם – ומוביל לרלטיביזם מוסרי מסוכן. לוותר על עקרונות ליברליים למען פלורליזם זה משול לכריתת הענף עליו אתה יושב.
ובכלל, יהרגו אותי פה אני בטוח, אבל צריך לשאול, אם המדינה הפלסטינית שתקום (הלוואי שבקרוב בימינו) תהיה מדינה בה נשים משועבדות והומוסקסואלים מוצאים להורג, האם זו מדינה ששווה לנו, כשמאל, להלחם בשבילה בכלל? אני מודה שיש לי עם הסיפור הזה בעיה…
אתה מאמין במה שאתה אומר אך לא תנהג כך.
בוא ונניח שאתה אוהב לאכול בשר עם זה לא תמנע עצמך מלבקר בבית חבר צמחוני ולא תצפה ממנו שיאכל בשר אצלך. להפך כשתזמינו אתה אולי אפילו תשנה את התפריט מעטא או הרבה כדי שגם הוא יהנה.
אז למה כשזה דת של מזון אתה תשתחווה ותכבד אך לכל דת אחרת לא?
כל החיים הם מלאי פשרות אתה כנראה צעיר מדי להבין זאת, אך כשתהיה לך בת זוג אתה מוותר והיא מוותרת כדי לשמור על מניע משותף כך גם פה.
ערן, השיתוף לא מובן מאליו וגם לא הנכונות לקבל את הסיוע מהישראלים.
אני מבין שהשיתו לא מובן מאליו, ולכן כתבתי שאת הטיעון הזה אני יכול להבין, אבל למה נכונות לקבל סיוע מישראלים אינה מובנת מאליה? אפילו יהודים במלחמת העולם השנייה לא סירבו לקבל סיוע מגרמנים/פולנים שהיו מוכנים לעזור להם (וסליחה על הדמגוגיה הקלה. למען הסר ספק, אני לחלוטין לא משווה את מצבם של הפלסטנאים במזרח ירושלים ליהודים במלחמת העולם השנייה).
אני, באופן אישי, מרגיש הכי נוח בעירום. אני אוהב את הגוף שלי, ואפילו שלפעמים צוחקים על השיער שיש לי על הגב אני לא מתבייש בו. למעשה, אחרי אבטיחים ומשמשים אחד מהדברים שאני אוהב בקיץ זה שאני יכול להוריד את כל הבגדים ולהסתובב בעירום. בבית, במעיינות שמסביב לעיר, מתי שרק אפשר. מתי שרק אפשר, כלומר, כשאין בסביבה אנשים פרט לחברים הקרובים שלי. אם מישהו מצלצל בדלת, או שאני שומע צעדים מתקרבים, אני מהר מהר מתלבש. באמת באמת שזה לא כואב לי.
אולי אם היית אישה שנדרשת לכסות את גופה כדי לשמור על יחסי הכוח בחברה הפטריאכלית זה היה כואב לך יותר. ומה תגיד ללהט”בים? שכשמישהו דופק להם בדלת הם צריכים להפריד מהר את המיטה הזוגית, מה כואב להם?
באמת שלא אמרתם כלום. הכתבה של אסף וול הכילה רעיון מאוד משמעותי והפוסט הזה לא התייחס אליה כלל, וחבל. אחת הנקודות הכואבות והקשות ביותר בשמאל.
ערן\ הטעות בבסיס השאלה אנחנו לא שם כדי לעזור להם. אנחנו שם כי נעשה חוסר צדק והתנהלות לא הוגנת ולא ראויה ובעיקר לא שוויונית. אנחנו מתנגדים להפרטהייד שבמקרה הזה עוגן ונעשה על פי חוק, אנחנו מתנגדים לטיהור אתני. אני לא עוזרת להם זה שלהם מראש, זה מובנה. אני מוחה כנגד התנהלות שאינה ראוי ואינה חוקית לשיטתי ונעשית בשמי. הגישה או הראיה שאנחנו עוזריםן ל”הם” היא גישה קולוניאליסטית , גם היא לא בשמי.
ולפרקטיקה, מאחר ואני אורחת במקום שלהם אני לא יכולה או רוצה להכיל עליהם את ערכי התרבות שלי, וגם לא את תפישת עולמי. לא באתי לתקן או לחנך אף אחד רק לנסות ולתקן צדק חברתי ופוליטי
וכן אני אנהג כמנהג המקום.
אנחנו אורחים במאבק הזה שלא באים להציל את הפלסטינים מאימת הכיבוש אלא גם את עצמנו ממה שמעוללים בשמנו. זה לא מובן ומאליו שאנחנו אורחים קרואים, ואם כיבדו אותנו הבה ונכבד אנו אותם את מי שנתן לנו את ההזדמנות והזמין אותנו לחצר אוהלו ולא נכפה עליו את עצמנו כי אם נתמזג למאבק צודק. התפישה שבאנו לעזור או שהלבוש או ההתנהלות שלנו נאורה או נכונה יותר היא קולוניאליסטית מיסודה. אני לא הגורם המחנך. אני שותפה אבל גם אורחת במאבק.
אלונה הטעות שלך היא בבסיס התשובה.
גם אם את לא שם כדי לעזור, בסופו של דבר את עדיין עוזרת.
וארחיב, שמעתי פעם סטנדאפיסט שסיפר על אמו שזרקה עליו פעם נעל אך הנעל נפלה אחורי הספה ואז היא ביקשה ממנו שיעזור לה לחפש את אותה נעל.
נשמע מגוחך, אך זה מה שעושה מי שתומך בממשל יותר גרוע מהממשל שלו עצמו רק בגלל שהוא צודק בדבר מסוים. אם תתני להם את הנעל הם יזרקו אותה עליך חזרה. המדינה שאת מנסה להקים שם תמשיך את חוקי הלבוש השחיתות והעוני לא רק עליך כעת אלא על כל תושביה ובמקום לברך נמצאת את מקללת.
כשמדובר על זכויות אדם, איזון הוא שם המשחק. איזון בין זכויות שונות שמתנגשות לעיתים זו בזו.
זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים. ובאופן נקודתי אני מוכנה לוותר מרצוני על הזכות השניה, לצורך שיתוף פעולה בין העמים במאבק להשגת הזכות הראשונה.
אני בא ממקום של קידוש חופש הפרט. אני לא חושב שמישהו רשאי להגיד (או להמליץ) לי איך להתלבש, בין אם זה בבני ברק, שייח ג’ארח, פתח תקווה או קריית שמונה. מה לעשות, כזה חרא אני.
אני תומך במאבק מתוך מקום של כבוד לתושבי השכונה, כי אני מאמין בדו קיום. “דו קיום” משמעו בעיניי – קבלת השונה ממך. השלמה עם זה שהוא נמצא לידך, כמו שהוא. בייחוד אם הוא בא לעזור לך. דו קיום זה שכן דתי ושכן הומו שלא שונאים אחד את השני, ולא כופים שום התנהגות אחד על השני.
אני אישית לא תומך במאבק הזה מתוך מקום של בושה או התנצלות. אין לי במה להתבייש, אני לא המתנחל, ואני לא השוטר. אני תכלס – לא חייב כלום לאף אחד, כמו שאף אחד לא חייב לי כלום.
אני לא אומר לאף אחד איך להתלבש, אז תואילו בטובכם לנהוג אליי באותה צורה.
אתה באמת לא חייב כלום לאף אחד, ואתה גם לא עושה טובות לאף אחד. אם בקשה פשוטה לא להגיע בבגד ים למקום שבו גרים אנשים מסורתיים כ”כ מרגיזה אותך אולי כדאי שתלך לחוף ירושלים להרגע קצת.
למען הסר ספק, הבחור המזוקן מהדוגמא למעלה הוא לא אני.
זה עניין של סדר עדיפויות. צריך לבחור את המאבקים החשובים כרגע. והמאבק נגד ההתנחלות בשייח ג’ראח עומד במקום גבוה יותר מבחינתי בסדר העדיפויות מאשר הדאגה לזכויות נשים בחברה הפלסטינית. במיוחד בתור ישראלי זה חשוב לי יותר.
את הדיכוי מסיימים צעד צעד.
אני לא יודעת מה העמדה שלי לגבי הבקשה הזו, ובאופן כללי אני חושבת שצריך דיון מעמיק בשאלה האם אפשר להגיד לאנשים מה ללבוד ומתי (ולכן הפוסט מעט מקומם אותי).
אבל מה שאתה כתבת הוא פשוט קלאסיקה…
בוא תסביר לי בבקשה מדוע הכיבוש קודם למאבק למען שוויון מגדרי?
כי איכשהו המאבק הפמיניסטי תמיד צריך לפנות מקום ולהמתין עד שמאבקים חשובים יותר יסתיימו.
האם העובדה שדיכוי נשים קיים משחר ההיסטוריה גרמת לך לחשוב שזה בסדר שנמתין עוד כמה שנים? או שמא מכיוון שנשים לא מנהלות מאבק עממי?
יש לי תחושה שלא היית אומר לשחורים- סליחה, יש סדר עדיפויות, עכשיו אנחנו רוצים לסיים את המלחמה בעיראק, אז בבקשה תמשיכו לחיות לכם בשכונות שלכם בארה”ב ואל תפריעו לנו עם בקשה לשוויון.
ובאופן כללי, גבר אמור לסתום את הפה שלו לגבי מאבק פמיניסטי ולהקשיב מה יש לנשים שסביבו להגיד, ולא להודיע לנו מה חשוב לו יותר ומה לו.
רק שלא יבקשו מכם להתאסלם גם בתמורה לעזרה…מתי תבינו שאתם פשוט חיים בסרט?
קיצר
1.על הגברים לגדל זקן
2.על הנשים לבוא בחיג’אב
3.תשכחו ממה שאתם באמת..מי שאתם על מנת לעזור ולקבל “רשות” להיכנס לועזור לאחים הפלסטינים שלכם..
4.לא לשכוח שהם מענישים את הבנות שלהם על רקע פגיעה בכבוד המשפחה..
אני לא מבין למה צריכה למישהו להיות בעייה עם זה שמישהו מבקש ממך בקשה כלשהי הנוגעת לצורה בה אתה מתלבש בבואך לביתו. הוא לא כופה עליך שום דבר. אתה חופשי לבחור בין 1) לכבד את בקשתו ולהיענות לה, 2) להיעלב מבקשתו ולא לבוא אליו, 3) לעשות דווקא ולהגיע איך שבא לך.
אני בטוח שגם אם תבחר באופציה השלישית, איש לא ישליך עליך ביצים ועגבניות, מקסימום יעירו לך בנימוס.
אין לך זכות להחליט עבור אחרים מה הם לובשים ומה הם מצפים מאורחיהם ללבוש בביתם שלהם.
אבל ההפגנה היא לא בבית שלהם אלא בשכונה, שהיא מקום ציבורי.
מקום ציבורי שהוא גם חלק משטח כבוש. אל תשכח שכשאתה, כישראלי עם תעודת זהות כחולה מגיע לשטח הכבוש — גם אם זה כמחאה על הכיבוש — אתה עדיין חלק מהעם הכובש. זה רחוק מלהיות מובן מאליו שיקבלו אותך שם, וצריך לזכור את הקונטקסט הזה כשמבקשים להכפיף את המאבק של תושבי שייח’ ג’ראח לנורמות ה”נאורות” וה”משחררות” של גופיות ומכנסונים.
אוח, איזה בולשיט! בהשראת התגובה של נועה קאופמן – אם אני גבר, אז בכל פעם שאני מדבר עם אישה אני חלק מהציבור המדכא, גם אם אני מדבר איתה כחלק מהתמיכה שלי במאבקה לשוויון?
כן, גם אם אתה גבר פמיניסט כשאתה מדבר עם אישה אתה עדיין באיזשהו מקום גבר. יצא לי לראות יותר מפעם-פעמיים איך גם בקבוצות פמיניסטיות בשמאל הרדיקלי (גם ארגונים ש”פמיניזם” נמצא בשם שלהן ממש) אם יש בחדר אפילו שני גברים הם ישתלטו על הדיון. שים לב, אני לא אומר שאין לגברים מקום, פשוט שהם צריכים להיות מודעים למקום שהם תופסים ולבוא עם מעט ענווה וצניעות ביחס לסביבה שלהם.
דוד, האם הטיעון הזה לא תקף גם עבור ישראלים באירועים פלסטיניים? לדידי הוא (וטיעוניו הפרגמטיים של חגי) סיבה טובה להתחשב.
” ואף אחד לא מבקש מנשים לעטות חיג’אב או לכסות את הראש ”
הייתי משנה את זה ל..
ואף אחד עדיין לא מבקש מנשים לעטות חיג’אב או לכסות את הראש , הדרישה לעטות חיג’אב היא רק בעוד חצי שנה, הרי כפיה דתית נעשית בשלבים לא הכל במכה אחת.
כבר כתבתי דברים בעניין המקומם הזה, אז אין טעם שאכתוב שוב. הנה:
* מכתב תגובה למכתב מהאתר הזה, שלא נענה
* הודעה בקבוצת־הדיון של פאנורמה
* תכתובת בנוגע להפגנות אחרות: 1, 2, 3, 4
אני מקווה שאוכל להגיע ביום רביעי ולהעלות את הנושא.
המאבק הזה יקר לי מדי מכדי שאניח לשוביניזם ושאר דיכויים לכרסם בו מבפנים. מצב כזה הוא לא מצב שבו אניח ידיים: לא מבחינת זה שלא אשתתף בהפגנות בשיח’ ג’ראח ולא מבחינת זה שאשתוק.
לצערי כבר יש לי שלט בראש: בצד אחד ‘אנא אל תעברי בשכונתינו בלבוש לא צנוע’ לצד ‘בבחירת הלבוש אנא קחו בחשבון הבדלים תרבותיים’, ובצד השני ‘If I can’t wear a miniskirt I don’t want to be in your revolution‘.
לא פותרים דיכוי אחד על־ידי דיכוי אחר!
(ואם כבר מדברים על אי־ניתוק מאבקים, בדיוק נתקלתי היום ב)
יודה, אם אתה רוצה להצטרף להפגנות שמאורגנות ע”י אנשים ששונים ממך ואתה לא יכול להתגמש אפילו קצת מצדקתך ההו-כה-עליונה, אולי באמת זה לא המקום בשבילך. למעשה, אולי חברת אנשים באופן כללי היא לא המקום בשבילך. ובכנות חבל לי שאתה מרגיש כ”כ מדוכא כשמבקשים ממך לא לבוא בלבוש חושפני לשכונה שבה גרים אנשים מסורתיים, אבל אז זה מדכא אותך אולי כדאי למצוא לך דרך פרודוקטיבית לתעל את האנרגיות שלך. כי דוגרי אני מת על האנרגיות האלה, ואני באמת שמח שהן מופנות לאפיקים מתקדמים. אז אם אתה רוצה לחבר בין כל המאבקים בוא תארגן הפגנה של נודיסטים קווירים לשחרור התרנגולות מכלובי סוללה. זה יהיה מושלם, ממש, וכל ששת האנשים שמנהלים את רשימות התפוצה האינסופיות שאתה מתכתב בהן יבואו. יודע מה, אפילו אני אצטרף.
יודה יקר
אשמח אם תרים אלי טלפון ואשתדל לענות על השאלות שלך. מתנצל שאין לי זמן לכתוב תשובה ארוכה יותר
0546236609
דניאל
קבוצת־הדיון של פאנורמה הוכנסה לארון (כלומר, היא מוסתרת ולא זמינה לקריאה בלי להרשם). הנה החלק הרלוונטי מההודעה המקושרת:
ה־HTML התחרבש לי בסוף, אבל הקישור פועל (הוא על הסוגריים הסוגרים ולא על המילה ‘זה’ שהיתה אמורה להיות שם).
אל תשכחו שהן התושבים הערבים והן התושבים היהודים שגרים במקום מצפים ממכם להתחשב בהבדלים התרבותיים ולהגיע בלבוש הולם…
לכותב הפוסט:
אשמח אם תכתוב מי אתה. ראיתי שחתמת בשם “פעילות ופעילי שיח’ ג’ראח”, אבל זה כללי מדיי. גם אני פעיל בשיח’ ג’ראח, ולא הייתי שותף לכתיבת הפוסט. מי כן כתב אותו? יובל, זה אתה? דוד? מישהו אחר? אם היה פורום של פעילים ופעילות שניסח את ההודעה, מהו אותו פורום? כמה פעילים הוא מונה? כמה פעילות? כמה פלסטיניות? כמה פלסטינים?
זאת לא התרסה, אלא קריאה רצינית לספק מידע אלמנטרי בגילוי ובשקיפות כאן באתר.
תודה מראש.
שאלה טובה וחשובה. מתנצל שהדבר לא היה ברור:
ככלל, ההודעות החתומות ע”י פעילי שייח’ ג’ראח הן תמיד תוצאה של עבודה משותפת של רבים, ולא עמדה אישית, ולכן מופיעות כך.
בקצרה: פורום של פעילות מרכזיות – נשים ישראליות בלבד – ניסח את הבקשה המקורית שהופיעה באי-מייל, בהמשך לבקשות חוזרות ונשנות מצד נשים פלסטיניות משייח’ ג’ראח.
קבוצת הפעילים המרכזיים בשייח’ ג’ראח, המונה כמה עשרות, נפגשה לפני כשבועיים ודנה בנושא, ומתוך תחושה שהעמדה לא הובהרה מספיק ביקשה הקבוצה שתנוסח הודעה מנומקת בנושא.
את הפוסט הזה ניסחו שניים, גבר ואישה, שעמדו בקשר עם פורום הנשים המדובר, ורבים נוספים מבין פעילי שייח’ ג’ראח (המספר לא ידוע לי) לקחו חלק באישורו כמיצג הפעילות והפעילים.
בברכה
יובל – עורך הבלוג
יובל, תודה רבה על התשובה המהירה והמפורטת. רציתי לשאול גם לגבי הפורום של העשרות. מה הרכבו המגדרי? מה הרכבו הלאומי? האם הפורום הזה החליט ספציפית לשלוח הודעה כזאת ליתר הפעילים והפעילות שאינן חברות בו, או שזה רק נידון בפורום? אם הפורום כן קיבל החלטה כזאת, באיזה אופן זה נעשה? הצבעה? קונצנזוס? האם הרושם הכללי הוא שיש ויכוח בין הפעילות המרכזיות או שהייתה הסכמה כללית? שוב תודה על הפתיחות ועל הסבלנות.
מפגין יקר שלום.
פורום הפעילים המרכזיים אינו מאוזן מגדרית ממש במובן הגיאומטרי, אבל קשה לקבוע כי הוא מוטה לצד זה או אחר. אני אישית לא סופר נשים וגברים בכל חדר, אבל אולי כדאי שאתחיל. בכל אופן מדובר בפורום ישראלי-יהודי, שיש לו וועדה מתאמת עם תושבי השכונה. ההחלטה, על כל פנים, היתה משותפת ומוסכמת ודיברה על הודעה לכולם.
כמה הערות לדיון שמתנהל כאן.
1) לפני שבע שנים, כאשר המאבק המשותף בכפר מסח’ה בשומרון נגד החומה התחיל, וקבוצה של צעירים וצעירות ישראלים מתל-אביב התגבשה לה במקום לגוף שאחר מכך יתקרא “אנרכיסטים נגד הגדר”, התרחש דיון מאוד מעניין על אותם נושאים ובהשתתפותה של אחת מהפרוטגוניסטיות שלמיטב ידיעתי גרמה גם בשייח ג’ראח לאותו ויכוח דרך השתתפות בהפגנה בלבוש אשר חשף חלקים אינטימים בגופה. מעל דפי העיתון המוהלל “כאן” ובאתר אינדימדיה התקיים דיון מרתק שלצערי הרב לא בנמצא באינטרנט חוץ מסקירה קצרה ודי מעצבנת בעיתון של בנק”י
http://www.shabibanki.org/old/spartacus/5/____________.html
אני חושב שראוי אבל לזכור שדיונים בקשר ללבוש נכון עלו בשני הפעמים בעקבות לבוש שחרג מגבולות ה”לבוש הקיצי” הנורמלי במקומותינו. אף אישה ישראלית או בינלאומית שהגיעה לשטחים לא חויבה לשים חיג’אב או ללבוש שרוולים ארוכים.
אם למישהו יש כוח ללכת למשרד של הAIC אז יש שם את הגיליונות הישנים של כאן. אני הכי ממליץ על המאמר של ליעד שניסה באמת ליצור שיח על מקומנו כקווירים, נשים ואחרות בתוך המאבק הפלסטיני.
2) אני יודע שחלק גדול מפעילות/ים בשייח ג’ראח חווים בפעם הראשונה את הדילמות של מאבק משותף עם פלסטינים. אני משער אבל שרבים יודעות על הניסיונות, הבעיות והקשיים של המאבק המשותף שמתנהל כבר כמעט מזה 10 שנים בשטחים הכבושים, בעיקר על ידי פעילי ISM, אנשי תעאיוש ואנרכיסטים. הצורך להתחשב בסביבה הפלסטינית כחלק מהמאבק המשותף שמתנהל תחת כיבוש צבאי הוא הכרח על מנת לבנות שותפות כלשהי. לעיתים קרובות גם לא מדובר בשותפינו הראשוניים שלהם מפריע לבוש חופשי במיוחד, שתיית מים מבקבוק פלסטיק של בירה נשר או התגפגפויות של זוגות צעירים בדרך להפגנה, אלא בניסיונם ליצור מאבק עממי שיכליל את כלל תושבי האזור הם רוצים לשוות חזות מכובדת להפגנה אשר אליה יוכלו להצטרף גם נשים מוסלמיות או אנשי דת. עצם העובדה שלאורך המאבק המשותף נוצרים קשרים עמוקים בין המשתתפים, מביא גם לכדי כך שדיאלוגים רבים על סוגיות שונות כמו שוויון של נשים, זכויות של להט”בים, טבעונות ואפילו אנרכיזם יכולים להתקיים באוירה של כבוד והבנה. רבים מאנשי בילעין, ניעלין, מסחה ובידו, ואני בטוח שגם רבים במזרח ירושלים יודעים שחלק גדול מפעילי הסולידריות הם הומואים, לסביות וטרנסים, שלחלקנו יש מערכות יחסים לא מונוגמיות ואפילו שאנחנו שותים לא מעט אלכוהול בקצה אחרי ההפגנה. הם מודעים לכך ומקבלים אותנו כמו שאנחנו, אבל מבקשים מאיתנו לכבד את הסביבה שבה הם חיים (ושאותה המדינה שלנו כובשת) ולהתנהג בצורה מעט שונה מכפי שאנחנו מתנהגים בתל-אביב או במקומות מאוד ספציפים במערב ירושלים בזמן שאנחנו מתארחים אצלם.
3) הנקודה האחרונה שלי להיום היא הסתכלות די ביקורתית על הדיון שמתנהל כאן (או בויינט). בסופו של דבר מדובר בעיקר בגברים שמדברים על הגוף הנשי ומגינים על שחרורו או על צניעותו. דווקא בשייח ג’ראח הדיון החל כבקשה של קבוצת נשים פלסטינית. חוצמזה, מבחינתי הרעיון של גוף עירום כגוף משוחרר הוא די אבסורדי. דווקא במועדני הומואים שבהם כל הגברים השריריים שהשקיעו שעות בחדר כושר והורידו את שלל שערותיהם מהגב מתברר עד כמה עירום יכול להיות מדכא ודכאני.
זהו, אני הולך לישון.
נתראה עלי בריקדות באוגוסט
י
ברלינאי: יוסי..? אני מנסה לחשוב כמה אנשים יכולים לעשות הפניות לגיליונות “ספרטקוס” ישנים.. מה דעתך לספר גם את מה שקרה עם מאהל המחאה שהתכוונו להקים במסגרת של ההפגנות של בית סוריק ומבשרת? אני כבר לא זוכר את הפרטים, אבל ממה שאני זוכר זה גם נראה לי כמו מקרה רלבנטי.
הי גלעד, כמובן שזה אני…
דווקא הסיפור של המאהל בבית סוריק היה טיפה יותר מורכב כפי שהתברר לי הרבה זמן אחר כך. זה היה עומס נורא גדול לפעילים לשמור על ביטחוננו בתוך הכפר גם בשעות הלילה (לא שהייתה סכנה גדולה, אבל הם הרגישו אחריות והרשות הכריחה אותם לשמור על כל צעד שלנו שלא ניפגע) ועצם העובדה שבאוהל לא הייתה הפרדה בין בנים לבנות היה עוד אספקט שקשור לעובדה שמאהל המחאה לא הייתה ממש יוזמה שבאה מפעילים רבים בכפר אלא יותר כביקור מבחוץ ושפשוט לא היה נעים לכמה אנשים להגיד לא כשהם היו צריכים להגיד לא.
זה כמובן מוביל לעוד שאלות בקשר למאבק המשותף, כמו למשל עד כמה השותפים שלך במקום מסוים מייצגים או מהווים חלק מהקהילה שלמענה הם נאבקים ועד כמה המאבק נעשה בצורה דמוקרטית ועממית או עד כמה השותפות מבוססת על אמון והבנה. אני משער למשל שחברי הועדה העממית בבילעין יאמרו לי דברים הרבה יותר ברורים בקשר למה שהם רוצים או לא רוצים שיתרחש היום לעומת איך שהם דיברו איתנו לפני חמש שנים בזמן שעדיין לא הכרנו לגמרי אחד את השני.
כמה זמן בכלל המאהל שרד…? אולי הזיכרון שלי מקצין את זה קצת, אבל אני זוכר שכל הסיפור אחרי כל ההכנות שרד רק לילה אחד, ושההתקפלות באה אחרי שזוג הפעילים שבא לישון שם הגיע עם שיער ירוק וסגול.
אני מזכיר את זה פשוט בשביל להדגיש שוב כמה שמאבק משותף הוא לא מובן מאליו (גם אם מרגישים הזדהות וסולידריות), וכמה שהוא יכול להיות שברירי. אם אני מאמץ את הזיכרון שלי עוד קצת אני יכול לשלוף שמות של עוד כמה כפרים שהזמינו פעם-פעמיים ישראלים ובינלאומיים להפגנות ואחרי זה החליטו שזה לא מתאים.
חוצמזה אני חותם על כל מילה שכתבת קודם. להתראות באוגוסט באיחוד של מדינות הציר.
הצעה קטנה: נראה לי רלוונטי לקשור את הדיון הזה לדיון נוסף שנערך במחוזותינו לאחרונה, והוא דיון הדגלים.
יש ישראלים רבים שמרגישים קרבה והזדהות חזקה עם הדגל הישראלי. רבים רואים בדגל סמל לחלק מזהותם. גם בקרב המפגינות והמפגינים בשייח’ ג’ראח יש הרואים בדגל סמל לחברה הטובה והצודקת יותר שהיו רוצים לראות כאן.
אלא שמבחינת הפלסטינים, שהמאבק הוא לשחרור שכונתם מאימת המתנחלים, הדגל מסמל משהו אחר לגמרי: כיבוש, נישול, גזל אלים. לכן הם מבקשים שלא נביא דגלי ישראל, ולכן אנחנו לא מביאים אותם.
אני חושב שדין הבגדים צריך להיות דומה. כמו שצוין בפוסט, יש לא מעט נשים פלסטיניות שרואות בלבוש חושפני מכשול, שמקשה עליהן להשתתף בהפגנות. לבוש צנוע, אחיד לגברים ולנשים, בלי כיסוי ראש אבל עם כיסוי כתפיים וברכיים, מקל משמעותית על השתתפותן של נשים פלסטיניות במחאה, ומגביר את היכולת של כולנו לשתף פעולה: גברים ונשים, יהודיות וערביות. לא שווה את זה?
הלבוש שלי הוא לא סמל לדיכוי. ההקבלה בין גופיה לבין דגל ישראל במקרה הזה היא מקוממת.
הדרישה לבוא בלבוש צנוע היא דרישה דכאנית, וזה לא משנה כלל אם מי שמשמיעה אותה היא אשה. נשים הן תמיד ראשונות לאכוף גם על אחרות את המשמעת שנכפית עליהן, לשמור על הצניעות והבתולין של בנותיהן, לדאוג שחברותיהן לא תחרוגנה מהמותר בחברה הגברית, שבתורה מתגמלת אותן על הציות לנורמות.
שיתוף פעולה אינו זהות. אני לא באה להפגנות בשייח’ ג’ראח כפלסטינית. איני פלסטינית. אני באה כיהודיה-ישראלית, לסבית-פמיניסטית, להשתתף במאבק שהוא גם המאבק שלי, על העתיד של העיר שלי ושל המקום הזה בכלל. אני לא באה “להתארח” מתוך גישה של ביטול עצמי. שיתוף פעולה נעשה בין אנשים שונים, מתוך כבוד לשוני ואחד לשני, לא מתוך כבוד לגזענות או לסקסיזם. אם עצם קיומי מפריע למישהו, שנאמר, לא רוצה השתתפות של נשים בהפגנות האלה בכלל, האם עליי להמנע מלהגיע? ההעלאה של דרישה אפשרית לחיג’אב נדמית כפרובוקציה, אבל אם נתבונן בה ברצינות נראה שבין הדרישה הקיימת לבין הדרישה האפשרית הזו אין שום הבדל מהותי, אולי רק הבדל של דרגה.
כאמור, בשיתוף פעולה אין זהות בין המשתתפים. כפי שאני יכולה להפגין לצד אותה פלסטינית בחיג’אב, למרות שכפמיניסטית זה עושה לי רע ומכניס אותי לדכאון, ובכל זאת להצליח לשמור את דעותיי לעצמי, כך יכולה גם היא. הדרישה הסמויה “לוותר להם” היא, כפי שנאמר כאן, גזענית ומתנשאת.
מה שאתם, באופן קולקטיבי ואנונימי, מוסרים לכולנו, זה שהנוכחות שלנו שם לא חשובה. מצבנו מצויין, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו “לסנן” את המשתתפות. מי שרואה את עצמה כפמיניסטית, וחושבת שחירותן של נשים חשובה לא פחות מסיום הכיבוש, ושהמאבקים הללו כרוכים זה בזה, שדיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי, שאנחנו לא צריכות לשבת בשקט ולחכות לתורנו, אין לה מקום ב”מהפכת השמאל”.
המכתב הזה העציב אותי מאוד. אין לי מילים לתאר עד כמה. לא משנה כמה נשים היו באסיפה הזו של “פעילי שייח’ ג’ארח” (או כמה קווירים), איש לא הסמיך אתכם לוותר על זכויות של אחרות בשמן ולעקר את הפוליטיקה שלהן. אני אגיע להפגנה גם השבוע. אגיע כפי שהגעתי לכל ההפגנות עד כה, בלבוש בו אני מרגישה נוח, להפגין לצד “חבריי” שהכבוד והמקום שלי נמצאים, כנראה, בתחתית רשימת העדיפויות שלהם.
תגובה לדוד (לא מתאפשר לי להוסיף לשרשור משום מה):
אני מקבל את מה שאתה אומר. אך גילוי ענווה אין משמעותה נכונות לביטול מוחלט של עצמך ושל ערכיך, והבעיה היא שכך זה נראה (לפחות למי שמסתכל מהצד, כמוני).
הצחילה ערן, זהו קשקוש מוחלט.
1. חלק מהכותבים מתייחסים למחאה נגד גירוש משפחות מביתן כאל “טובה” שנעשיית לאותן משפחות. “שיגידו תדוה ולא יבלבלו המוח”. דומני שאין מה להוסיף.
2. העוול שבגיורש אנשים מהבית הוא העוול בשלו מפגינים. אפילו אם קרבנו הגירוש שוניאם גופיות, הם עדיין קרבנות. כפי שהעירה פילוספית מנוחה בהקשר אחר: הקרבנות אינם קרבנות כי האם קדושים וטהורים, אלא כי הם קרבנות. כדאי לזכור זאת – השכחה היא אנטי-לבירלית, או קשורה ל (1).
3. כמי שלא רוצה להיאבק יחד עם אנשים שיש להם בעיה עם גופיו חשוד בלראות כל דבר כ”ביטול עצמי”. יש גבול לכל תעלול. למאבק נבבית הכנסת נגד הריסה, הייתם באים בכגופיה? להפגנה בתוך המסגד נגד הריסה הייתם מתעקשים להשיאר בנעלייים?
1.חלק מהכותבים מתייחסים לזה כאילו תושבי השכונה “עושים לנו טובה” שמאפשרים לנו להפגין לצידם. שהישראליות יגידו תודה ויתכסו.
2.זה כנראה מקור אחד לחילוקי הדעות בכל הדיון הזה. כשאתם אומרים “סולידריות”, אתם מתכוונים “צדקה”. אבל הרבה אנשים באים להפגנות האלה לא כי הפלסטינים מסכנים, אלא מתוך האינטרס הישראלי, מתוך שאיפה לחיות בחברה צודקת וכד’.
הביטול העצמי הוא בדיוק מתוך המחשבה שהם “זכים וטהורים”, ולכן אוטומטית צודקים, וממילא כל תביעה שיעלו מוצדקת. אבל זה לא כך, הם יכולים להיות גם נפגעים של אי צדק, וגם, במקרה הזה, טועים. מה לעשות? יש בינינו חילוקי דעות ערכיים בסיסיים, וכפי שאני לא מכתיבה להם את לבושם אני מצפה שלא יכתיבו לי את לבושי. הואיל ואני לא באה מתוך תחושת אשמה אישית כלפי הפלסטינים האלה אני גם לא מרגישה שאני צריכה להכנע לתביעות לא מוצדקות שלהם (או של אחרים בשמם. בייחוד בנושאים שכלל לא קשורים למאבק. אפשר לחשוב שפמיניזם או כבוד לנשים הוא מאפיין של החברה הישראלית אותו אנחנו באים לכפות על הפלסטינים (כלומר, ניתן היה לחשוב כך, אבל הואיל וכולנו חיים בחברה הישראלית…)
אם אני בוחרת שלא לבוא בגופיה כי לדעתי הכניעה הנקודתית הזו תשרת את המאבק באופן אחר- זו צריכה להיות בחירה אישית שלי ולא תכתיב מלמעלה, בצורה שבה זה נעשה. זה לא ויתור טריוויאלי בכלל, ואם הלבוש שלך חסר משמעות עבורך אתה (או את) יכולים רק לשמוח, אבל אל תבטלו את הקשיים של אנשים אחרים ואל תבחרו עבורם.
בהערת שוליים- זו שאלה מאוד קריטית בנוגע לטיבו של המאבק. אם זה מאבק של צדקה אין לו עתיד בקרב הציבור הישראלי, בלי קשר למספר חוגי הבית או הודעות לתקשורת שנייצר. אם אנשים לא רואים את זה כאינטרס שלהם, הם לא יבואו.
מסכנים וקורבנות יש הרבה, גם בתוך תחומי הקו הירוק. אני הולכת להפגין בשייח’ ג’ראח ולא להתנדב בבית לוינשטיין כי אני חושבת שיש כאן גם משהו אחר, גדול יותר.
3.
ירושלים אינה בית כנסת ואינה מסגד. הרחוב אינו בית תפילה ששייך לקבוצה מסויימת- הוא שייך לכל תושבי העיר. גם לי. אם נמשיך בקו המחשבה הזה, אפשר בשקט להפסיק את מצעדי הגאווה בירושלים, את פתיחת בתי העסק בשבת, אולי בכלל נפסיק להתיר נסיעה בעיר בשבת, למה להתעקש? יש הרי גבול לכל תעלול…
“כאשר מנהלים מאבק משותף מתוך כבוד הדדי, יש צורך גם בפשרות ובהתחשבות, הנובעות מהבדלים בתפיסות ובאורחות החיים”
תוכלו בבקשה לתת דוגמאות לפשרה, להתחשבות ולכבוד שהשותפים הפלסטינים הפגינו כלפי הישראלים והבינלאומיים?
עקרונית, הישראלים והבינלאומיים באו לעזור לפלסטינים ולא להפך. הפלסטינים עושים למישהו טובה שהם מרשים לו לעזור?
כל מה שיש לי להגיד הוא שאי אפשר להחליף דיכוי אחד בדיכוי אחר. תוכן הפוסט בבלוג הזה הוא פשוט מקומם ומצער, ואם אתם לא מבינים ששמאלנות זה עסק שנע החל מהדאגה לפועלי היזע בתאילנד וכלה באשה הישראלית אז אתם לא מבינים מהי שמאלנות בכלל.
הייתי שמח אם הפוסט הזה לא היה נולד בכלל, אין מאבק אחד יותר חשוב ממאבק אחר, המאבק לחופש של נשים חשוב כמו המאבק לחופש של הפלשתינאים, ואין לאף אחד מהפעילים זכות להגיד למישהי שאם היא לא מוכנה להתיישר לפי כללי הלבוש אז שלא תבוא בכלל. זה מזכיר מקומות אפלים יותר שבהם אומרים לתומכי שמאל שאם לא טוב להם שיעזבו את הארץ.
מותר להתעמת גם עם הערבים בנושא לבוש, זה שאנחנו באותו צד בנוגע לסכסוך אחד לא אומר שאנחנו צריכים להיות זהים מבחינת מחשבה ובאותו צד בכל מאבק.
1. אתם מתעלמים מנושא חשוב במיוחד – להט”בים.
כתבתם ש”נשים מהשכונה” אמרו שהן “לא יבואו” אם יהיו בנות בגופיות שלמעשה הם גם אמרו שהן לא יבואו אם הומואים ולסביות יגיעו.
אתם “מבקשים” מאנשים להגיע *לא* בגופיות, אבל אתם “אוכפים” את הבקשה גם על מי שמגיע עם דגל גאווה או – כמו יודה – גבר בחצאית. (“כנראה שאין לך מה לעשות פה”). מה עם טרנסג’נדרים? גם להם “אסור” לבוא?
הטיעון שחזר על ידכם פעמים רבות היה “המאבקים לא קשורים” ולכן אין מה לחפש בהפגנה הזאת עם דגל גאווה.
אבל היום שלחתם מייל בו הזמנתם אותנו לצעוד במצעד הגאווה כקבצת שייח ג’ראח בטיעון ש”כל המאבקים קשורים אחד לשני”.
2. גם ההשתלטות של הדעה “שתי מדינות לשני עמים” בהפגנות בשיח ג’ראח ממש מעצבנת.(שלטים כמו “ירושלים המזרחית היא בירת פלסטין” וכו’)אין לי בעייה עם הדעה הזאת אבל לא צריך להשתיק דעות אחרות.
בתור אנשים שתומכים במדינה אחת דו-לשונית, או “אפס מדינות ואין דבר כזה עמים”, אנשים מאמינים שיש לכל אחד זכות להסתובב בכל מקום ציבורי בחבל הארץ הזה ללא צנזורה.
3. המטרה של ה”סולידריות” לפי דבריכם היא סולידריות זמנית – בתקווה שבעתיד יהיה גבול שאסור יהיה לעבור. אתם רואים בכניסה של ישראלים לשכנות פגיעה ברגשות התושבים. העתיד שאתם מציעים יהיה גטאות: שכונה של “מוסלמים”, שכונה של “חרדים” ואם אנשים שאינם כאלה יכנסו אליהם זאת תהיה “פגיעה”.
אתם לא חושבים על עתיד בו כולם יוכלו לגור ביחד, גם אם הם מאמינים בדת כלשהי וגם אם לא.
למה אדם שעובר ברחוב שלי עובר בשטח ציבורי ואין לי שום זכות להגיד לו מה לעשות? הרי זה הרחוב “שלי”. למה אני לא יכולה להגיד לו “אל תאכל בשר כשאתה עובר מתחת לבניין שלי?”
ומה עם המשפחה החרדית שגרים בבניין. זאת השכונה שלהם, האם אין להם זכות לבקש מאנשים שעוברים ברחוב להתלבש צנוע?
למה לא לבקש את זה גם ממני? עברתי לגור ב”שכונה” שלהם.
או ש”פגיעה” ברגשות מתקיימת רק כשזאת קבוצה גדולה?
4. יש מרחב פרטי אליו אנחנו לא יכולים לפלוש. כל אחד יסכים שלדרוש מאנשים ללבוש *פחות* זה נורא ואיום. אם הבוס שלך בעבודה יגיד לך לבוא עם מחשוף זאת תהיה הטרדה מינית.
באמת שאני לא רואה הבדל בלבקש מאנשים ללבוש *יותר*, זאת פלישה למרחב הפרטי של בני אדם – פגיעה בחופש הביטוי ודיכוי שוביניסטי. והגישה הכי מעצבנת היא שמבקשים מאתנו להגיד תודה שלא מדכאים אותנו יותר.
5. אין לנו בעייה *להגיד* “כל המאבקים קשורים”, ו”אני בעד חופש הביטוי”. תעמדו מאחורי המעשים שלכם! אם אתם חושבים שאסור לבוא עם דגל גאווה אז גם אל תבואו למצעד הגאווה בתור “קבוצת שיח ג’ראח” ותשאירו את המאבקים לא קשורים.
אם אתם מאמינים שיש לאנשים זכות לדרוש ממכם ללבוש משהו, כבדו גם את הזכות של היהודים הדתיים ודברו בעד ביטול המצעד בירושלים (במיוחד אם הוא עובר ליד בית הכנסת הגדול שם לא הייתה לנו בעייה להריע מול הדתיים שנפגעו).
כבדו גם את הזכות של אנשים מערביים לדרוש מאתנו לגלח רגליים. אם אנחנו מסתובבות עם רגליים שעירות זה (באמת באמת) פוגע ברגשות של אנשים ובתרבות שלהם.
6. אבל רגע! הטיעון השני שלכם הוא שמדובר בקבוצה מדוכאת לכן זה נותן להם “זכות” לכפות כמה דברים.
לא ולא! אנשים שעברו דיכוי לא הופכים לשליטים! אין להם יותר זכות לבקש מאתנו ללבוש דברים מליהודים דתיים!
7. עוד דבר חשוב. עריית ירושלים היא העירייה *ש ל נ ו* אם הם עושים דברים נוראים ואיומים לא רק שיש לנו זכות יש לנו אפילו חובה מוסרית להפגין נגד הדברים שהם עושים. אנחנו לא “אורחים” שעושים להם טובה שמרשים להם להפגין. אנחנו ירושלמים עם זכות מלאה להפגין נגד המעשים של עריית ירושלים
נשמע כמו לערוך הפגנה בבני – ברק
רק שנראה לי שיהיה קשה יותר לקבל הסכמה לגבי כללי הלבוש…