משפחת רבקה אל-כורד

משפחת רבקה אל-כורד המתגוררת בשייח’ ג’ראח מונה 12 נפשות: רבקה אל-כורד, ילדיה נביל ומייסה, שני ילדיה של מייסה, מייסון אשתו של נביל וחמשת ילדיהם, ונדיה, אחותה של רבקה. ב-3בנובמבר 2009 נכנסו מתנחלים לאגף של בית משפחת אל-כורד, והם מחזיקים בו עד היום.

אני רבקה אל-כורד, בת 88. נולדתי בחיפה. לאבא שלי ולאחיו היה אז מרכז קניות מצליח בעיר התחתית. חיינו טוב. כל דבר שרציתי היה לי. היה לנו חבר טוב, יהודי בשם סינטו. היתה לו סירה והיינו יוצאים להפליג ביחד בים. אני מתגעגעת לימים ההם.

בשנת 48′, כשפרצה המלחמה, אבי ואחיו נלקחו בשבי. אנחנו, הצעירים והנשים, עברנו לגור אצל קרובי משפחה כאן בירושלים. כשנגמרה המלחמה, ואבא שלי שוחרר, כבר לא יכולנו לחזור לחיפה, והפכנו לפליטים. בשנת 56′ אני ובעלי קיבלנו שטח אדמה קטן מהממשלה הירדנית, ופה בנינו את הבית הזה. כאן גידלנו את שני הילדים שלנו, מייסה ונביל, וכאן נולדו גם הנכדים.

שכונת שייח’ ג’ראח היא שכונה מאוד משפחתית. כל שנה הילדים היו עושים לכבודנו חגיגה של יום האם, כל המשפחות ביחד, כל פעם בבית אחר. כל השמחות היו משותפות, וכל חתונה היתה כאילו החתונה של כולם.

בשנת 1999 נולדו התאומים של נביל, והבית נעשה פתאום צפוף: שלושה חדרים ל-12 נפשות. אז ניגשתי לעירייה וביקשתי אישור להוסיף שני חדרים לבית, בשביל המשפחה של נביל. כמו כל התושבים הפלסטינים של ירושלים המזרחית, לא קיבלתי אישור מהעירייה, וכמו רבים אחרים החלטתי לבנות בכל-זאת.

נביל ואישתו מייסון הספיקו רק להעביר את החפצים שלהם לדירה החדשה, כשבית המשפט פסק שהדירה לא חוקית וצריך לאטום אותה. השופט הגיע בעצמו לנעול את הדלת, וזה דבר ששופטים לא עושים אף-פעם. במשך 10 שנים הדלת נשארה נעולה, עם כל החפצים והרהיטים של מאהר ומייסון בפנים. בינתיים הייתי צריכה לשלם קנסות בסך 100,000 ₪ לעירייה על הבניה בלי רישיון.

במשך כל הזמן הזה ניסינו לערער על החלטת צו האטימה של הבית. ביום 15.10.09 היה הדיון הסופי בבית המשפט. השופט הודיע לנו שהתשובה תגיע בדואר.

כל דקה אני מתפללת לאלוהים, שנוכל לחיות כאן בשלום בשייח’ ג’ראח, בלי פחד, כמו שהיה פעם.

אני מייסה אל-כורד, בת 57. בתה של רבקה ואמא לשניים. בבוקר ה-3 בנובמבר הייתי חולה. אמא הביאה לי כדור אקמול וכוס חלב, ואמרה לי לא לצאת מהמטה באותו היום. אני העדפתי לשבת בסלון איתה ועם דודה נדיה. ישבנו ושתינו קפה, כשהדלת חצי-פתוחה, כשפתאום עמד מישהו בדלת. זה היה צחי, עו”ד של המתנחלים. אותו צחי הכה פעם את אמא שלי, וטען שהיא הכתה אותו. המשטרה עצרה אותה, היא היתה אז בת 78, והיינו צריכים לשלם 2,000 שקל ערבות כדי לשחרר אותה.

צחי עמד בדלת ושאל: “של מי הדברים האלה?”. לא הבנו על מה הוא מדבר, ומיהרנו החוצה. חששתי מאוד שאמא שלי תחליק על הרצפה הרטובה. מיהרנו לחצר שמול הדירה האטומה של נביל וראינו את כל הרהיטים שלו זרוקים בגינה בגשם. הדלת היתה פתוחה פתאום, ו-60 מתנחלים בערך עמדו שם והוציאו את כל החפצים של נביל מהדירה. ניסיתי לעצור אותם, והם הכו אותי ואת אמא שלי. צעקתי: באיזו זכות הם עושים את זה? מי נתן להם רשות? הם אמרו שיש להם צו של בית משפט אבל לא הראו לנו אותו עד היום.

אחד מהם הרים מכשיר טלוויזיה גדול. צעקתי לו שיניח את הטלוויזיה, אז הוא זרק אותה לכיוון שלי ושל אמא שלי. הטלוויזיה נפלה ביננו ונשברה. מתנחל אחר הוציא מהבית סל עם 4 ספרי קוראן וזרק אותם בגינה. אחד אחר התחיל לדרוך עליהם בבוץ.

אחי נביל הלך מהר להביא מסמכים שמוכיחים שהבית עדיין שלנו, ושהמשפט עוד לא נגמר. כשהוא הראה את המסמכים לשוטרים, שהיו שם כל הזמן, הם הוציאו את המתנחלים. הכנסנו את החפצים, והמשטרה השאירה בבית שני שומרים שיבדקו שאף אחד לא יכנס. דודה שלי ואמא שלי, שתיהן מבוגרות מאוד, הרגישו ברע ונלקחו לבית החולים באותו הערב.

מאותו היום ישבנו בכניסה לחצר כל יום כדי לראות שהשומרים לא ירשו למתנחלים לחזור. אחרי שבוע אמא שלי עדיין סבלה מהמכות שקיבלה מהמתחלים. היד שלה כאבה ובגלל הקור היא גם לא הצליחה להזיז את האצבעות. נכנסנו הביתה להתחמם. אחרי חמש דקות הגיע בריצה אחד השכנים ואמר שמתנחלים נכנסו לבית. גם הפעם לא היה להם שום אישור או צו. היינו צריכים לדרוש מהמאבטחים להוציא אותם. מקרה דומה קרה שוב גם לאחר שבועיים.

ביום 1.12.09 הגיעו 100 מתנחלים לחצר שלנו, ביחד עם עשרות שוטרים. יצאנו החוצה והתחילו להגיע שכנים. כמה נערים ניסו למנוע מהמתנחלים להיכנס לבית, והשוטרים עצרו אותם. כולם הורחקו משייח’ ג’ראח ל-45 יום. הפעם המתנחלים הצליחו להישאר בבית, ומאז גר שם אחד מהם, והרבה מתנחלים כנכסים ויוצאים כל יום, בלי שהמשטרה תפריע להם לרגע. עכשיו הם רוצים יתר הבית שלנו, ותובעים אותנו בבית משפט.

הייתי רוצה לשאול את ברק, ליברמן ונתניהו: איך הייתם מרגישים אם הילדים שלכם היו יוצאים בבוקר מאוהל ברחוב לבית הספר וחוזרים כל ערב לישון באוהל?

אני מוחמד אל-כורד, בן 12 וחצי. הבן של נביל ומייסון, ואח של מחמוד ומונא. אני מאוד מפחד מהמתנחלים שגרים בבית שלנו. כשהמתנחלים נכנסו בפעם הראשונה סבתא שלי קיבלה מכה חזקה בראש ואיבדה את הזכרון שלה ל-4 ימים. ניסיתי לדבר איתה והיא לא זכרה אותי. מאז שהמתנחלים נכנסו קשה לי להתרכז בלימודים. פעם הייתי הראשון בכיתה, ומאז ירדו מאוד הציונים שלי. המיטה שלי בבית קרובה לקיר שמפריד בין הדירה שלנו לדירה שהמתנחלים נכנסו אליה. לפעמים בלילה הם משמיעים מוסיקה חזקה קרוב לקיר, אז אני ישן בסלון.

מאז שהמתנחלים נכנסו באו הרבה פעילים ישראלים ובינלאומיים לעזור לנו. הם נמצאים כאן כל לילה באוהל שבגינה. למדתי מהם קצת מהשפות שלהם, וגם מה משחקים חדשים, ועכשיו אני יודע קצת עברית שלמדתי משרון, וצרפתית ואיטלקית וגם את המילה “לקפוץ” בשוודית. המתנחלים שגרים בבית שלנו שברו את כל העצים בגינה, וגנבו את הנדנדות שלנו, וגם הרסו את הציור שציירנו על הגדר.

יום אחד קיצרתי בדרך חזרה מרחוב יפו לשייח’ ג’ראח, ועברתי בשכונה יהודית. השכונה שלהם הרבה יותר יפה משלנו. יש שם הרבה יותר גני משחקים וגם יותר בטוח. פעם יצאתי לרחוב והיה שם מתנחל שיצא מהבית של משפחת גאווי. אח שלי וחבר שלו שיחקו ברחוב. המתנחל בא אליהם והתחיל לתת להם סטירות. התקשרתי למשטרה, והם באו אחרי שעה ועצרו את נאסר גאווי, ואמרו שהם לא מוצאים את המתנחל. הלכתי למשטרה להגיש תלונה, ואמרו לי לך ותחזור עוד ארבע שעות. הם לא נתנו לי להגיש תלונה על זה אף פעם.

אני חושב שהילדים של המתנחלים יותר שמחים מאיתנו. אף אחד לא מרביץ להם ברחוב, ויש להם כל מה שהם רוצים. מה היה קורה אם יום אחד הם היו חיים כמונו?

כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות עיתונאי או עורך-דין, כדי שאוכל לספר לכל העולם על מה שקורה כאן.