יפו: עוד סיפור אחד של אפליה / אלמה

הריסות בתים ביפו, 17/1/2010. כוחות הביטחון מונעים מהתושבים ומפעילים את הכניסה לאזור הריסות הבתים. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס.

יפו, העיר שסיפורים ואגדות אין ספור נקשרו בשמה, היא אחד מסמלי הנכבה של 48′.

יפו נחרבה, המאבק עליה גבה קורבנות רבים, ותושביה הפלסטינים הוגלו ממנה והתפזרו לארבע רוחות השמים. פליטים מיפו ניתן למצוא במדינות ערב, עזה, הגדה המערבית ואפילו בשייח ג’ראח.

אלפים בודדים מתושביה הפלסטינים של יפו שלא גורשו רוכזו בשכונת עג’מי, שהוקפה גדרות ותפקדה כגטו לכל דבר תחת המשטר צבאי. במקביל, שוכנו עולים יהודים בעיר החרבה ובבתים הנטושים.

היום, 63 שנים אחרי הנכְּבָּה, ניצבים שוב תושבי יפו הפלסטינים מול מציאות קשה ומפלה הדוחקת את רגליהם ומאיימת על המשך קיומם בעיר.

המצוקה המרכזית ביפו היום היא מצוקת הדיור. למצוקה זו מספר פנים.

יפו, ששנים הוזנחה וקופחה, הפכה ממרכז דתי, תרבותי, כלכלי וחברתי לפרוור עוני זנוח ומיותם של העיר העברית הראשונה, תל-אביב. בעשור האחרון חזרה יפו למשוך את תשומת ליבם של יזמים וקבלנים. היתרונות ברורים: חמש דקות מתל-אביב, רצועת חוף, הילה של אקזוטיות לבנטינית ולמרבה המזל תושבים – אוכלוסיה יהודית ענייה ומוחלשת ופלסטינים – שזכויותיהם אינן נחשבות בעיני איש. עיריית תל-אביב מיהרה להוציא תוכנית שיקום בה מופיע המונח “ייהוד יפו” שחור על גבי לבן וללא כל ניסיון הסתרה.

חד משמעית: לא רוצים ערבים ביפו (אלא אם הם מכינים חומוס).

לאורך כל שנות קיומה, הרסה המדינה בתים רבים בשכונות הערביות ביפו בטענות שונות כגון העדר אישורי בניה, ששימשו באופן אבסורדי גם להריסת בתים שנבנו עוד לפני 1948, ושאר המצאות. השטחים שבהם בוצעו ההריסות הופקעו מידי התושבים, הועברו לרשות מנהל מקרקעי ישראל, ותחת הכותרת האפלה “שוק חופשי”, הוצאו למכרז לכל המרבה במחיר. על השטחים הוקמו ומוקמים פרויקטים הולכים ומתרבים, המיועדים בפועל לאוכלוסייה יהודית עמידה, ומבחינה ריאלית אינם יכולים לתת מענה או לשרת את האוכלוסייה מקומית, יהודית וערבית כאחד. התוצאה: ירידה משמעותית בהיצע הדיור ועליית מחירים, כאשר משפחות רבות נותרות ללא קורת גג ובמצוקה כלכלית שפתרונה לא נראה באופק. היפואים אינם יכולים לרכוש או לשכור דירות. במקביל לכניסת התושבים העמידים החדשים נכפית על האוכלוסייה המקומית נדידה אל השכונות החלשות יותר ומשם החוצה מיפו. תהליך זה נקרא ג’נטריפיקציה ומתרחש בערים רבות נוספות.

פן נוסף של מצוקת הדיור טמון ב”פתרונות” שניתנו לאוכלוסיה הפלסטינית לאחר פתיחת שערי גטו עג’מי. משפחות רבות קיבלו דירות חלופיות במקום הדירות שאיבדו, וחוזים נחתמו תחת חוקי הגנת הדייר.

המשפחות חתמו על חוזים בעברית, שפה שרובן לא דיברו ובוודאי של קראו. באותיות הקטנות נכתב שחוק ההגנה וזכותן על הנכס תהייה תקפה לשני דורות בלבד, תקופה שבסיומה הן יאבדו כל חזקה על הדירות. בשנים האחרונות אנו עומדים מול נקודת קריטית בה מסתיימת תקופת שני הדורות והמשפחות מאבדות את בתיהן בשנית. תהליך זה מחריף כמובן את מצוקת הדיור, מקטין את היצע הדירות, מעלה את המחירים ושוב מונע מהתושבים המקוריים של יפו מלהתגורר בעיר.

מצוקה נוספת נובעת מהעדר דיור הציבורי מספק. מצבה הכלכלי של חלק נכבד מהאוכלוסייה ביפו קשה. משפחות רבות אינן מצליחות להתפרנס ונזקקות לסיוע ולפתרונות דיור. פתרונות הדיור המוצעים הם בסיוע חברות הדיור הציבורי: חלמיש ועמידר. ביפו לבדה יש מעל 300 משפחות הממתינות בתור לקבלת דירה וכרגע מחוסרות דיור. הן עוברות מבית לבית, ממשפחה לחברים, בניסיון נואש למצוא פתרונות זמניים. חלק מהמשפחות נמצאות ברשימת ההמתנה 12 שנים ויותר.

במהלך השנה האחרונה התנהלו דיונים בבתי המשפט סביב מכרז על אדמות מופקעות בשוק האתרוג בעג’מי. במכרז זכתה עמותת “באמונה”, עמותת מתנחלים קיצונית שמתכננת לבנות במקום מספר גדול של יחידות דיור המיועדות לאוכלוסיה יהודית דתית. התנחלות גדולה ופרובוקטיבית בלב שכונת עג’מי, בדומה לאופן בו אנחנו רואים השתלטות יהודית על שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים.

לפני כשלוש שנים נולד אתגר חדש ביפו. שני גופי ימין יהודי נכנסו לעיר והקימו מרכזי התנחלות בלב השכונות הפלסטיניות. האחד, גרעין תורני של הרב אלפרט, המונה עשרים משפחות והשני, ישיבת ההסדר של הרב מאלי. מתנחלי יפו מתנכלים לתושבים באופן קבוע, בין אם בהשפלות, הצקות, הטרדות וגילויי גזענות ובין אם באלימות גלויה, שכמובן אינה מטופלת כראוי על-ידי כוחות המשטרה ביפו (שאגב, נשלטת ע”י כוחות מג”ב המתעמרים באוכלוסיה הערבית של העיר). המתנחלים נוהגים, בעיקר בסופי השבוע, לארח נחילים גדולים של אורחים. רובם בדרך כלל מתנחלים תושבי השטחים. הם יוצאים עימם לתהלוכות שנאה ברחובות העיר. התהלוכה האחרונה בסוף השבוע שעבר נגמרה בקריאות מוות לערבים ובזריקת אבנים אל תוך מסגד בשדרות ירושלים בעיצומה של התפילה. המשטרה שנכחה במקום הייתה עסוקה בעיקר בלשמור עליהם מפני מתפללי המסגד ולא עשתה שום צעד למנוע את התפרעותם.

המצב ביפו קשה ומורכב, אך רובו נעוץ באפליה מתמשכת ומניעת זכויות התושבים המקוריים של יפו. יפו נמצאת במרכז הארץ, ורבים מאיתנו מכירים אותה מקרוב. לאחרונה, נשמעים קולות רבים בשבחה של העירייה על השיפוץ וה”שדרוג” שעוברת העיר. שוק הפשפשים, הנמל המחודש, הטיילת המושקעת ומתחמי הבניינים המפוארים – לעשירים יהודים בלבד. אל תתנו למראה עיניים להטעות אתכם. כל אלה הם חלק מתהליך מסוכן שנועד להפוך את תושבי יפו לסוג חדש של פליטים בתוך אדמתם, לגזול מהם את רכושם, בתיהם וכבודם בעבור בצע כסף, תפיסה אתנוקרטית ואמות מוסר גזעניות וקרות.

אסור לנו לעצום עיניים מול הנעשה ביפו. אני מזמינה את כולכם  לבוא, לשמוע, לראות ולעזור להשיב את יפו לתושביה, לשמר בה את הקהילה, השפה, והתרבות הפלסטינית ולהחזיר לה את כבודה.