משפחת ר'אווי

עבד אל-פתח ר’אווי (בן 88), שבעת ילדיו ובני משפחותיהם (סך הכל 37 נפשות) פונו מביתם המשותף בשייח’ ג’ראח ב-2 באוגוסט 2009.

אני פואד ר’אווי, בן 66. נולדתי בסרפנד, כפר פלסטיני באזור השפלה. בשנת 48′ המשפחה שלי ברחה מהכפר, כמו כל התושבים, והפכנו לפליטים. אחרי 67′ אבא ואמא לקחו אותנו לבקר בסרפנד. עכשיו עומדות שם השכונות החדשות של נס ציונה. הכל השתנה. הבתים כבר אינם. הרחובות שונים. אנשים אחרים גרים שם עכשיו, ואפילו העצים לא אותם עצים.

שייח’ ג’ראח היתה שכונה נעימה מאוד לגור בה בתור ילד. לפני שנת 67′ היינו הולכים לפעמים לגבול, היכן שהיום עומד כביש מס’ 1. היינו מדברים בצעקות עם הילדים היהודים שעמדו בצד השני, ומשחקים איתם מעבר לגדר.

אני נאסר ר’אווי, אחיו הצעיר של פואד. בן 48. נולדתי בבית הזה בשייח’ ג’ראח. כאן גידלתי את הילדים שלי. מאז שנת 72′, כשהייתי בסך הכל בן 12, אנחנו בעימות משפטי עם עמותות של מתנחלים על הבית. כבר פינו אותנו פעם אחת וחזרנו, ועכשיו פינו אותנו שוב. במו-עיני ראיתי שורה של שוטרים ומומחים נותנים עדויות סותרות ושקריות בבית המשפט, ואת נציגי המתנחלים אומרים זה לזה “אולי בפעם הבאה נביא את המומחה ההוא, או את העד הזה. אולי הם יעשו את העבודה”. שלא יספרו לי סיפורים על בתים של יהודים. את הבית הזה בנה אבא שלי, בשנת 56′, ולפני כן היה כאן רק כרם של זיתים.

אני מייסון ר’אווי, בת 44. אשתו של נאסר. ביום שפינו אותנו מהבית, הגיעו המון שוטרים, והקיפו את כל השכונה. בשעה חמש לפנות בוקר הם הצמידו חומר נפץ למנעולים של כל הדירות בבית, ופוצצו אותם בו-זמנית. התעוררנו, ומיד פרצו פנימה שוטרים ודחפו אותנו החוצה. הספקתי להחזיק בידיים את אדהם ושרה, בני 4 ושנה וחצי, ושוטר תפס אותנו וזרק אותנו החוצה. שני הילדים היותר גדולים, עבדאללה ומוחמד נשארו לבד בבית. השוטרים נתנו לי להיכנס ולקחת אותם. הבן הבכור שלנו גר בקומה העליונה. שמענו שוטר שואל את אחד מהבנים של גיסי “יש מישהו למעלה?”, ומיד עלו לשם עשרה שוטרים, שניפצו את החלונות ופצעו את הבן שלי. רק בערב שחררו אותו מבית החולים והוא חזר אלינו.

המתנחלים נכנסו מיד פנימה וזרקו החוצה את כל החפצים שלנו. רק בצהריים הגיע קצין משטרה והרשה לנו להיכנס ולקחת את הטלפונים הניידים ואת תעודות הזהות. כשנכנסנו גילינו שהמתחלים והשוטרים שברו את כל הרהיטים וכלי המטבח שנשארו.

באותו לילה ישנו ברחוב. אחרי יומיים הקמנו אוהל. כאן, מתחת לעץ התאנה הזה, גרנו חמישה חודשים. כאן הילדים עשו שיעורי בית, וכאן רחצנו אותם והשכבנו אותם לישון.

שבע-עשרה פעמים הגיעו שוטרים ופקחים של העירייה, הרסו והחרימו את האוהל, ובכל פעם גם קנסו אותנו על זה שהקמנו אוהל על המדרכה. עכשיו אנחנו יושבים כאן מתחת לעץ תאנה שגדל בבית של השכנים, אבל המתנחלים אומרים לנו תמיד שכשהם יצליחו להשתלט גם על הבית של השכנים שלנו הם יכרתו את העץ, כדי שלא ישאר לנו איפה לשבת.

אני רוצה שיהיה לי מקום בטוח לחיות בו ולגדל את הילדים. שיהיה מקום שהם יוכלו להתרכז בלימודים ולהצליח, ואני ובעלי נוכל להתפרנס ולחיות בכבוד.