שנה מאז הלילה ההוא – נאום במצעד הגאווה / עידו

לפני כשנה, בערב ההוא, אני הייתי כאן. חברותיי ואני התכנסנו בשכונת נחלאות כדי לראות סרט. כשחיברנו את מסך המחשב למקרן ועל הקיר כולו הוקרן אתר החדשות, נתגלתה לנו הזוועה. אני זוכר רגעים ארוכים של הלם, לחץ וחשש שלוו בטלפונים בלתי פוסקים מאיתנו ואלינו. אני זוכר שחשבנו מה עושים עכשיו? איך אנחנו יכולים בכלל להתחיל לחשוב על פעולה? חשבתי על השוני ביני ובין הצעירים האלו, שאת שמותיהם עוד לא ידעתי, אשר באו לחפש קבלה, תמיכה ומרחב בטוח. חשבתי על חברותי ועלי וכמה אנחנו מתאמצות להדגיש שאנחנו לא מבקשות קבלה אלא שינוי חברתי.

הימים שבאו אחרי הטבח הנורא היו ימים טרופים של פעילות, כאוטית וכנה. התעקשנו לא לשתוק ולא להשתיק, התעקשנו לכעוס ולהתאבל. שנה מהיום ההוא, בעוד שרבים מניצולי התופת ההיא , מנסים לשקם את חייהם, אני מבקש לעצור ולהתבונן בעצמנו.

דווקא אחרי הטבח בבר נוער נדמה היה כי נוח לחברה שלנו, למדינה שלנו, לרבים ממנהיגי קהילת הלהט”ב, להורינו ולחברינו לראות את אותו היום הכואב לא כסימן קיצון להלך רוח שריחף ומרחף מעל ראשינו, אלא כאירוע יוצא דופן וחד פעמי. שהרי בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, במדינתנו הליברלית והפתוחה, שוחרת השלום ואהבה, לא נשקפת לנו סכנה יום יומית כטרנסג’נדרים, כלסביות, כקוורים, כפמיות, כבוצ’ים, כביסקסואליות, וכהומואים.

אני אוהב את ירושלים, אני אוהב את ירושלים משום שהעיר הזאת לא מצליחה להסתיר את עוולותיה. אני אוהב את ירושלים משום שכביסתה כה שחורה שאין שום דרך להלבין אותה, שאין אפשרות לצבוע אותה בוורוד. בשנה החולפת בירושלים, על רקע שונותם, נתקלו חברותי למאבק, פעמים רבות, באמצעים וצורות שונות של אלימות. בשנה החולפת בירושלים, נתגלו ולא לראשונה, פניו המכוערות של אי השוויון הטבוע בעיר שחוברה לה יחדיו בכוח הזרוע. אני יכול להאמין, שרבים מחברי הקהילה מתקשים לקבל את החיבור שבין השנאה והאלימות שמצאו ביטויים בטבח בבר נוער ובין השנאה והאלימות שמוצאים ביטויים בהדרה שיטתית של רבים מתושבי העיר הזאת.

באותו הלילה של הטבח הנפשע בבר נוער, בעוד אנו מנסים לעכל את הבשורה המרה, נתבשרנו כי בירושלים המזרחית שוטרים וחיילים פושטים על בתיהם של משפחות ראויי, חנון ואלכורד בשכונת שייח ג’ראח. וכאילו לא די בכך, באותו הלילה ממש פשטו שוטרי יחידת עוז על שכונת הפליטים והמהגרים בדרום תל אביב, בחיפושם אחר ילדים בלתי חוקיים, כאילו שיש דבר כזה בכלל.

בלילה ההוא שבו לא יכולתי לעשות דבר, ניצחו השנאה והאלימות שלוש פעמים. כך שגם אם לא ביקשתי לחבר בין מאבקים, גם אם לא אבקש מכן לראות את האופן שבו דיכוי יכול ללבוש פנים רבות, ולפעול בצורות שונות להחרבת צבעים שונים של חיים ותרבויות, הרי שהמציאות עשתה זאת עבורי. אין אפילו מראית עין של עשיית צדק בעובדה שזהותו של הרוצח עודנה עלומה. כך עדיין גרות המשפחות המפונות משייח ג’ארח ברחוב, וילדי הפליטים והמהגרים עוד עומדים בפני גירוש.

אין אני מבקש לומר שכל המאבקים האלו הם מאבקיי. לעצרת נגד גירוש הילדים ולהפגנה השבועית בשייח ג’ארח אבוא מתוך סולידריות שאני מתאמץ להמשיך ולשאת איתי אל תוך המאבק הלהטב”קי. ישנם מאבקים שאנו מצטרפים אליהם למען זכויותיהם של אחרים, אך ישנם מאבקים שבאים מתוך עצמנו ואנו בוחרים את צבעם, תוכנם והקשרם. אינני מבקש להטיף או לומר לאף אחת כיצד צריך להראות מאבקה לחופש, אני מבקש לומר לכן, חברותי וחברי, כיצד אני רואה את מאבקנו. מאבק הנשען הסולידריות במובנה העמוק. סולידריות הנובעת מההבנה שכולנו ערבות זו לזו, לא רק מתוך אמפתיה, אלא גם מתוך ההבנה שאותם מנגנונים של דיכוי פועלים על כולנו, וכדי להילחם את מלחמתנו עלינו גם לתמוך בזו של חברתנו.

לכן אני כועס כאשר מבקשים להציג את הטבח בבר נוער כאירוע יחיד, הן בתוך הקהילה הלהט”בקית והן במדינה הזאת ובייחוד בעיר הזו הרוויה שנאה. אני כועס כאשר מבקשים לשאת את זכויותינו כלהטבק”ים, זכויות שאינן שלמות, זכויות אשר נאבקנו עליהם משך שנים ואנו עודנו נאבקים, כהצדקה לעוולות. אינני מוכן לשאת על גבי, בתמורה לחירות שאיננה חירות, את דיכוין של אחרות, אינני מוכן שבשמי תרשה לעצמה מידניות גזענית ופושעת להציג את עצמה כנאורה.

אל נא נעצום ענינו לסבלה של האחרת, בל נתבונן על המציאות המורכבת, זו שהתירה לרוצח לפגוע בכולנו באופן אנוש, מזווית ראייה צרה. אני מבקש מכולנו, למען נוכל לתבוע מחדש את זכותנו למרחב בטוח במרחב הציבורי, לעמוד בתוקף על זכותה של כל אחת, לחיים, לכבוד, לאזרחות שווה, לסירוב, לחופש מגדרי, לחופש תנועה, לחינוך, לבריאות ולאהבה.