על מלים גדולות ואותיות קטנות

 “גזענות”, “פאשיזם”, “טרנספר”, “חילופי שטחים”,  “חילופי אוכלוסין”.
מלים גדולות. מלים שנשמעות יותר ויותר. כמצע פוליטי, כאזהרה, כתוכנית פעולה או כסיבה להתנגדות. מלים שנאמרות ונכתבות גם על-ידי רבים מאיתנו, שמנסים “לעשות סדר”, לאבחן ולהבין טוב יותר את רוח התקופה.

אבל איך נראית גזענות ממוסדת? כיצד באה לידי ביטוי אידאולוגיה של אפליה? באילו אמצעים משתמשת איזו רשות בבואה לעצב מציאות? ואיך, הלכה למעשה, עושים הפרדה?

תוכנית מתאר“, “תוכנית בנין עיר”, “שטח תחום השיפוט”.
ביטויים מסעירים פחות. משעממים משהו, מרדימים. מלים של ועדות תכנון ובתי משפט. מלים של אותיות קטנות. לא בדיוק החומר שממנו נולדים מאבקים.

אלא שתוכניות גדולות מקדמים באותיות קטנות. מי שאמון על העמקת מדיניות האפליה וההפרדה עושה את עבודתו באמצעות אותיות קטנות, תתי סעיפים. זו דרכו של שלטון. זו דרכו של ממסד, שיודע שבדיונים אפורים מיישמים חזון. לא בקול גדול, לא בכיכר העיר.

אבל זה זה זה. ובמידה רבה ומעשית יותר ממה שאנחנו יודעים. כי יש להודות על האמת: גם אנחנו, פעילים יותר ופחות, לא מכירים מקרוב את הביטויים, את ההתגלמות, של אפליה שיטתית. גם כשיש לנו איזה מושג שמדיניות פסולה מיושמת, אל הפרטים אנחנו לא באמת נחשפים.

ולא במקרה. לא מקרי שלרוב האזרחים היהודים בישראל אין הכרות עמוקה ואינטימית עם אזרחים ערבים. לא מקרי שבעת שהולכים ודוחקים קבוצה אחת, גם מרחיקים אותה משותפים אפשריים.

מי מאיתנו שמחכה לצאת את ביתו עת תבוא הקטסטרופה מטעה את עצמו ואולי גם אחרים. “תקראו לי כשיבואו המשאיות”, חולפת אולי המחשבה, “אז אבוא ואשכב על הכביש”. אלא שהן לא יבואו, כנראה. את הדחיקה מבצעים באמצעים אחרים.

לא בחולצות חומות מתגלה הגזענות, לא ענודה סמלים שלקוחים מאמצע המאה העשרים. בשקט בירוקראטי, בועדות ומנגנונים, ביעילות שלטונית, מעצבים מציאות חיים. בהפקעה סיטונית של קרקעות פרטיות לטובת “פרויקטים לאומיים”, בתחימת עיר בתוך גבולות בלתי אפשריים, בריקונה השיטתי ממוסדות ציבוריים, בזימון פעילים חברתיים לחקירות ושיחות עם שירותים ביטחוניים. כך מעמיקים ספק, שקיים ממילא אצל כמיליון אזרחים, בנוגע לכוונות המדינה, בנוגע לתוכניות שמכינה הממשלה.

ולכן גם זה חלק מהתפקיד. במקום להמתין לתסריטי אימה, ליום פקודה דמיוני, להעמיק אצלנו את ההבנה שהכללים משתנים וקווים אדומים נמתחים. להיחשף היום למציאות שמעוצבת עבור כמיליון אזרחים ערבים. ללמוד מקרוב את השיטתיות המאפשרת ערעור על הזכות הבסיסית של בני הארץ הזו לחיות פה. להיות אזרחים. ולהיות שווים.

“מאבק משותף”, “סולידריות”, “התנגדות עממית”.
גם אלו, כמו הראשונות, מלים גדולות. גם הן, כמו הראשונות, מתרגמות לאין ספור פרטים קטנים, צעדים יומיומיים. לפעולות שמטרתן לקדם בניה של שותפות אמת בין אוכלוסיות שכמעט אינן נפגשות.

גם לכן חשוב שנסע לטייבה. שנגיע כדי לראות ונברר בשביל לדעת. שנחשף, כדי שנוכל לחשוף. שניקח חלק בדרך הארוכה שנקראת “בניית אמון”, אם לחזור אל המלים הגדולות. בניית אמון, לא בין ראש ממשלה לנשיא או בין לשכה לטרקלין, אלא בין רחוב לרחוב, אזרח לאזרח, אדם לאדם.

 

________________________________________________________________

הצטרפו למחאה:
סולידריות שייח ג’ראח: שנה למחאה – המאבק מתרחב, שישי, 12/11
סולידריות גם בטייבה: שבת, 13/11
מה באמת קורה בטייבה? דברים שרואים משם, לא רואים מכאן