לא נשאר לי זיכרון רציף מהלילה והבוקר הזה באל-ערקיב. כנראה טוב שכך. נותרו רק תמונות של סיפור מחיקת הכפר. סיפור של רוע. כמו להסתכל בקליידוסקופ שכל תמונה בו היא תמונת זוועה.
לילה. אנחנו מגיעים לאל-ערקיב, כפר צפונית לבאר שבע. בין האוהלים והבתים מתרוצצים אנשים ובעלי חיים. מתח כבד באוויר, ושאלה אילמת בפניהם של כל המארחים שלנו-יבואו או לא יבואו?
עוד תמונה
לפנות בוקר. חשוך. 8-9 צעירים מהכפר רוקדים ושרים ליד מדורה בוערת. עוד מדורות בוערות על כל הגבעות מסביב, זורקות עשן שחור של צמיגים בוערים לשמיים השחורים ממילא. מזהירות, מתריעות
על סכנה. יבואו או לא יבואו?
ועוד
שיירות של אורות מתקרבים מכל כיוון. שיירה ועוד שיירה ועוד שיירה. קרני השמש הראשונות מאירות בין מאות כלי הרכב מחלקות של חיילים בשחור, רעולי פנים. צועדים. נשקים שלופים. מקיפים את הכפר. הם באו.
ועוד
העמקים מסביב זרועים כלי רכב צבאיים. מסוקים ומזל”טים באוויר. השמש עלתה. אנחנו סופרים
חיילים, ואז מכוניות, ואז אוטובוסים. יש כאן אלפים. והייאוש מתחיל לחלחל.
ועוד
חיילים רעולי פנים רצים לתוך הכפר. כמה תושבים ופעילים שעמדו בדרכם מוכים, נהדפים לאחור
ונזרקים על הארץ. בחורה צעירה נדחפת, מועדת ונופלת על האבנים צועקת מכאב. מעליה עומד חייל בשחור , רעול פנים, וצוחק צחוק שלא אשכח לעולם.
ועוד
דחפורים עולים על הכפר כעת. מרסקים את הפחונים, עוקרים ומנתצים את כל מה שנקרה בדרכם. התושבים מסתכלים, עייפים אפילו מלצעוק. פתאום אחד מהם זועק בכאב כשהטרקטור עוקר את עצי הזית “לפחות עזבו את העצים, מה הם פשעו? עשר שנים גידלנו אותם.” “שלא יהיה לכם אפילו צל” ממלמל אחד השוטרים.
ועוד
ילד בדואי קטן מסתובב בין ההריסות של מה שהיה ביתו. לא יודע איך הוא הסתנן דרך שרשרת השוטרים מסביב. פיסת בד צבעונית מבצבצת בין ערימות העפר, מושכת את עיניו.
פתאום מופיע שוטר, רואה את הילד. בתנועת יד , כזאת בה מגרשים זבוב, הוא מסמן לילד ללכת מכאן.
הילד הולך, אבל אחרי מספר צעדים לא מתאפק, עוצר, מעיף מבט מעבר לכתף.
השוטר מנפנף שוב בידו. הילד מסתלק.
ועוד
הכפר הושמד. מכלי מים מרוסקים, מטפטפים על אדמה חרבה. תרנגולת מסתתרת תחת ענפי עץ זית כרות. ליד ערימה גדולה שהייתה לפני שעה בית של משפחה פלוגת יס”מ מצטלמת למזכרת.
הלוחמים צוחקים, עומדים מחובקים. נראה שטוב להם.
ועוד
פעיל שלנו ממרר בבכי. עומד, נשען על האוטו ומתייפח בשקט. אני רוצה לחבק אותו, להגיד לו שיהיה בסדר, אבל לא יכול. לא מוצא בעצמי טיפת כוח לעזור. אין בי כלום.
ואחת שעוד תהיה
שנאתי אתכם היום, מנוולים, כמו שלא שנאתי מעולם. אבל זה לא ילך לכם.
בתמונה האחרונה אתם תראו אנשים שיקימו את ביתם בחזרה. מהחול והמדבר. בעזרתם של מי מהאזרחים כאן שעדיין נותרה בו טיפת אנושיות.
בתמונה האחרונה אתם תראו עצי זית נשתלים וגדלים, ואוהלים ובתים מוקמים מחדש.
בתמונה האחרונה אתם תראו את אל-ערקיב שבה לחיים.
לא תמחקו אותה.
פעילי סולידריות שייח גראח שלקחו חלק בהתנגדות למחיקת הכפר אל-ערקיב קוראים לכולם להביא להפגנת יום שישי הקרובה בשייח גראח סיוע לתושבי אל-ערקיב. ניתן להביא שמיכות, צעצועים, בגדים, אוהלים גדולים וכסף. דוכן מיוחד ידאג לאסוף את התרומות ולהעביר אותם לסיוע בשיקום אל-ערקיב.
היכן התושבים עכשיו? היכן הם עוברים את הלילה?
נכתב ב30 ביולי 2010
עדות מההרס באל עראקיב
עדות… עדות זה פשוט לכתוב מה היה. אז זה מה שהיה: בין להגיש קפה לבין לקחת הזמנה במסעדה בה אני ממלצרת, אני שמה לב שהפלאפון מצלצל הרבה. הוא כמובן על שקט, אני באמצע משמרת. אבל מי מצלצל כל כך הרבה? ועוד ב-11 וחצי בלילה… מאוחר… אני דואגת שמשהו קרה ועונה. זה עופר. אומנם משהו עוד לא קורה, אבל כנראה הולך לקרות. הוא מזמין אותי לנסוע איתם לדרום. עכשיו. אני רוצה לנסוע גם אבל יורדת מהמשמרת רק עוד חצי שעה. הם מחליטים לחכות לי. בסוף המשמרת אני רצה לאוטו בבגדי עבודה.
בדרך אני מנסה לנמנם מאחורה, אבל יש בי מתח, התרגשות ופחד. העיניים לא נעצמות. מה הולך להיות? בית אחד? שתיים? אולי בסוף הם לא יגיעו… הדרך כל כך מוכרת, אפילו בלילה. מוזר שאחרי צומת להבים התחלנו להאט ולחפש את הקילומטר ה-197. עוד חמש דקות נסיעה ואני בבית של ההורים. בית חם ויציב. יציב מאוד. אבל פנינו ימינה לדרך המשובשת. אורות הרכב קיפצו על התלוליות המדבריות, מרחוק כבר ראינו נערים מבעירים צמיגים.
הגענו. ג’ומע קיבל אותנו בברכה. הזמין אותנו לשבת. אני הלכתי לבית של ג’ומע להתפנות. הבית שיקף את ההדחקה אל מול המציאות הקודרת. מצד אחד רב הדברים היו ארוזים, מקופלים, מוכנים לרע מכל. מצד שני, כביסה לחה עדיין הייתה תלויה ומישהו שכח את שפופרת משחת השיניים פתוחה על השיש ליד הכיור. מצאתי את עצמי יושבת עם הנשים. הן הביאו תמרים וקשקשנו על הילדים: אחד התחיל ללכת לפני שבוע, עוד אחת מתחילה כיתה א’ בסוף החופש… אבל השיחה הייתה מתוחה. חוסר הודאות כירסם בשיחת החולין. הייתה אתנחתא של צחוק כשכולן ניסו לנחש בת כמה אני…
עופר בא לקרוא לי. יוצאים לסיור. הקפנו את השטח שעמד בפני הריסה והצטרפנו לעוד כשלושים פעילים שהגיעו מבאר שבע, תל אביב וירושלים. ישבנו באוהל וחיכינו. הגברים הבדואים התפללו. אני באיזשהו שלב הצלחתי להירדם. התעוררתי בבהלה ובלבול. מעלי חג מסוק וסימני שחר ראשונים החלו להאיר את הכול באור אחר. מרחוק, מהכפר, היה אפשר לראות שכביש 40 עמוס כולו בשיירת ענק של כלי רכב מודלקי אורות. החל ויכוח בין הנוכחים עם ‘כל זה’ מגיע אלינו. השיירה הלכה והתארכה. נוספו לה אוטובוסים, בולדוזרים ובואשים. כולם בהו בחוסר אמונה.
התחלקנו לקבוצות והתפזרנו באוהלים\בתים\פחונים. מחוץ לפחון שאני ועופר הלכנו אליו ישבו הגברים וכמה ילדים ובפנים ישבו הנשים וילדים נוספים. הכוחות העצומים החלו את דרכם על דרך העפר. ענן אבק ענק התנוסס מעל השיירה. כל הילדים נכנסו לפחון. סוס בוואדי התחיל לנהום ולצווח. שמתי לב שילד אחד נרדם על כיסא מחוץ לאוהל. הלכתי לנסות להעיר אותו כדי שיכנס פנימה עם יתר הילדים. הוא לא התעורר. אבא שלו ניער אותו בחוזקה והוא התעורר בבהלה ונכנס לפחון.
מרחוק ראינו דמויות שחורות רצות לקראתנו על הגבעות. הם התקדמו במהירות ותוך כדי זרקו פצצות תאורה. מאחוריהם צי הרכבים שלא מפסיק להתארך. לאחר זמן קצר שמענו מרחוק את ההודעה הקנוניות על שטח צבאי סגור. קבוצה של יס”מניקים רעולי פנים, עם מגינים ואפודים הקיפו אותנו. אחד מהם הסתכל לי ישר בעיניים. ממש כמו בקרב מבטים. אני אמרתי לו שיסתכל לילדים בעיניים ולא לי. הוא לא הוריד ממני את העיניים.
הם הרימו אותנו בכוח ודחפו את כולם למטה לוואדי. האיפוק של התושבים הדהימם אותי. רובם לא פצו פה. הם הלכו, כבויי עיניים לפי הוראות השוטרים. באיזשהו שלב נוצר מצב בו השוטרים והיס”מניקים ישרו קו על דרגש גבוה והתושבים הגברים עמדו תחתיהם. אחד התושבים אמר: “אנחנו רוצים להיות חלק מהמדינה הזאת ומה אתם עושים? הורסים? אנחנו הבדווים בונים ואתם, מה אתם עושים? הורסים?”.
זמן קצר אחר כך התחילו נהמות הבולדוזרים וחריקות הקירות, הפחים והעצים הנופלים. בית אחר בית, עץ אחר עץ נהרסו ונעקרו בשיטתיות מתוכננת היטב. אחד האחראים הסתובב בין ההריסות בחיוך רחב ואפילו הרשה לעצמו לצחקק מול התושבים. הפקחים של הסיירת הירוקה של רשות הטבע והגנים התכנסו סביב מפה. במרחק מה מהם שמעתי אותם אומרים: “הנקודה הזאת חוסלה, גם הנקודה הזאת נפלה”. למה להגיד נקודה? הרי זה בית, קורות גג, חיים. ומה פתאום השימוש בסביל “חוסלה”? זה אתם חיסלתם, הרסתם. כל זה לפי פקודתכם.
ירדנו חזרה לוואדי, לתושבים. תהיתי איפה הנשים והילדים. חשבתי שהשוטרים העלו אותם לאוטובוס והסיעו אותם לאיזה מקום. רק אז הבחנתי בכך שאת הילדים והנשים ריכזו בוואדי אחר מוקפים יס”מניקים חמושים רעולי פנים ונאלצים לצפות בבולדוזרים הורסים את ביתם, עוקרים את העצים שתחתם שיחקו, מטשטשים בהרס את השבילים בחול שיצרו.
אפשר אולי להגיד שעד פה העדות. מה עוד נשאר לספר? שהלכנו במעגלים סחור סחור בליווי משטרתי כבד כדי למצוא את האוטו בתוך ההריסות? שהנסיעה חזרה לירושלים, כשברקע השדרנית אומרת שהבוקר הכל רגוע, הייתה כמו מתוך חלום? שזה לא סיפור ייחודי, תלוש, חד פעמי? שזה חלק מדיכוי נרחב?
אבל נראה לי הכי חשוב לומר שהעדות הזאת תימשך. מחר אנחנו חוזרים. מחר בונים.
במשך החודש הקרוב אנחנו זקוקים למתנדים שיבואו למשמרות בכפר. כל נוכחות מבורכת וחשובה. למעוניינים יש לצור קשר עם נעמי: 054-6454171 או naomiyiftach@yahoo.com
רקע משפטי והיסטורי:
כפר אל-עראקיב מונה כ300 איש. תושבי הכפר סולקו מבתיהם ומאדמתם בראשית שנות ה-50. בסוף שנות ה-90 חזרו חלק מן המשפחות להתגורר בכפרם (ראי קישור בסוף הקטע). רוב המשפחות מתפרנסות מגידול צאן ומעבודה מחוץ ליישוב. ניסיונות לעבד את האדמה ולזרוע דגן נתקלו בהשמדת היבולים מצד הרשויות.
למרות שתביעות הבעלות על הקרקע טרם הוכרעו, במסגרת המאמץ לייהוד האזור ולפינוי הבדואים, החליטה המדינה להחכיר חלק ניכר מאדמות הכפר לקק”ל כדי ליערן. (http://www.tarabut.info/he/articles/article/al-arakib-solidarity/)
לפני מספר חודשים חולקו צווי הריסה ופינוי. עד עכשיו היה מקובל לחלק רק צווי הריסה ולא צווי פינוי. כמו כן היה מקובל לחלק רק לבית אחד או שתיים. הריסת כפר שלם, החרמת ציוד הכולל גנראטורים, כלי רכב וצווי פינוי הינם בגדר תקדים מסוכן. נציגי הכפר ערערו על הצווים. הערעור התקבל. ביום שני, ערב לפני ההריסה, היה דיון בערעור שהמדינה הגישה נגד ערעור התושבים. השופט אקסלרוד, בלחץ המשטרה ורשות הטבע והגנים שכבר היו מאורגנים למבצע, אישר את צווי ההריסה והפינוי באחת לפנות בוקר ביום שלישי. כמה שעות לאחר מכן הבתים כבר לא עמדו. מבצע ההרס מסייע למדינה במשפט תביעת הקרקע בכך שהוא מוחק ראיות, שהרי תצלומי אוויר כמה שעות לאחר ההרס יאשרו שאין מבנים על הקרקע ולכן אין לתובעים זכות לתבוע אותה.
כתבה על ההרס באל עראקיב: http://www.tarabut.info/he/articles/article/al-arakib-demolished/
היסטוריה של הבדואים בנגב: http://www.desert-sights.com/79718/%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%91%D7%93%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A0%D7%92%D7%91
החרבת הכפר קיבלה סיוע ממתנדבי המשמר האזרחי, בני נוער ישראלים בגיל תיכון. באחת מהתמונות שבלינק הם יושבים על רהיטים שהם עצמם הוציאו מבתי הבדואים. הם הגיעו לבושים במדי המשמר האזרחי. הם ניפצו חלונות, ניפצו מראות, השחיתו ציוד, וקראו קריאות הידד כשהבולדוזרים עלו על הבתים.
http://maxblumenthal.com/2010/07/the-summer-camp-of-destruction-israeli-high-schoolers-join-in-the-destruction-of-a-bedouin-town/