עודכן בתאריך23/9/10
אנחנו, נשים וגברים, פעילי שייח ג’ראח רואים בחומרה רבה כל סוג של הטרדה או פגיעה מינית. לא נעמוד מנגד מול פגיעות כאלה כמו שאנחנו לא עומדים מנגד מול כל פגיעה אחרת בכבוד האדם וחירותו. אבל באותה המידה אנחנו גם מתקשים לעמוד מנגד כשנכתבות טענות לא מבוססות שאין להן שום קשר לעובדות.
בנוגע למקרה הראשון המתואר בטור – מדובר בניסיון לאונס שאכן אירע בכפר אום סלמונה (לא בשייח ג’ראח), ואנחנו רואים אותו בחומרה רבה. המקרה בכלל נודע, דווקא בגלל שהוגשה תלונה בתמיכת פעילות ישראליות. בנוגע למקרה השני, לא ידוע לנו על שום ניסיון השתקה – אם יש לכותבת הטור עובדות אנחנו נשמח לקבל אותן, כי מבחינתנו כל ניסיון השתקה של פגיעה, במקרה והוא אכן נעשה, הוא חמור גם בעינינו.
אתר החדשות “nfc” של העיתונאי יואב יצחק שפרסם את הטור של עו”ד רוני אלוני-סדובניק שלא טרחה כלל לבדוק את העובדות, מאשים את פעילות שייח ג’ראח , כאילו היו שותפות להשתקה של פעילה שנפגעה מינית, גם באופן אקטיבי, על ידי לחץ על הנפגעת, וגם אם בעצם שתיקתן. אנחנו מכבדות את פעילותה רבת השנים של עו”ד סדובניק למען נשים, אבל הצטערנו לגלות שגם היא חוטאת בטפילת האשמות חסרות בסיס, דווקא על נשים שבוחרות לעמוד ולהשמיע את קולן.
נבקש להבהיר באופן הברור ביותר: ככל הידוע לנו, בשייח ג’ראח לא היו ולא יהיו ניסיונות השתקה של הטרדות ותקיפות מיניות. אי לכך, פנינו באופן מיידי לעורך האתר, מר יואב יצחק, וביקשנו שיסיר את הטור מהאתר. משנענינו בסירוב הבהרנו כי בכוונתנו להגיש כנגדו וכנגד הכותבת תביעה בגין הוצאת דיבה.
אנחנו מתנגדים לניסיון לייצר סתירה בין המאבק בכיבוש והמאבק על זכויות נשים. אנו רואים קשר הדוק בין המאבקים: שניהם חלק ממאבק כולל נגד גזענות, אפליה ופגיעה בבני אדם באשר הם.
אנחנו מתקרבים מאוד לשלב שבו העובדה שהתנועה הפמיניסטית בישראל לא יוצאת נגד היחס של “סולידריות שייח ג’ראח” לנשים יפגע באמינותה של התנועה הפמיניסטית בישראל.
זה התחיל בדרישה השמרנית, המשתיקה והמקוממת ל”צניעות”, המשיך בהקטנה וההגחכה של מי שהתרעמו על כך כ”אעלק-פמיניסטיות של גופיות ספגטי”, המשיך לפרסום הטור הסקסיסטי של נילי לנדסמן על במה רשמית של תנועת הסולידריות בלי טיפה מהביקורת שהוא היה ראוי לה, ועכשיו האיום על “פגיעה באמינותה של התנועה הפמיניסטית בישראל”!?
רוב הבלוגרים והבלוגריות שמתרעמים על הצעדים האלו מתרעמים עליהם *כי הם משרתים אג’נדה שוביניסטית שמשתיקה נשים* – וביחס לרובם אי אפשר להעלות ברצינות שום חשד בניסיון לפגוע במחאה בשייח ג’ראח. הפרנויות האלו לא משרתות את המאבק, וההגעה השבועית לשייח ג’ראח מתחילה לדרוש כדור נגד בחילה לפניה.
ואם חבורת הגברים השוביניסטיים שכנראה מכתיבה את הטון במאבק שמתיימר להתבסס על “סולידריות” רואה בכל מחאה פמיניסטית אויב, אולי אלו מאיתנו שמגדירות עצמן גם כפמיניסטיות, ולא רק שמאלניות, צריכות להתחיל לחפש מאבקים אחרים.
הפעילות המבורכת שלכם נגד הכיבוש לא מצדיקה כל צעד בלתי נסבל בדרך.
התגובה הזו שלכם נראית כאילו העתקתם אותה ממאמרי השטנה של התנועה לזכויות הגבר ואמיר חצרוני. אני מזועזע ומאוכזב מהתבטאות שכזו כלפי “התנועה הפמיניסטית בישראל” – האמנם מדובר בתנועה? האם שיוויון אינו שיוויון ואינו שיוויון? הדרך שבה התבטאתם פה מעידה על הצביעות שלכם, שלא לומר שוביניזם מוטמע.
הדרך הנכונה להתמודד עם ההאשמות בהטרדות ו/תקיפות מיניות היא לפרסם בגלוי את המקרים שכן קרו ואת אופן הטיפול בהם, ולא להחביאם מתחת לשטיח הסולידריות. כולנו כבר יודעים ויודעות עליהם, והסתרה רק מנפחת את המקרים המדוברים. לכן פרסום גלוי יעיד על היקפם הנמוך ועל חוסר הסובלנות כלפיהם ב”תנועת” המאבק בכיבוש.
חבל, ממש חבל שכך בחרתם להתמודד עם עוולה אחת שאינה סותרת עוולות אחרות.
המשפט האחרון באמת קצת מטומטם, כאילו שלא חלק גדול מהפעילים והפעילות בשייח ג’ראח תופס את עצמו כחלק מהתנועה הפמניסטית. קואליציית נשים לשלום, אחותי, פרופיל חדשת פליטות כביסה שחורה והרבה מאוד ארגונים פמניסטים אחרים הם חלק בלתי נפרד מהמאבק בשייח ג’ראח ומהמאבק העממי בשטחים בכלל. הנסיון להפריד בין השניים, כאילו יש פמניסטיות שרק לפעמים ובתנאים מיוחדים נאבקות נגד הכיבוש או פעילים נגד הכיבוש שאין להם נגיעה לפמניזם יוצרת חיץ מאוד מוזר שלא קיים במציאות.
חוצמזה, אני בהחלט תומל בהחלטה לתבוע את NFC על השקרים שהם הפיצו. גם הסיפור מאום-סלמונה שעליו היא מדווחת (ושלו אין שום קשר לפעילות בשייח ג’ראח) שגוי לחלוטין.
המשפט האחרון מיותר ומרגיז, וחוטא בהכללה. כמו שאמא שלי למדה אותי לפני לא מעט שנים, הרבה מהרעות שיש בעולם מגיעות מהמקור הזה, של הכללה, של הסתכלות על פרטים רבים כעל גוש.
ובעניין ההבהרה: ליהי וסילאן המאממות כתבו פוסט.
ואם בענייני הבהרות עסקינן: התגובה שלי התייחסה לגרסה הקודמת של הפוסט הזה. אני שמחה מאוד לראות שהמשפט האומלל הוסר.
ועצה קטנה למי שכותבים באתר הזה: כדאי להעביר את הטקסטים כאן הרבה עיניים לפני שמפרסמים אותם. קודם זה היה העניין של הלבוש בהפגנות, שנראה שירדתם ממנו (הסרתם אותו מההודעות על ההפגנות) גם אם בלי להצהיר על כך (לרדת מהעץ בשקט זה לגיטימי, במיוחד בסיטואציות מורכבות). עכשיו זה משפט שבעריכה מינימלית אפילו היה צריך להיות מושמט, ובכלל מראש לא מעיד טובות שנכתב.
אנשים מתחילים להישמע כאן כמו ב”אם תרצו”: “פרסמו את מקרי ההטרדות ותפסיקו להסתיר”, “כולנו יודעים על ההסתרה אז תפרסמו כבר”.
אבל כבר אמרו לכם שלא היו שום מקרי הטרדות בשייח ג’ראח, ואם יהיו הן בהחלט יטופלו. אז איזה מקרים אתם מצפים שיחשפו? אתם מצפים שיוכיחו לכם שאין להן אחות?
לטובת המשוחררים מ-facebook – אפשר לקרוא את תגובתה של אילת מעוז במקום אחר?
תביעת לשון הרע נגד nfc תהייה הגונה אמנם, אבל אם תוגש, ואם תגיע לבית משפט, היא תיכשל, גם במשפט עצמו (דווקא בגלל שלא פורסמו שמות, משמע שהדיבה כאן היא נגד תנועה פוליטית, ועוד מהשמאל הרדיקלי רחמנא לייצלן, ויעמידו את זה מול חופש הביטוי) וגם מהבחינה “ההסברתית”: משפט כזה, בלי קשר לתוצאות שלו, ימשוך את כל תשומת הלב מהמאבק עצמו לכינונו של מיתוס חדש ודביק במיוחד על “הטרדות מיניות של פעילות שמאל” – מעבר לרמה השולית יחסית שבה הוא קיים כבר עכשיו.
לטעמי זו עוד גלולה מרה במסגרת ההסתה הצינית נגד המאבק שיהיה צריך לבלוע ולהמשיך הלאה, כמובן תוך כדי כל פרסום אפשרי כמו כאן של הטענות הנגדיות. אפשר להתנחם בזה שצורות ההסטה הללו הולכות ונהיות דומות למקבילותיהן האפלות מההיסטוריה הקרובה והרחוקה, מה שרק מוכיח את צדקת המאבק הזה.
אונס זה אונס והטרדה מינית זו הטרדה מינית, לא משנה מהן הנסיבות, אבל בנוגע לקוד הלבוש “הצנוע”, מצער לראות את הזיהוי האוטומאטי שחלק מהמגיבות והמגיבים יוצרים בין המאבק נגד דיכוי נשים ובין ליברליזם צרכני (בלבוש, בין היתר). הדברים קשורים, אך אינם זהים, ובקלות ניתן למצוא אופנים שבהם “החירות” הליברלית בענייני לבוש תורמת לדיכוי נשים הרבה יותר מאשר להסרת הדיכוי הזה (השימוש בגוף האישה במדיה ההמונית היא הדוגמה המיידית והמתבקשת, אבל ממש לא היחידה ואולי גם לא החמורה שבהן).
בכל מקרה, את הנחיית “הלבוש הצנוע” (מכנסיים ארוכים, חולצה עם שרוולים) אני הבנתי כתקפה גם לגביי (“גבר” בהגדרתי המגדרית/ביולוגית). זה גם תואם את איך שאני מבין את קודי הלבוש המסורתיים בחברה הערבית – גם גברים ערבים לא הולכים עם מכנסיים קצרים.
אף אחד לא מכחיש שבחברות מסורתיות, כולל הפלסטיניות, מתקיים דיכוי נשים בצורות שונות, מכפיית קוד לבוש ועד מקרים של אלימות ממשית – אבל זה עניינה של החברה הפלסטינית עצמה, כמו של כל חברה מסורתית, לרבות היהודית, ואין שום מקום להניח לעוולות ברורים כלפי חברה זו להתקיים על סמך עוולות המתקיימים בתוכה.
כאשר במסגרת המאבק נוצר חיכוך בין שני ההיבטים, הדיכוי הלאומי ודיכוי נשים, אזי במקרה של אונס/הטרדה מינית חו”ח, יש להילחם בכך, כפי שאכן נלחמו ונלחמים. במקרה של קוד “הלבוש הצנוע” יש להבחין כי במתכונתו הנוכחית (מכנסיים ארוכים, חולצה עם שרוולים), במסגרת מאבק זה, הוא מיועד גם לגברים ולפיכך אינו נוגע למאבק נגד דיכוי נשים אלא מגלם עיקרון אחר ועמוק יותר. פרשנות של הדבר דרך הפרספקטיבה של דיכוי נשים משחקת לידיהם של הדמגוגים מימין (“הצביעות של השמאל”), ומפספסת לחלוטין את הנקודה, הן של המאבק לצדק אזרחי-מדיני והן של המאבק הפמיניסטי עצמו.
אני לא מסכימה עם “עניינה של החברה הפלסטינית”. זה עניינם של תושבי כדור הארץ. אם, למשל, תרבות מסויימת מדכאת אחרים, או עושה ברית מילה לנשים להגיד שאין למי שלא חלק מה”גזע” שלהם זכות להביע ביקורת על זה זאת פשוט גזענות ואין לי מילה אחרת.
אונס זה אונס והטרדה מינית זאת הטרדה מינית. אבל כשיש אונס, כמו בכל חברה, גם בחברת הפעילים ישר קופצים ואומרים “זה לא קרה!!!” חוץ מהפוסט של ליהי וסילאן שהן כתבו” “לא שמענו על המקרה. אם היינו שומעות בשום אופן לא היינו משתיקות” ולא ישר קפצו ואמרו “זה לא קרה!!!!”.
מה זאת אומרת “פרי דמיונה של הכותבת”. אפשר לכתוב “לא שמענו משום מקור אחר על האונס הזה, אם היינו שומעים לא היינו שותקים”. כמה פעמים האשימו נשים שהתלוננו על הטדרה מינית או אונס שהן “דמיינו”. השימוש דווקא במילה הזאת כל כך כל כך כל כך צורם!!
מני טוען “לא היו שום מקרי הטרדות מיניות בשיח ג’ראח”. זה נשמע כמו נסיון השתקה (למרות שזה לא). בכל מקום יש הטרדות מיניות. השאלה אם יש הטרדות מיניות ברמה פלילית, או אם יש יותר הטרדות מניות מבכל מקום אחר. לפי מה שראיתי – לא. אבל אני לא פוסלת את האפשרות שהיו ולא שמענו עליהם כמו ש(לא נעים לי להגיד) אתם עושים.
אני לא מסכימה עם יודה, לרדת מהעץ בשקט זה לא לגטימי בכלל. אני הייתי רוצה לראות הודעת התנצלות כלפי הפגיעה בפרטיות של הפעילות. (סליחה על זה שאני לא שותפה להתממות שהבקשה הופנתה גם על גברים. אף אחד לא התלונן אף פעם על גבר – רק על המין החלש, על ה”מופקרות” שבו שגורמות ל”גברים” “להכשל” בלי טיפת אשמה על הגברים המטרידים אלא רק על הקורבן).
דרישה כלפי להט”בים לא להחזיק ידיים צריכה להיות גלויה – לא ללחוש באוזן של הזוג הסורר אלא לפתוח את זה כלפי כ ו ל ם.
דרישה מאיש עם דגל פיראטיים להוריד אותו (תודה רבה לו שהוא לא מקשיב, ד”א) גם צריכה להיות גלויה לכולם.
אם יש “החלטה” שה”מנהיגים” (האנרכיסטים???) החליטו עליה לא צריך להיות מצב שמישהו שבא להפגנה לא יודע עליה.
גם אם זה לא להביא שלטים כמו “עשו מין אנאלי ולא גדר” וגם אם זה לא להביא דגל ישראל (שלא ברור לי למה אבל יש כאלה שרוצים להביא) וגם אם זה לבקש מאנשים לא ללבוש בגדי קיץ וגם אם זה להפסיק לבקש את זה.
אין דבר כזה “לרדת מהעץ בשקט” יש ל ה ס ת י ר. ובבקשה בבקשה בבקשה תפסיקו להסתיר.
או שתכתבו פוסט על כל הדברים ש”אסור” לעשות. (גם אם זה דגל פיראטים) או שלא תגידו לאנשים לא לעשות אותם אחרי שהם באים. תפסיקו לעשות ה כ ל מתחת לשטיח.
הנה התחלה אפשרית לרשימה של דברים ש”אסור” לעשות בהפגנות (כלומר הגבלות שמתנגשות עם עיקרון חירות הפרט):
- להגיע להפגנות ערומים.
- לצרוך ו/או לחלק סמים ואלכוהול.
- להניף דגל עם צלב קרס ו/או דגל נאצי אחר.
- להניף שלט הקורא: “שקר השמדת יהדות אירופה במלחמת העולם ה-II הוא קנוניה יהודית”
- לקיים במסגרת ההפגנות מפגנים של אינטראקציות מיניות בוטות (הומואיות או סטרייטיות) סטייל מצעד הגאווה
אני מניח שאפשר למצוא עוד. בחנחה שאין התנגדות לכל ההגבלות ו”האיסורים” הללו, נשאלת השאלה המתבקשת איפה עובר הקו בין ההגבלות הללו, המתקיימות במסגרת “הקומון-סנס” העכשווי, לבין פגיעה מהותית בחרויות הפרט ודיכוי נשים. מה שלאמתו של דבר עולה פה, כמובן, אינו מרחב מופשט של “קומון סנס”, אלא נורמות חברתיות מעשיות של התקיימות ציבורית קולקטיבית. במובנים אלו, המאבק בשייח’ ג’ראח, בלעין וכו’, מכיל בתוכו את אותה התנגשות עקרונית בין חרויות הפרט להתקיימות אנושית במסגרת קולקטיבית, ובכך הוא אינו שונה בכלום מכל מסגרת אחרת של ציבוריות. קודים משותפים של ציבוריות הם חיוניים לכל קולקטיב, בוודאי שלקולקטיב מהפכני (עם מירכאות ובלעדיהן) וכולל קולקטיבים אנארכיסטיים. מבמובן זה הקולקטיב המהפכני שונה מכל ציבוריות אחרת בדבר אחד: ש(מטרות) המאבק הן אלה שמגדירות את אופני המשא והמתן בין שתי האידיאות הסותרות, בין הפרט ובין הקולקטיב. לכן השאלה היא: “האם הזכות ללבוש גופיות ספגטי היא (בהכרח) הקו בו חורגות הנורמות הקולקטיביות (“הקומון סנס”) מעבר ללגיטימי?”
אני לדוגמה חושב שלהניף את דגלי ישראל בהפגנות, עם כל הכבוד לרדיקאליזם בעיני עצמו, צריכה להיות זכות חיונית (הסיבות שלי כאן: http://haemori.wordpress.com/2010/09/08/zionistradical/), אולם אני מוחל על זכות זו ברצון מתוקף הפרמטר של חיוניות השמירה על המסגרת הקולקטיבית של המאבק. הטיעונים נגד “כפיית” קוד הלבוש “הצנוע” (שכידוע, לא נאכף למעשה) יכולים לרסק את המאבק הזה לאלף רסיסים, וקשה לי לראות מי ירוויח מכך למעט ממשלת ישראל והמתנחלים בבתים הגזולים. בטח לא המאבק הפמיניסטי.
הקישור הנוח בין מקרה ניסיון האונס באום סלמונה, שמעולם לא הושתק ולא ניסו להשתיק אותו (עובדה שכולם יודעים עליו ושהימין חוגג עליו כבר שבועות), לבין הנחיית הפעילים לקוד לבוש “צנוע” הוא שרלטנות. אני אישית מצר על הסרת ההנחייה לקוד הלבוש “הצנוע”, אם ב”לרדת מהעץ” בשקט ואם ברעש – זאת בפירוש טעות ערכית יסודית לצרכי “הסברה” ולא בחירה בעמדה עקרונית שאין להתפשר עליה. אין שום היתממות בטענה שההנחייה הופנתה גם לגברים: הרבה פעמים אנשים התלוננו על גבר – מ”גבר” שחושף את הבולבול שלו בציבור ועד “גבר” שהתלבש באופן בלתי הולם למסעדה כלשהי. כמובן שהטלת אשמתם של גברים מטרידים על “נשים מופקרות” היא מנוולת ויש להילחם בה: במסגרת המאבק הספציפי נגד הכיבוש, הכלת קוד הלבוש “הצנוע” (שוב: מכנסיים ארוכים, חולצה עם שרוולים) על נשים וגברים יחדיו היא-היא המאבק בדיכוי ואי השוויון המגדרי. פרשנות המתעקשת לראות בכך סממן של דיכוי נשים בלבד על סמך נורמות מנוולות לגבי “נשים מופקרות” (פרשנות בהחלט אפשרית לכשעצמה), כמו גם ההתעקשות הלא ברורה “לחשוף” את מה שהכותבת בעצמה מניחה שלא קיים, מסגירות דוגמטיות פרנואידית שבינה ובין מאבקים לצדק ושיוויון אין כלום.
“דיכוי נשים בקרב החברה הפלסטינית הוא עניינה של החברה הפלסטינית” אינו גורס שאין לי הזכות לבקר את הדיכוי הזה: יש לי את הזכות הזאת בהחלט, ולפעמים גם את החובה להשתמש בה. אבל כשם שבחברה אחרת המוכרת לי, בה נהוגה פרקטיקה פגאנית אכזרית של חיתוך פולשני ומכאיב את איבר המין של זכרים חסרי הגנה בגיל 8 ימים בלבד – אני עשוי לבקר אותה ולהטיף נגדה תחת כל עץ רענן, אולם לא יעלה על דעתי, אפילו בתור “קורבן” בעצמי של הפרקטיקה הזו, שחברה זו צריכה לקבוע את עמדותיה לגבי העניין בהתאם לדרישות שלי – זה תהליך שבהכרח יישאר לחברה הזו בעצמה לקבוע את מהלכיו, ואילו ברמת הבחירות הפרטיות שלי אני אקבע לפי מצפוני. העמדה שגורסת שלא ייתכן גילוי סולידריות עם חברה מנושלת מבלי שנתערב מבחוץ לשינוי דיכוי ועוולות בתוך החברה הזו היא אותה “מלחמת ציביליזציות” של הנטינגטון רק עם ניחוח רדיקאלי, משאירה את השדה הפוליטי פרוץ לחלוטין לקלמן ליבסקינד ובן דרור ימיני שכבר רצים על הטיקט “המושתק” הזה כמו ילד בחנות ממתקים, ולמעשה משארות רק את האפשרות לסגור כבר את הסיפור הזה ולהתפקד ל”ישראל ביתנו”, מפלגה שתומכת בחרויות הפרט (היהודי) ובחרויות האישה (היהודית) ללבוש כל מה שבא להם.
רשימה של דברים שאסור לעשות לא צריכה להיות מפורסמת בתור תגובה של מישהו שיכול להיות שאין לו שום קשר לשום דבר.
בשביל ליידע את כל מי שבא להפגנות כולל כולם כולם כולם צריך לכתוב פוסט באתר: “אסור לבוא עם דגל גאווה”. לשלוח את זה גם לבית הפתוח ולכל מקום גאה אחר שהוזמן באופן רישמי במצעד הגאווה לקחת חלק במאבק. (על במת מצעד הגאווה כל הצועדים הוזמנו לבוא להפגנות בשייח ג’ראח בלי שנאמר להם דבר על כך)ולכל מי שמקבל מייל ברשימת תפוצה כולל כולם.
ברשימה שלך לא מופיע איסור לבוא עם דגל פיראטים למרות שגם ה”חוק” הזה נאכף על ידי האנשים ששמו את עצמם שלטון ושמתבצעת הסתרה על אכיפת החוק הזה. מה ההבדל בין השלט “כשחוק הוא לא חוקי – אי ציות אזרחי” לדגל פיראטים?
ברשימה שלך גם לא מופיע האיסור לבוא עם שלט אנרכיסטי, למרות שגם האיסור הזה נאכף. שלט “ירושלים המזרחית היא בירת פלסטין” מותר, אבל שלט “יהודים וערבים מסרבים להיות עמים” אסור. מדוע?
מה שלא נאכף זה אנשים שבאו עם הדגל הטרנסג’נרדי ואנשים שבאו עם חולצות בנושאים גאים (שהם בעצם אכפו את החוק נגד לבוא עם סממנים גאים בעודם לובשים חוצות גאות) הסיבה היא שהתושבים עדיין לא יודעים מה זה הדגל הטרנסג’נדרי. ובכך משקרים לתושבים ובאים עם סמלים שאם הם היו יודעים מה הם אולי הם לא היו רוצים אותם. הדרישה היא לא לבוא עם סמלים גאים אם הם יותר מידי מוכרים. והיא כמובן, צביעות.
נורמות חברתיות אינן תירוץ ל א ו נ ס. להגיד למישהו מה ללבוש זאת פלישה למרחב הפרטי ואונס. אין שום הבדל בין להגיד למישהו ללבוש יותר ולהגיד למישהו ללבוש פחות. אם מבקשים מכל הנשים להגיע בבגד ים זה אונס ואין שום הבדל בין זה לבין לבקש מהן לכסות את הגוף כשברור שזה בא מתוך מחשבה שהגוף הנשי הוא טמא, שהגוף הנשי “גורם” לגברים לעשות דברים שרק האישה אחראית להם ולא הגבר. זה דיכוי הנשים ואונס הנשים בסדר גודל הכי גדול ומי שמשתף איתו פעולה הוא אנס בעצמו. ומי שטוען שזאת “פרשנות” הוא צבוע. זאת אינה פרשנות – זאת עובדה.
אם הייתה חברה שבה אונס היה נורמה חברתית הייתן מכבדות אותן?
אתה, בתור השליט הבלתי מעורער, החלטת שאתה מסכים לא להניף דגל ישראל למרות שאתה חושב שזאת זכותך. אולי מישהו אחר החליט אחרת? למה הדעה שלך קובעת ולא שלו? אתה ב*מעמד* יותר גבוה?
צביעות לשמה לטעון שקוד הלבוש לא נאכף. קוד הלבוש נאכף רק על אנשים מסויימים. קוד הלבוש פועל בתור כלי מקרטיסטי, אם מישהו מתווכח עם אחד ה”שליטים” ה”שליט” שולף את קוד הלבוש שלא נאכף על כל האחרים אלא רק על האדם המתווכח.
גם צביעות יכולה לרסק את המאבק לאלף רסיסים. לא רק צביעות. עצם הקבלה של כל הדברים הנכפים עלינו. למשל – ההגדרה של כולנו בתור “יהודים” שחלק מאתנו לא מסכימים עליה. האקסיומה הבלתי מעורערת שאנחנו בעד מדינה פלסטינית בגבולות 67 – ואסור בשום אופן לדבר על אפשרות מדינה אחת א-לאומית. האקסיומה שקים מאבק לאומי ולא מאבק מעמדי או עממי, האקסיומה שהקמת “מדינה” היא פתרון לדיכוי ולא היא עצמה הדיכוי.
התתממות בנושא גברים מגיעה כל פעם שבאים צעירים מהשכונה לבושים בעצמם בגופיות – כי לגברים מותר ואנשים כמוך ממשיכים לעצום את העיניים ולחזור כמו מנטרה על המשפט שהתושבים ביקשו גם מגברים להתלבש צנוע למרות שזה פשוט לא נכון. הבקשה הופנתה רק לאלו שנולדו נקבות. הבקשה היא שוביניסטית והיא א ו נ ס.
לקרוא לבקשה לאונס של אנשים בכך שפולשים לפרטיות שלהם וכופים עליהם מה ללבוש “מאבק בדיכוי” היא שיא הצביעות שאי פעם שמעתי. דיכוי הוא לא מאבק בדיכוי.
מה, לכל השדים והרוחות, הנחתי שלא קיים?? הסתרה של מקרי אלימות בין הפעילים? הסתרה של הטרדות מיניות? הסתרה של בקשה להוריד דגל פיראטים? הסתרה של בקשה להוריד דגל גאווה? הסתרה של בקשה להוריד שלטים אנרכיסטים? הכל קיים קיים קיים. ובזה שאתה טוען שזה לא קים, ועוד טוען ש א נ י גם אמרתי שזה לא קיים אתה חלק מההסתרה. זה דבר אחד לאסור דברים ודבר שני לטעון שזה לא היה ולא נברא. תעמדו מאחורי הכפייה שתאם עושים ואל תתנהגו בצביעות.
שוב אתה שולף את הטיעון “גם החברה היהודית מדכאת לכן אין לכם – היהודים, זכות לבקר חברות אחרות”. לא אכפת לי מה החברה היהודית עושה. אני לא חלק מהדת הזאת. לחתוך איברים לחסרי ישע בלי הרדמה זה אלימות, ואם האיבר הוא איבר מין זה גם אונס. בגלל שכל מיני יהודים עושים את זה אחד לשני זה לא סיבה לשלול מאנשים את הזכות לבקר דיכוי? מדוע אי אפשר לבקר את שני הדיכויים? מותר לבקר רק דיכוי אחד? אין כאן “יהודים” מול “מוסלמים” יש כאן “אתאיסטים” מול “דתיים”. ברית מילה + אונס מה ללבוש = דת. אתאיסט רואה בשניהם את אותו הדיכוי.
אתם אוהבים לדבר על “זכויות אדם”. יש זכות שנקראת “זכות הציבור לדעת”. לאנשים יש זכות לדעת לאיזה הפגנה הם באים. אם יש אחד שבא להפגנה אבל הוא לא היה מגיע אם הוא היה יודע שאסור לבוא עם דגל גאווה או שלט אנרכיסטי הוא לא היה בא זה חמור מאוד!
ברור שזה לא בסדר להגיד לנשים איך להתלבש, אבל אי אפשר להשוות את זה לאונס, כמו שאי אפשר להשוות אגרוף לרצח. יש דרגות של אכזריות, של אלימות. לדעתי, עם זאת, לא היו צריכים לבקש לבוא בלבוש צנוע, בדיוק בגלל הסיבות שמנית.
לגבי הדגלים, אני מודה שכאן אני לגמרי לא מבין כבר כלום. אם באים להפגנה שקשורה לשייח ג’ראח, אז למה צריך להניף דגלים שקשורים למאבקים שקשורים לדברים אחרים, גם אם קשורים בקשר רופף לכיבוש? צריך ללקות בחוסר הבנה מוחלט של מורכבות העולם הפוליטי בשביל לטעון שמאבק הטראנסג’נדרים קשור למאבק בשייח ג’ראח באופן שמצריך את הנפת דגל הטראנסים בהפגנה (הטרנסים כמשל, כל אחד יחליף בדגל החביב עליו). למה צריך דגלים של כל מיני מאבקים שיקרים כל-כך ללב כולנו בהפגנה הזאת? זה מוריד מהכוח שלה, מהאפקט שלה. ברגע שההפגנה הזאת היא קרדום לחפור בו בכל עוולות העולם, אין לזה סוף. אם אנחנו כבר מניפים את דגל הטראנסג’נדרים, וצועקים ססמאות שקשורות לדיכוי הטראנסג’נדרים, אז בואו נעביר את המחאה לכיכר רבין, ונפגין נגד רון חולדאי, שוודאי עשה משהו נגד הטרנסג’נדרים לאחרונה, בהיותו הוא עצמו (וזה לא נאמר בציניות). אם ההפגנה היא נגד השתלטות הקפיטליזם על חיינו, אז בואו נפגין מול שר האוצר, או נחמיה שטרסלר. אבל אנחנו לא שרים את האינטרנציונל בהפגנות, נכון? יש גבול לכמות המסרים שאפשר להעמיס על הפגנה קטנטנה פעם בשבוע, ויש משהו מאוד מסוגר בעצמו, לנסות לראות הכל דרך הפריזמה של המאבק שהכי חשוב לכל אחד מאיתנו מחוץ לעניין עצמו, שקשור לכיבוש היהודי של חלקת האדמה הזאת. מהיכרותי הרופפת עד מאוד עם הבאים להפגנה, לכל אחד, גם לוואספים הבורגנים מביניהם, יש מאבקים שיקרים לליבם שלא קשורים דווקא לשייח ג’ראח, אבל הם משאירים את זה בבית כשהם באים. לא הכל קשור להכל, ולבטח לא בצורה בוטה של אחד לאחד. יש קשר בין דיכוי הומואים ובין דיכוי פלסטינים, אבל הוא רופף לדעתי מכדי להצדיק את הדגשתו בהפגנה. בסופו של דבר, אם כל אחד יניף את דגלו, תתקבל מחאה נכונה, טהורה, עומדת באמות המידה הרלטיביסטיות, תומכת בנרטיבי כל העולם כולו, ולא אפקטיבית.
אני, למשל, פגוע, אישית, מההפלייה המתמשכת כלפי מזרחיים בארץ. אני חושב שהגורל החברתי, הכלכלי, הפסיכולוגי שלי, מושפע עמוקות מהעובדה שאני מזרחי. אני פעיל בארגונים העוסקים בנושא. כל מי שניחן בהבנה סוציולוגית מינימלית מבין את הקשר העמוק בין הנושא הפלסטיני לנושא המזרחי, איך שיסה הממסד הלבן את אלו באלו וכו’. עם זאת, אני חושב שהקשר בין מה שקורה בשייח ג’ראח לבין העוול כלפי המזרחים לא מצדיק את העלאתו בהפגנה. אפשר אולי להעביר מידע לגבי הפגנות העוסקות בנושא הזה, כמו בכל נושא אחר, אבל דגלים, או תנועות, או שירים, או מסרים, פשוט נראה לי לא רלוונטי, כי זה יחליש את העניין שבעטיו אני מגיע לשם. כשאני בא לשייח ג’ראח, כמו לכל הפגנה, אני משאיר חלק מעצמי בבית, אני הופך להיות קצת שייח ג’ראחי בעצמי, ופחות מי שהייתי קודם. מי שלא עושה את זה מפספס לדעתי את המהות של כל הפגנה. אי אפשר להישאר מאה אחוז מי שאתה כשאתה בהפגנה, אחרת אתה סתם מגיע ומפטפט בצד, מחכה שזה ייגמר, עסוק בסרט של עצמך. אני לא מגיע בשביל לעשות “פרסומת” לעוול ממנו אני סובל, ל”טיקט” שלי.
אני מתחיל להבין למה השמאל בארץ לא מגיע לשום מקום. האינטלקטואליות הזאת מובילה לטהרנות, לנסיון להגיע למציאות שאינה קיימת בשום מקום ובשום זמן בטהרתה הנדרשת. משפט רדיקלי היום נתפס כשוביניסטי להחריד למחרת. זה טוב, זה בריא, זה נכון, אבל לפעמים צריך להבין שאי אפשר להגשים הכל כל הזמן.
ולמרות כל זאת, אני חושב שזה לא בסדר לבוא, בהיחבא או בגלוי, לאנשים, ולבקש מהם לא לבוא עם דגלים מסויימים, או בגדים מסויימים, כי זה פשוט לא יפה. לא עושים דברים כאלו. למרות שהם מחלישים את ההפגנה. אנחנו חייבים לנצח עם מה שיש לנו, ומה שיש לנו הוא יפה, וצודק, ונכון. כל מה שרציתי הוא לשאול למה הוא חייב להתפזר כל הזמן, עד שאולי יתפורר ויהיה לאבק, אבק צודק, אבק הכי צודק, אבל אבק.
זאת הדעה שלך וכבודה במקומה מנוח והיא אחלה וכו’… אבל אין שום סיבה לצנזר דעות אחרות. יכול להיות שמישהו לא מסכים איתך.
אני, למשל, אשמח אם מישהו יבוא עם שלט שהוא תומך במאבק שייח ג’ראח בתור מזרחי.
אם מה שאתה אומר על המאבק הלהט”בי הוא נכון – סבבה. אבל אם זה כך למה כל נואם במצעד הגאווה דיבר על שייח ג’ראח? והזמינו את כל הצועדים להגיע לשייח ג’ראח? זה צריך לעבוד לשני הכיוונים. ברגע שרוב הנאומים במצעד היו בנושא שייח ג’ראח (שזה לא דבר רע) זה נתן לגיטימציה לנוכחות להט”בית בהפגנות. האם מותר להגיד “כל המאבקים קשורים” רק באופן חד צדדי?
מה שאמרת על אונס זה נכון. אני רציתי לכתוב “זה אונס” בתור פרודיה על “פמיניסטיות” שלכל דבר קטן קוראות ממש “אונס”. אבל עכשיו אני רואה שזה ממש נראה כאילו התכוונתי.
“לקיים במסגרת ההפגנות מפגנים של אינטראקציות מיניות בוטות (הומואיות או סטרייטיות) סטייל מצעד הגאווה”
לא האמנתי שאני אקרא באתר הזה כאלה אימרות הומפוביות.
מצעד הגאווה הוא הפגנה למען זכויות אדם! למען קבלת השונה! למען חופש הביטוי! ולמען הזכות לחיות גם אם אתה חס וחלילה לא סטרייט עם 2.5 ילדים וכלב.
מצעד הגאווה הוא בשום פנים ואופן לא מפגן של אינטרקציה מינית בוטה!
מדינת ישראל זקוקה לשמאל חדש, אמיתי,פתוח,אמיץ,הסוגד לאינדיוידואל ולחופש המידע, הפועל ללא מורא וחשבונות קפיטליסטים. מדינת ישראל זקוקה לשמאל שאינו מקריב את זכויותיה של קבוצה מוחלשת אחת למען זכויותיה של קבוצה נדפקת שניה. ביום שבו חשבו מנהיגים בשמאל שיש צורך לתת קדימות למיגור כיבוש השטחים לפני מיגור כיבוש הנשים-זה היה היום בו אובחן הסרטן הממאיר בלב השמאל ובמצפונו.
השמאל בישראל גווע, נעלם,קגוסס, נושם בכבדות את נשימותיו האחרונות.
מדינה פלסטינית היא כבר עניין של קונצנזוס. סיום הכיבוש הוא חלומה הרטוב של כל אם בישראל .כולם יודעים שיהיו כאן ממש בקרוב-שתי מדינות פלסטינית ויהודית דמוקרטית .עכשיו הזמן של השמאל לעבור מעיסוק פטאתי בסוגיה שכבר אבד עליה הקלח- לסוגיה הבאה -איזו דמות אנו רוצות שתהיה לשתי המדינות הלוו?-יש רק תשובה אחת: אנו נשות השמאל הפמיניסטיות והגברים והלהטבים המבינים את העניין באמת-צריכים להכריז על המאבק הבא-שתי מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה.
בחסות המאבק הלאומי של שני העמים-שוב שכחו אותנו הנשים בבית.
די.נמאס מהתירוצים.עכשיו עלינו לאחד כוחות-נשים פלסטיניות,יהודיות,חילוניות,מוסלמיות או יהודיות -כולנו צריכות להאבק על הפסקת הטרור האנטי נשי בשתי המדינות. עלינו לשים קץ ולומר אמירה פומבית נגד “חוקי נירנברג” החדשים שפורסמו ע”י משרד המשפטים בעזה-נגד נשים.בשנה האחרונה יצאו “חוזרימנכ”ל” בזה אחר זה ממשרד המשפטים בעזה :אסור לנשים בצוותי חינוך לבא בלי כיסוי ראש,אסור לנשים לרכב על אופנועים,אסור להן לעשן נרגילה,אסור להן לשבת בבתי הקפה אסור להן לעבוד עם גברים במקומות עבודה שונים,אסור לעורכות דין להגיע לבתי המשפט ללא כיסוי ראש וכד’..שלא לדבר על הסנקציות נגד הומוסקסואלים או לסביות .
ומה יש לנו להגיד על זה?
אני שמחה שהצלחתי לכל הפחות לעורר את הדיון הגלוי בסוגיית האג’נדה הפמיניסטית ומאבק זכויות נשים גם כאן וגם שם.זה לא פחות ראוי למאבק של נשים וגברים כאחד.
רוני.
עלינו
גב’ אלוני-סודובניק, בפעם המיליון: המאבק בשייח’ ג’ראח הוא לא על שתי מדינות לשני עמים, מדינה אחת לארבעה עמים, או הקמת האינטנאציונאל הרביעי בשבע קונפדרציות ל-18 עמים- זהו מאבק נגד נישול והוצאת ארבע משפחות של בני אדם מביתן לרחוב על שום מוצאן האתני, שמטרתו להחזיר למשפחות אלו את ביתהן – מטרה שלמרות ש”מדינה פלסטינית היא כבר עניין של קונצנזוס”, נראית לי, בתור מישהו שטורח להגיע להפגנות האלה, חסרת סיכוי – ובכל זאת באים וממשיכים להפגין. אני שמח שהצלחת לסגור את הפינה הזאת לעצמך (“עיסוק פטאתי בסוגיה שכבר אבד עליה הקלח”) – ביום שישי הבא אני אשאל את נשות משפחת ראווי המפגינות מה דעתן בעניין הסוגייה הפאתטית שלהן, וכשהן נשכבות על יצוען בלילה, באוהל שלהן, שפורק ונחמס כבר איזה אלף פעם על ידי שוטרות ושוטרי המדינה היהודית הדמוקרטית, האם דעתן נוטה לפתרון שתי המדינות או שמא למדינה האחת – כי לעו”ד אלוני יש דווקא עמדה מאוד מוצקה בעניין.
ברכותי גם שמצאת לנו את השלב הראוי הבא במאבק – הערבים בעזה ומשרד המשפטים שלהם. אכן חידוש נאה שיזניק מחדש את השמאל מרוקן התוכן. הצעתי האופרטיבית: גיוס חילות העורף למטרת התקפה כוללת על משרד המשפטים של החמאס בעזה, עם הפצצות מקדימות מהאוויר בפצצות טון על משרד המשפטים העזתי. אחרי לשחרור נשות עזה וכבונוס גם את גילעד שליט.
אם תרמת משהו ל”סוגיית האג’נדה הפמיניסטית” (??? האם האג’נדה הפמיניסטית נתונה בשאלה? למי? למשרד המשפטים בעזה וע”ד סודובניק-אלוני?) נתון בספק, אולם אין שום ספק בתרומת השקרים במאמרך למטרות המאבק בשייח’ ג’ראח: הסיכוי הקלוש שבנות ובני משפחות אלו יזכו בחזרה לקורת הגג שלהן הוא עכשיו רחוק קצת יותר, ועל כך אין אלא לומר לך תודה, בשם כל השמאל הפתאטי הישן.
“שמאל חדש” בתחת השובניסטי שלי.
המאבק בשייח ג’ראח הוא ב100% שתי מדינות לשני עמים.
המון שלטים הם בנושא שתי מדינות לשני עמים ומנסים לצנזר שלטים שתומכים בפתרון מדינה אחת דו-לשונית או שלטים אנרכיסטים.
לא נכון.
יסמין, הפצת השקרים לא תעזור. אף אחד לא מצנזר שלטים.
אז שמישהו מבקש להוריד את השלט “יהודים וערבים מסרבים להיות עמים” מה זה נקרא?
כשעל כל פיסת ביקורת קטנה אתה קופץ ואומר “מפיצים שקרים”! אין פלא שחושבים (ב ט ע ו ת ! ! !) שמדובר באנשים שמסוגלים גם להשתיק קורבנות של הטרדות.
וחוץ מהשלט הזה אתה יכול לנקוב בססמא אנרכיסטית א ח ת שהייתה על גבי שלט? או בשלט א ח ד בנושא מדינה דו-לשונית?
תראי, אני לא יכול להעיד על מקרים אחרים, שלא הייתי עדה להם, אבל כשאני נשאתי שלט עם הכיתוב ‘לא 48, לא 67: אפס מדינות לכל האנשים’ ועם כיתוב בעד שיבת פליטים ללא אפליה אף אחד לא אמר לי כלום, מלבד חיוכים והנהונים מכמה אנשים, ואדם אחד שדיבר איתי, בדיון מעניין ובלי שום תוקפנות, על דעותיו לגבי שיבת פליטים. גם שלט ‘אנשים ואנשים מסרבים להיות אוייבים’ שנשאתי לא זכה לביקורת שלילית.
אז הא לך דוגמה לשלט אנרכיסטי, ואפילו כזה שנוגע בעניין ‘שתי מדינות לשני עמים’.
אולי האמבדינג עובד כאן?
אם לא, הנה קישור לתצלום של השלט.
בכל מקרה, זה לא שהמצב נטול בעיות. הנה פוסט שלי מלפני חודשיים.
עכשיו גם הבאת דוגמא לעוד בעייה שיש – מעמדות.
אפשר לשנות את המשפט של יואב ל”מאנשים מסויימים אף אחד לא מבקש להוריד שלטים”.
בעצמך אמרת שגערו בך על זה שבאת עם חצאית.
זה היית אתה אז לא אמרו לך כלום על שלט “לא 48 ולא 67″ אבל על שלט מסכן של “יהודים וערבים מסרבים להיות עמים” צעקו ואמרו שזאת “צנזורה” של הססמא המקורית (אולי גם תוציאו עליה זכויות יוצרים?). ואחר כך מנסים לא לקחת אחריות וטוענים שזה “שקר”.
אתה רוצה להגיד לי, עם יד על הלב, שאם היית בא עם שלט “אפס מדינות לכל האנשים – לא ישראל ולא פלסטין” אף אחד לא היה אומר לך כלום?
(על דברים קצת יותר מתוחכמים בנושא לא מסוגלים להגיבhttp://www.justjlm.org/496)
בעצם תה בא עם שלט שנוגד לגמרי את רוח ההפגנה, שעומד מול כל השלטים של “ירושלים המזרחית היא בירת פלסטין”, ואז אתה מביא את זה בתור דוגמא כאילו אתה מייצג את רוח ההפגנהה. אתה מיעוט מאוד קטן בתוך ההפגנה.
רוח ההפגנה הכללית היא שזה דבר נורא ואיום שגבר הולך בחצאית. ושזה פוגע באנשים אם הם ידעו שאנחנו נגד מנדינה פלסטינית (אמרתי את זה בקול רם?)
אי אפשר לקנן החל מרמה מסויימת, אז אני מגיבה להודעה שלי.
לגבי זה שצעקו עליך: אני בטוחה שזה נורא לא נעים, ויכול להיות מעליב ופוגע, אבל אל תשכחי שההפגנות האלה הן עם הרבה אנשים שונים ומגוונים, כולל כאלה שהם לא נחמדים ומרשים לעצמם לצעוק צעקות כאלה ולדכא אחרים. זה שאף אחד לא אמר כלום זה לא מפתיע: זה בעיקר בגלל שאנחנו בני־אדם, ולצערי גם מפגינים, שלכאורה אמורים להיות סולידריים ומודעים, נופלים באותן נקודות כמו שאר האנשים. נכון, זה לא ‘צריך’ להיות ככה בעולם טוב יותר, וצריך לנסות להיות מודעים לזה ולשבור את ה־bystander effect. בכל מקרה, מה שאני אומרת זה שכדאי לקחת את ההתעלמות של שאר האנשים בקונטקסט.
לגבי זה אנשים (מהמארגנים?) טוענים שמה שאמרת הוא שקר: אני לא הייתי ממהרת להאשים אותם בשקר. יכול באמת להיות שהם לא היו שם: הם לא יכולים להיות בכל מקום ולדעת הכל. אני, בכל מקרה, לא הייתי שם, אז אין לי מושג ישיר, מגוף ראשון, מי היה ומה קרה וכמה אנשים היו שם וכמה, ומי, צעקו עליך.
לגבי ‘לא ישראל ולא פלסטין’: את יודעת מה? בואי נעשה ניסוי. לפעם הבאה אכין שלט עם הכיתוב של הקודם + ‘לא פלסטין ולא סודן, לא ישראל לא קזחסטן’ ו־’Not Mozambique nor Israel, not Palestine and not Seychelles’ (יש לך חרוזים יותר טובים?), ובצד השני ‘אנשים ואנשים מסרבים להיות עמים, אויבים ולאומנים’. נראה מה יקרה.
לגבי ההודעה השניה: לא טענתי שאני רוח ההפגנה (‘ההפגנה זה אני!’), ברור שלא. כל מה שאמרתי זה שאף אחד לא אמר לי שום דבר נגד השלט.
לגבי הפסקה השניה שם: אני לא גבר.
לגבי ‘אנרכיסטים’ (עם או בלי מרכאות) שמדברים ופועלים בעד ‘שתי מדינות לשני עמים’: את יודעת, יש גם כאלה שקוראים לעצמם אנרכיסטים במוצהר לגמרי ובאופן מלא ועדיין תומכים בזה כפתרון זמני, כשלב, כדי להקל על סבל ואי־שוויון עכשיו. שתינו (אם אני מזהה אותך נכון) היינו באוהל של אמה גולדמן בפסטיבל אקטיביזם ושמענו את אורי גורדון אומר את זה. זאת סוגיה לא פשוטה, שמשתלבים בה שני עניינים שחשוב להבהיר: האספקט האתי-עקרוני-אידילי (האם זה ‘נכון’ להקריב משהו עכשיו בשביל אחר־כך? האם חוסר עקביות כזה (לכאורי או לא) הוא לא יריה ברגל, פגיעה בבסיס האידיאולוגי? האם פרגמטיקה עולה על אידיאולוגיה?) והאספקט הפרקטי (האם זה באמת עובד? האם זה באמת דבר אפקטיבי לעשות מבחינת מבחן התוצאה? האם פגיעה באידיאולוגיה למען הפרגמטיקה היא באמת אסטרטגיה שעובדת?). הסוגיה הזאת עולה גם במאבק לשחרור בעלי חיים ומה שמכונה ‘ביצי חופש’; את יכולה לשמוע צד אחד כאן, בתוכנית המעניינת ‘קול החיות. בכל מקרה, לגבי הקמת מדינה פלסטינית, שאני מתנגדת לה: חשוב עדיין לזכור שזה לא ש’מוסיפים’ גבול לעולם וש’מוסיפים’ שליטה של אנשים על אנשים אחרים: הגבול קיים גם עכשיו, בדמות גבול בברזל ובטון וגבול של זכויות וחירויות אדם, והשליטה קיימת גם היא עכשיו.
דרך אגב, אני מניחה שרק שלושה אנשים קוראים את הדיון כאן, שעבר כבר מהדף הראשי של הפוסטים: שתינו ומי שעושה מודרציה לתגובות…
אין לי מושג על מה את מדברת.
סיום הכיבוש הוא חלומה הרטוב? על מה את מדברת? את איתנו? את צופה בחדשות? את יכולה לפרט? יש לך מקורות? כמו בכתבה על האונס וההטרדות, משחררת התהרות לחלל האוויר.
זה נכון שמצב הנשים בעזה הוא איום ונורא, אבל האם זה מבטל את המצב הנורא הכללי שם? האם זה מבטל את הכיבוש בגדה? כל מאבק כבודו במקומו מונח.
בתור התחלה, בואו נבקש מהשלטונות שלנו שיפסיקו להפציץ בעזה חפים מפשע, נשים גברים וטף.
אגב, אומרים אבד עליו הכלח, אלא אם כן אבד לו תירס.
למארגנים, נשמח לקבל עדכונים הנוגעים להגשת תביעת הדיבה, כי הדם רותח בעורקים. השקרים שמפיצה רוני אלוני סדובניק עוברים כל גבול ומתגובותיה כאן ובמקומות אחרים קשה להבין מה חזק אצלה יותר תרבות השקר או הטיפשות הפשוטה.
איזה שקרים היא הפיצה בתגובה הזאת?
סתם דעות ש”לא צריך להפגין בעד הנשים שהשליטים הקפיטליסטים שלהם מדכאים אותן ולא רק השליטים הקפיטליסטים שלנו מדכאים אותן”.
נראה לי שכאן זה רק “הטיפשות הפשוטה” ולא תרבות השקר.
קודם תקרא/י את המאמר המקורי שפרסמה השקרנית באתר של יואב יצחק ואח”כ תגיב/י.
התגובה שלה פה מיתממת ולא קשורה למאמר ההכפשה שפורסם המכיל תאורים מגוחכים (“הנשים התבקשו להגיע בחיג’אב ובורקה) וידיעות חסרות ביסוס (תקיפה מינית והשתקה בשייח’ ג’ארח).
עדיין יש חופש ביטוי. בתגובה שלה כאן לא היו שקרים רק הבעת דעה ויש לה זכות להביע אותה, אם היא רוצה לתרץ למה היא לא באה למרות שיש לה הזדמנות כל שבוע זאת זכותה. זה לא משנה מה היא כתבה במקום אחר. גם יכול להיות שזאת לא באמת היא. כל אחד יכול להכנס לכאן ולכתוב “אני רוני”.