משפחת חאנון

שלושת האחים לבית חאנון, סלים, מג’ד ומאהר, ובני משפחותיהם, סך הכל 17 נפשות, גורשו מביתם המשותף בשייח’ ג’ראח ב-2 באוגוסט 2009.

אני שריהן חאנון. הבת של מג’ד וחוולה. בת 21. נולדתי בבית הזה, כאן בשייח’ ג’ראח. כשהייתי בת 10 שמעתי בפעם הראשונה שמתנחלים רוצים לקחת את הבית שלנו. זה היה כשההוצאה לפועל באו להחרים את הרהיטים מהדירה של סבתא שלי, זכרונה לברכה, בגלל חוב לעמותה של המתנחלים. בגלל שסבתא שלי היתה מבוגרת וחולה, הם הסכימו להשאיר לה את המיטה. היא התחננה בפניהם שישאירו לה את המיקרוגל, מתנה שקיבלה מאבא שלי באותו שבוע, אבל הם לא הסכימו, ולקחו הכל חוץ מהמיטה.

סבתא סיפרה לי על חיפה, לפני מלחמת 48′. היא סיפרה לי על הבית הגדול שהיא וסבא חיו בו בעיר העתיקה של חיפה, עד שגירשו אותם והם עברו לגור כאן בשייח’ ג’ראח. כשסבתא נפטרה דוד מאהר, שגר בדירה לידנו, לקח על עצמו את הטיפול במאבק המשפטי עם המתנחלים.

כשהייתי בת 11, בשנת 2002, קיבלנו צו פינוי ראשון. אבא אסף אותנו ואמר: אם השוטרים יבואו, אל תפחדו. זה הבית שלנו, והוא יישאר הבית שלנו גם אם ינסו לגרש אותנו. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה.

פינו אותנו אז ב-3 בלילה. 15 ימים חיינו במכונית ברחוב. אחי הקטן היה בן שנתיים, היה חורף, וההורים חששו שהוא יחלה בקור. אבא שכר דירה זמנית, ריקה לגמרי מריהוט, וגרנו שם חמש שנים. באותו הזמן ערערנו לבית המשפט, והבית שלנו נשאר נעול וריק.

אני מג’ד חאנון, בן 52. אבא של שריהן, פאדי ומוחמד, ונשוי לחוולה. בשנת 2006 בית המשפט קבע בעירעור שהגשנו שאי-אפשר לקבוע אם הבית בבעלות של חברת “נחלת שמעון” של המתנחלים, והורה להחזיר אותנו הביתה. 37 שנים, מאז הייתי נער צעיר, נמשך המאבק המשפטי על הבית שלנו, כמו על 26 בתים אחרים בשכונה. אף פעם לא האמנתי שהם באמת יצליחו לגרש אותנו.

חזרנו לבית בשנת 2006. פתחנו את הדלת והרגשות היו חזקים מאוד. בכינו, צחקנו, זה הרגיש כמו חלום. בשנת 2008 פינו את אום-כאמל אל-כורד מהבית שלה. כל יום היינו הולכים לבקר אותה באוהל. בפברואר 2009 קבע בית המשפט, בעירעור נוסף, שאנחנו צריכים לעזוב את הבית. במשך 5 וחצי חודשים ניסינו לעצור את הפינוי.

אחי מאהר נאסר ל-3 חודשים כיוון שסירב לפנות את הבית מרצון. אספתי את המשפחה והחלטנו שאנחנו מעדיפים להיכנס כולנו לכלא, ולחיות שם כמשפחה, מאשר להיזרק לרחוב. אחרי שמאהר שוחרר קיבלנו צו פינוי נוסף. הזמנו פעילים ישראלים ובינלאומיים לגור אצלנו. קיווינו שנוכחות שלהם בבית תעזור לעצור את הפינוי. במשך חודשים חיו אצלנו פעילים מכל העולם ומישראל.

ביום ראשון ה-2 לאוגוסט בשעה 5 בבוקר הגיעו המון שוטרים לרחוב, ובאותו הזמן גם הקיפו את הבית של משפחת גאווי. הם שברו את החלונות ואת המנעולים בבת אחת וצעקו: “צאו החוצה”. השוטרים הסתערו פנימה והוציאו אותנו בכוח. זה נמשך לא יותר מ-5 דקות. החזקתי את מוחמד, בני הצעיר, בן 8, וביחד דחפו אותנו החוצה. השוטרים אפילו לא הסכימו לשריהן ולחלווה להספיק ללבוש את החיג’אב לפני שהוציאו אותן לרחוב.

שעה אחר-כך כבר נכנסו לבית שלנו המתנחלים. את כל החפצים והרהיטים שלנו הם זרקו על משאית, ולא ידענו לאן הם נוסעים. אחרי כמה שעות מישהו התקשר ואמר שהם זרקו הכל ליד המטה הארצי של המשטרה. הלכנו לאסוף את הדברים. חלק מהרהיטים היו שבורים, ומישהו כבר הספיק לגנוב את מכשירי החשמל הטובים. את מה שנשאר העברנו למטה סוכנות הפליטים של האו”ם. עד היום אין לנו דירה חדשה, ואנחנו גרים אצל קרובי משפחה.

אינשאללה יום אחד עוד נחזור הביתה.

שריהן: הפעילים הישראלים והבינלאומיים הפכו מהר מאוד לחלק מהמשפחה שלנו. הם אכלו איתנו כל ארוחה וחיו איתנו כל רגע. היינו מחלקים את הלילה למשמרות, למקרה שהמשטרה תגיע לפנות אותנו, ולמדנו מהפעילים מחו”ל על הארצות שהם הגיעו מהן. כשהגיעו השוטרים לפנות אותנו הם נזרקו יחד איתנו לרחוב, וכשעצרו אותנו הם נעצרו גם. כשהחלטנו לגור ברחוב באוהל מול הבית שלנו, הם המשיכו לחיות איתנו גם שם. הסולידריות שלהם שימחה אותי מאוד, ונתנה לי תקווה. הרגשתי שלא האנשים הם שאשמים במה שקורה, אלא הממשלות והמנהיגים. הייתי רוצה להגיד לכל הישראלים שהבעיה שלנו היא לא עם היהודים, אלא עם המתנחלים.

הסכסוך בירושלים הוא בכלל לא בין דתות, אלא סכסוך פוליטי. זה מה שלמדתי מהישראלים ומהפעילים מחו”ל שתמכו בנו בזמן הפינוי, ואני רוצה להגיד להם תודה.

אני חוולה חנאון. בת 52. אשתו של מג’ד, ואמא של שריהן, פאדי, ומוחמד. ביום שגירשו אותנו מהבית החיים שלי נהרסו. מאז אני כל הזמן בדיכאון. אני מרגישה שאנחנו לבד, ומקנאה באנשים שיש להם בית לגדל בו ילדים בשקט. את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי ברחוב, וכך לצערי יהיה גם ביום ההולדת הבא.

לפעמים אני מרגישה שאין לי יותר כוח, כשהבן הצעיר שלי מוחמד, בן 9, שואל מתי נחזור הביתה. יום אחד הוא אמר לי: “ראיתי בטלוויזיה ששוטרים עוזרים לאנשים ותופסים את הפושעים. אולי נתקשר למשטרה ונבקש שיחזירו לנו את הבית שלנו?”. לא ידעתי מה לענות.

אני מצטערת אם הסיפור שלי מעציב אתכם, אבל אני מרגישה שהממשלה שלכם חסרת כל רגש ולא הוגנת. אני מרגישה שהממשלה הישראלית לא מבינה בכלל מהן זכויות האדם, ומהן זכויות הנשים והילדים.