בואו נדבר קצת על ניר ברקת

השבוע נודע לנו שעיריית ירושלים רוצה להפקיע שטח מתושב שייח’ ג’ראח בשביל לבנות עליו חניון למתפללים. מה ששמעתם. מי שהיה פעם או פעמיים בשייח’ ג’ראח יודע שלמערת הקבר של שמעון הצדיק מגיעות משפחות חרדיות ברגל או מקסימום באוטובוס. כל הכבוד לחרדים, בלי צחוק, על זה שהם מקדימים את כולנו בסביבתיות שלהם. אז למה חניון?

הפעם החניון הוא בשביל החרדים?

זה מתחבר לשאלה יותר גדולה, שנשאלת לפעמים בשיחות על מזרח ירושלים בכלל: אם בית המשפט פסק, מה יכולה כבר לעשות העירייה? כמו שראינו למעלה, הרבה מאוד. או ליתר דיוק, איפה שבית המשפט עוצר, העירייה דוהרת הלאה. מה למשל? למשל העירייה היא זו שהורסת את האוהל שהקימה משפחת ר’אווי על המדרכה ליד הבית. בשבוע שעבר ראיתי מחזה מייאש: בגלל ביקור של ח”כים הגיעה משטרה לרחוב, ומשפחת ר’אווי קיפלה בעצמה את האוהל, מחשש שהעירייה תחרים אותו שוב. הילדים נותרו לשבת על המדרכה.

כך גם דאגה העירייה לאטום מחצית מביתה של משפחת אל-קורד לפני חצי שנה. אותה העירייה שהורסת ואוטמת המון בתים פלסטינים כל שנה, התפנתה לרגע מלוח הזמנים העמוס ואטמה דווקא את הבית שבמחלוקת משפטית. רואים מדורה וישר מביאים נפט כדי לכבות אותה.

אבל הצעד הגדול ביותר שעושה העירייה למען נערי הגבעות משייח’ ג’ראח הוא לתכנן עבורם התנחלות גדולה וצפופה. מה חשבתם? שתמיד הם ישארו לחיות בצפיפות ועוד בבתים שבנו ערבים? לא הם. הם עוברים בקרוב לשכונה של 200 יח’ דיור באותו המקום. בשביל לבנות שכונה כזאת צריך תוכנית מתאר מסודרת, ואת זה יכולה לאשר רק וועדה מקומית לתכנון ובניה, הנשלטת ע”י העירייה. בלי תוכנית כזאת כל הבילוי הזה של צעירים חדורי אמונה בבתים בשייח’ ג’ראח הופך מ”חומה ומגדל” למעברה מבאסת. אם הבולדוזרים לא מתחילים לעבוד בקרוב, הם לא יישארו לגור שם עוד הרבה זמן בצפיפות ובתחושת מצור. אגב, אם כבר בונים שכונה, טוב שיש חניון קרוב.

ומה לגבי ניר ברקת? הוא שותק. כשבית המשפט פוסק נגד התנחלות, כמו במקרה של בית יהונתן, קל לבזות את בית המשפט, לצעוק, לאיים. כשבית המשפט פוסק נגד פלסטינים, לעירייה אין מה להגיד בנושא. הרי הם לא מעורבים בזה בשום צורה. או בקיצור:

עדכון: אחלה כתבה על הנושא התפרסמה היום בהארץ (חמישי)