פאוזיה אל-כורד

מוחמד ופאוזיה (אום כאמל) אל-כורד פונו יחד עם ילדיהם ונכדיהם מביתם בשייח’ ג’ראח בבוקר ה-9 בנובמבר 2008.

אני פאוזיה אל-כורד, אום-כאמל. בת 60. אני ובעלי מוחמד ז”ל נולדנו בעיר העתיקה בירושלים. המשפחות של שנינו היו של פליטים. עדיין יש לנו את המפתח לבית בטלביה. בשנת 1970 התחתנו ועברתי לגור איתו כאן בשייח’ ג’ראח.

שייח’ ג’ראח היתה אז שכונה מאוד שקטה, והחיים היו טובים. בשנת 1999 רציתי באותה שנה להרחיב את הבית, בשביל הילדים והנכדים שלי. העירייה לא נתנה לי אישור, אז בנינו בלי אישור. יום אחד הגיע אדם בשם עזרא והציג עצמו כנציג של העירייה. הוא ביקש לדעת מי גר בבית. נתתי לו את תעודת הזהות שלי, והוא רשם את הפרטים שלי ושל הילדים שלי.

אחר-כך הסתבר שעזרא הוא לא עובד של העירייה, אלא נציג של וועד עדת הספרדים שרצו לתבוע את הבית שלנו. מאותו הרגע התחילו הבעיות שלנו עם ועד עדת הספרדים. הם תבעו אותי ואת בעלי ודרשו שנפנה את הבית. בשעה 8 בבוקר של עיד אל-אדחה הגיע זימון להגיע לבית משפט באותו היום. היו לנו רק 4 שעות, ובגלל החג לא הצלחנו למצוא עורך-דין, אז הלכנו לבית משפט לבדנו.

השופט החליט שהדירה החדשה שהוספנו לבית תיסגר, והילדים שלי יפונו ממנה. היינו צריכים לשלם למתנחלים 120 אלף ש”ח למתנחלים על הוצאות משפט, ועוד קנס של 28 אלף לעירייה על עבירת הבנייה. אבל פתאום הגיעו ההוצאה לפועל. לא הבנו למה הם באו לקחת את הרהיטים שלנו. הסתבר שלא ידענו על היקף החוב האמיתי, והמתנחלים שלחו את ההוצאה לפועל אלינו. כל זה קרה ב-1999.

בשנת 2001 נכנסו מתנחלים לדירה הנוספת, זו שנבנתה בלי אישורים, והתחילו לגור בה. אני משתדלת לכבד כל אחד, יהודים, מוסלמים נוצרים, ואני לא אפגע באף אחד אף פעם בגלל הדת שלו. אבל אלה לא סתם שכנים יהודים, אלא אנשים מלאי-שנאה שעברו לגור בבית שלנו.

הם לימדו את הילדים שלהם להסתיר את הפנים שלהם כשהם עוברים לידי ברחוב. האמא הביאה לילד שלה תמונה של ילד פלסטיני ותלתה אותה בחצר, ולימדה אותו איך לקלוע בו חצים. היא אמרה לו: “כך נעשה גם לאלה”, והצביעה עלינו. גם אם אני אחיה מיליון שנה ברחוב אני לא אלמד את הילדים שלי דבר כזה. אלוהים לא ציווה עלינו לרצוח.

בשנת 2008 פסק בית המשפט שצריך להוציא אותנו מהבית. לא האמנתי שלכל מדינת ישראל יש כל-כך הרבה חילים. המון שוטרים וחילים הקיפו את הבית שלנו בשעה 3 בלילה. רק אני ובעלי, שהיה נכה, היינו בבית. הם פרצו פנימה וזרקו אותנו לרחוב. כעסתי נורא. קודם גירשו את ההורים שלי מטלביה, ועכשיו מגרשים אותי משייח’ ג’ראח.

הייתי מתוסכלת נורא. החלטתי שאני מעדיפה למות כאן מלהיות מגורשת, והקמתי אוהל ליד הבית שלי, ושם עברנו לגור אני ובעלי. אחרי 10 ימים בעיות הבריאות של בעלי הסתבכו והוא נפטר בדרך לבית החולים. המשכתי לשבת באוהל עשרה חודשים. שמונה פעמים הרסה העירייה את האוהל בטענה שהוא לא חוקי, ושמונה פעמים הקמנו אותו. אי-אפשר להאמין כמה שוטרים היו מגיעים כל-פעם כדי להוריד את חתיכת הבד הזאת לאדמה. לממשלה הזאת יש רק מטרה אחת: לגרש אותנו מכאן. אבל אני מאמינה שהם לא יצליחו.

הייתי רוצה להגיד לכל הישראלים: אם אתם רוצים שיהיה לכם טוב, תעשו טוב לאחרים. הפשעים של הממשלה הלא-צודקת הזאת עוד יפגעו גם בכם.