הסרט “בודרוס” על המאבק הלא אלים של הכפר בודרוס (לא רחוק מניעלין) נגד גדר ההפרדה הוא מעורר אופטימיות מצויין. לא בגלל שהסרט זכה בפרס בפסטיבל ברלין היום, וגם לא בגלל שחלק מההפקה שלו נעשתה בשייח’ ג’ראח, מה שבהחלט מוסיף שתי נקודות.
הסיבה היא כמובן שבבודרוס הוכיחו הפלסטינים והישראלים, לראשונה, שמאבק לא-אלים יכול לשנות את המציאות. הם יצאו להפגין בצורה לא אלימה, שלובי זרועות, והצליחו לא רק לעצור את הדחפורים בגופם, אלא גם לפרק חלק מהגדר ולהביא את הממשלה להחליט על שינוי של התוואי לטובתם, בלי עזרת בג”ץ ובצלם. על הדרך הם הספיקו לקשור קשרי חברות אמיצים בין ישראלים לפלסטינים וגם לגשר על הפילוג בין פת”ח לחמא”ס. גהנדי לא היה עושה את זה יותר טוב.
הטריילר:
גם בבלעין הצליחו אתמול לפרק חלק מהגדר, שבג”ץ דרש לפרק כבר לפני שלוש שנים. לדעתי מגיע למפגינים שם את אות המופת על אכיפה יעילה של החוק, או לפחות תשלום צנוע.
אגב, לכל אלה ששואלים: “למה בשייח’ ג’ראח אתם נאבקים נגד צו מפורש של בית משפט?” כדאי להזכיר שבהתחלה היתה פסיקה של בג”ץ שהגדר בבלעין חוקית לגמרי, ורק אחר-כך, ותוך כדי מאבק ישראלי-פלסטיני משותף, התגלה מידע חדש וחשוב ששינה את התמונה מבחינת הציבור ובג”ץ. מה לעשות, כולנו טועים לפעמים. כמו שהגדר בבלעין ובבודרוס נפלה, כך גם המשפחות בשייח’ ג’ראח יחזרו הביתה, אם רק נדע איך לשלב ידיים ולצעוד בלי לפחד.
