תשובות לשאלות נפוצות
שייח’ ג'ראח היא שכונה פלסטינית במזרח ירושלים, סמוך לקו התפר עם העיר המערבית. מתגוררים בה כ-3,000 פלסטינים. מאז סוף שנות ה-90 החלו קבוצות מתנחלים יהודים לתפוס חזקה ולהתנחל במתחמים ומבנים שונים בשכונה. אחד מהמתחמים שבמחלוקת הוא מתחם של כ-17 דונם בלב השכונה, בו מתגוררות עשרים ושמונה משפחות פלסטיניות של פליטים שאיבדו את בתיהם בשטח ישראל ב-1948. משפחות אלו שוכנו בשייח' ג'ראח בשנות ה-50 על ידי ממשלת ירדן והאו"ם, ובתמורה וויתרו על מעמד הפליטוּת ועל זכויות הסעד הנלוות למעמד זה.
בעקבות פסיקת בית המשפט בישראל, ארבע מהמשפחות, אשר מונות למעלה מחמישים בני אדם, פונו מבתיהן ללא קבלת חלופה הולמת, ובמקומם מאכלסים מתנחלים את הבתים. מעל ראשי המשפחות הנותרות מרחפת סכנה זהה. באחרונה הוגשו תביעות נוספות לפינוי.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היו בחלק מהמתחם מספר בתים יהודיים סביב מערת קבורה שם על פי מסורת יהודית קבור שמעון הצדיק, וששימשה אתר עליה לרגל. בתים אלו ננטשו בהדרגה בשנות ה-30 וה-40. עם סיום המנדט הבריטי והמלחמה ב-1948 עבר השטח לשליטה ירדנית, ובשנות ה-50 כאמור ניתן למשפחות הפליטים הפלסטיניות. ב-1967 נכבש השטח על ידי ישראל. ב-1972 טענו שני גופים יהודיים בשם 'ועד עדת הספרדים' ו'ועד כנסת ישראל' כי הם הבעלים החוקיים של הקרקע, והחל בשורת צעדים משפטיים נגד התושבים. צעדים אלו כללו דרישה לתשלום שכר דירה ובהמשך דרישה לפינוי הבתים.
האם הבתים במתחם היו במקורם בתים של יהודים?
לא. הבתים סביבם מתנהל המאבק נבנו בזמן השלטון הירדני על מטע זיתים. הם הוצעו כאמור כפתרון דיור למשפחות של פליטים פלסטינים שאיבדו ב-1948 את בתיהם במקומות שונים בישראל. הבעלות על הקרקעות שנויה במחלוקת.
מדוע בית המשפט פסק שיש לפנות את התושבים הללו?
הפרשיה המשפטית הנוגעת לבתים סבוכה ומתנהלת מזה ארבעה עשורים. בשלב מסוים הכיר בית המשפט העליון הכיר בתוקפו של מסמך בעלות על הקרקע מן התקופה העות'מאנית (מסוף המאה ה-19), על פיו הקרקע היתה שייכת לוועד העדה הספרדית ווועד כנסת ישראל. מכוח מסמך זה מתבצע הפינוי בשייח' ג'ראח.
מי עומד מאחורי הפעולות לפינוי הדיירים הפלסטינים מהבתים?
זכויות הבעלות נקנו מועד עדת הספרדים וועד כנסת ישראל על ידי חברת "נחלת שמעון בע"מ". מאחורי חברה זו עומדים כפי הנראה גורמים מתנחלים אידיאולוגיים, אשר דאגו לאכלס את הבתים שפונו בקבוצת מתנחלים קיצונית.
מתי וכיצד התרחש הפינוי שכנגדו מתנהל המאבק?
ב-2 באוגוסט 2009, באישון לילה, חסמו כוחות גדולים של משטרה ומג"ב חלקים נרחבים ממזרח העיר ופינו בכוח את המשפחות הפלסטיניות (משפחה אחת פונתה כבר קודם לכן ואחת לאחר מכן). קבלנים פרטיים הוציאו את חפציהם של בעלי הבתים הפלסטינים, והשליכו אותם לרחוב. על פי עדויות הנוכחים, מפתחות הבתים נמסרו בחגיגיות על ידי מפקדי המשטרה למתנחלים יהודיים, ואלו נכנסו באותו היום לבתים. המשפחות שפונו לא זכו לכל דיור חלופי. במשך חודשים הם התגוררו ברחוב מול ביתם, באוהל ארעי. האוהל פונה 17 פעמים על ידי פקחי עיריית ירושלים, עד שננטש. המשפחות אף חויבו בעלות הפינוי וקיבלו קנסת חוזרים ונשנים על הקמת האוהל.
מי אם כך, מאייש את הבתים שפונו מתושביהם הפלסטינים?
דייריה של חברת נחלת-שמעון הם משפחות ובני ישיבה צעירים. אלו אנשים קיצוניים בדעותיהם ואלימים בהתנהגותם, אשר הוסרטו בפורים האחרון כשהם שרים שירי הלל לברוך גולדשטיין ומשבחים את רצח הפלסטינים שביצע.
מה אופי היחסים בין המתנחלים לפלסטינים בשייח' ג'ראח?
חיי היומיום בשכונה מתוחים ביותר. מדי שבוע, ובעיקר במהלך סופי השבוע, המתנחלים היהודיים, מתוגברים בקבוצות גדולות של אורחים, מתנכלים לתושבים הפלסטיניים בשכונה. המתנחלים עוקרים גדרות, מנפצים שמשות, מנקבים צמיגים, יוזמים תגרות, מגדפים, משליכים זבל לחצרות הפלסטינים ומשחיתים בצבע ובכתובות את קירות בתיהם. תמונה 2 כמה מתומכי המתנחלים מקיפים את אחת מתושבות שייח' ג'ראח הפלסטיניות ביום ירושלים ומתנכלים לה בנוסף, המתנחלים מגישים תלונות שווא רבות במשטרה נגד תקיפות-לכאורה מצד תושבי השכונה ופעילים בינלאומיים, ובכך גורמים למעצרם ולהרחקתם מן הבתים. משטרת ישראל עומדת לצידם של המתנחלים היהודיים בשכונה ורואה מחובתה לאפשר את נוכחותם בשכונה. פעילותם האלימה של המתנחלים אינה זוכה לטיפול נאות.
מהי מטרת המתנחלים בשייח' ג'ראח?
במישור המיידי, המתנחלים מבקשים להגדיל את הנוכחות היהודית בשכונה ככל שניתן על ידי השתלטות על מתחמים ומבנים נוספים. בשנת 2007 יזמו המתנחלים תכנית להריסת הבתים שבמתחם ובנייה של 200 יחידות דיור במקומן. ההתנחלות במתחם מצטרפת לשורה של התנחלויות נוספות בשייח' ג'ראח שנועדו ליצור נוכחות יהודית רציפה שתחבר את הר הצופים דרך שייח’ ג'ראח אל מערב. מתחמים אלה כוללים את מתחם "אום הארון" בו גרו משפחות יהודיות לפני 1948, את בתי ההתנחלות "שמעון הצדיק" במדרון שמעל לקבר שמעון הצדיק, את מלון שפרד, את אזור כרם המופתי ואת הישיבה המתוכננת על חלקת קרקע במערב שייח’ ג'ראח ("קמפוס גלסמן"). בנוסף, ההתנחלות בשייח’ ג'ראח מצטרפת לכלל מובלעות המתנחלים הקיימות סביב אגן העיר העתיקה במזרח ירושלים הערבית. מובלעות אלו מקודמות על ידי עמותות המתנחלים, במטרה ליצור מצב בו לא ניתן יהיה להגיע לפתרון שלום המבוסס על פשרה חלוקתית של העיר. מטבע הדברים, השתלטות של גורמים יהודיים קיצוניים על שטחים פלסטיניים צפויה לטרפד גם פתרון המבוסס על חיי שותפות שוויוניים ומעורבים בעיר.
למה להתנגד לפינוי הבתים אם בית המשפט פסק זאת?
משני טעמים לפחות. ראשית, כי החלטת בית המשפט הופכת אנשים פשוטים לפליטים בפעם השניה. משפחות שייח’ ג'ראח איבדו את בתיהם פעם ראשונה ב-1948 וכעת עומדים לאבד פעם נוספת את כל עולמם. הפעם, אין כל מלחמה שעשויה להצדיק זאת. שנית, כיוון שפסיקת בית המשפט מבוססת על חקיקה מפלה: בעוד שערבים מנועים מלתבוע את נכסיהם הישנים מכוח חוק נכסי נפקדים (1950), ליהודים הדבר מותר על פי חוק. שוויון בפני החוק היה מאפשר גם לפלסטינים לתבוע חזקה על בתים שהיו בבעלותם בקטמון ובטלביה. פסיקת בית המשפט עשויה דווקא לגרום לערעור על מדיניות הקרקעות הישראלית בתוך תחומי הקו הירוק. וכך, בפסיקתו, הופך בית המשפט לחלק אחד ממערכת שלמה שמאפשרת ומקיימת את הכיבוש כולו: הכנסת (חוק נכסי נפקדים), ועדות התכנון העירוניות והמחוזיות, משרד הפנים, שוטרי מג"ב – אף אחד לא אחראי ישירות, אבל כולם אחראים יחד. ההתנגדות אינה מופנית כנגד בית המשפט, אלא כנגד המדיניות המפלה שמכוחה הוא פסק. מלבד זאת, באופן עקרוני, גם מעשים חוקיים יכולים להיות שנויים במחלוקת וחובה על אלה שהסביבה והחברה יקרה להם להביע את עמדתם.
השליטה של ישראל במזרח ירושלים מעולם לא הוכרה על ידי מדינות העולם ואף נדחתה ע"י החלטות מועצת הביטחון של האו"ם. מאז סיפוח מזרח העיר ב-1967, סיפוח שמנוגד למשפט הבינלאומי, הפקיעה ישראל 24,500 דונם של קרקע פרטית, כשליש מהאדמות שסופחו לעיר. על האדמות האלו יזמה הממשלה והקימה עד היום כ- 50,000 יחידות דיור ליהודים, ואף לא יחידה אחת לערבים. נתוני האפליה הממוסדת במזרח ירושלים הם מדאיגים ביותר. חסרים למשל כ-50 ק"מ של קווי ביוב ראשיים, וכ-1000 כיתות לימוד; מעל 160,000 תושבים אינם מחוברים באופן מסודר לרשת המים. אחוז הנשירה מבית הספר עומד על 50%, וכ-65 אחוז מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני. אחוז קטן מאוד מתקציב העיריה מופנה למזרח העיר, ללא שום פרופורציה לאחוז שמהווים תושבים מזרח ירושלים מכלל תושבי העיר (וזאת, יש לציין, חרף העובדה שאחוזי גביית הארנונה במזרח העיר גבוהים מאד). עיריית ירושלים והרשויות הזניחו למעשה את מזרח ירושלים ואינן מקיימות שירותים בסיסיים, כמו למשל חלוקת דואר. במיוחד חמורה הבעיה בתחום התכנון והבניה. בהיעדרה של תכנית מתאר מסודרת למזרח העיר ובשל אפליה ברורה בתכנון ובייזום פרוייקטים מטעם הרשויות, לתושבי מזרח ירושלים הפלסטינים אין למעשה כמעט אפשרות לבנות באופן חוקי. מאז 1967 ועד היום הונפקו בממוצע כמאה ארבעים אישורי בניה לשנה לאוכלוסיה המונה היום מעל 300,000 נפש! כתוצאה, עם עליית הצפיפות, נאלצים תושב מזרח ירושלים לבנות באופן לא חוקי. (הנתונים שאובים מדו"ח מיוחד של האגודה לזכויות האזרח, מאי 2010, ומאתר עמותת עיר עמים) בנוסף לדיכוי ולאפליה, פועלות עמותות המתנחלים, בסיוע של הממשלה, לנישול תושבים במזרח ירושלים מבתיהם ומאדמותיהם. עוד ועוד מאחזי מתנחלים מוקמים בלב שכונות ערביות. הבתים לעיתים נקנים בכסף, אך לעיתים קרובות מושגים במרמה, בשיתוף פעולה של הרשויות הישראליות. תוכנית הבניה בשייח' ג'ראח היא כאמור חלק מרצף התיישבותי יהודי שגורמים אלו מנסים לקדם במזרח העיר, שמטרתו לחבל בכל פתרון של פשרה שמשמעותו חלוקת ירושלים ולדחוק את רגלי התושבים הפלסטינים. שכונות יהודיות שלמות מוקמות כאמור בשטחים הפתוחים שנותרו בעיר.
מהן מטרות המאבק המתנהל כנגד ההתנחלות בשייח’ ג'ראח?
ראשית כל, המאבק נולד מן הצורך במחאה על העוול והאיוולת. בטווח המיידי, מטרת המאבק היא לעצור את מגוון תכניות הבניה ליהודים-בלבד בשכונת שייח’ ג'ראח, למנוע את פינוין של עשרים וארבע משפחות של פליטים ולהשיב לארבע המשפחות שכבר פונו את בתיהן. בטווח הבינוני, מטרת הפעילות בשייח’ ג'ראח היא לייצר קול משותף ואפקטיבי לערבים ויהודים, המתנגד למדיניות המפלה של הכיבוש הישראלי. בטווח הארוך, מטרתנו היא לסייע בקידומו של שלום בירושלים.
ישנם אופנים רבים ומגוונים לעשות צדק עם תושבי שייח' ג'ראח ולפתור את הבעיה – פתרונות פוליטיים, משפטיים וחקיקתיים. יש למשל תקדים בו הנחה היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, כי האינטרס הציבורי גובר על תביעת הבעלות הנקודתית, והורה להוציא מתנחלים מבית שהם השתלטו עליו במזרח ירושלים. בית המשפט יכול היה, ועודנו יכול, לפסוק שאין לו סמכות לדון בתביעה לפינוי משום שהיא עניין פוליטי, או להצביע בפסיקתו על העיוות המובנה ביכולת היהודית לתבוע נכסים מלפני 1948, יכולת שאינה שמורה לערבים (בשל חוק נכסי נפקדים). פתרון נוסף הוא להפקיע את השטחים ה'יהודיים' בשייח’ ג'ראח לטובת צרכי ציבור ולהשיבם בעקיפין לתושבי השכונה, כפי שנעשה לא אחת לשטחים פלסטינים במזרח העיר. בסופו של דבר מאז ומתמיד העמדה של ממשלות ישראל בנושאים הללו היתה תוצאה של לחצים שהופעלו עליהן. להשמעת הקול הציבורית חשיבות רבה בהשפעה גם על ההיבט המשפטי וגם על ההיבט הפוליטי.
למה בעצם יש כל כך הרבה רעש בגלל בעיה מקומית של כמה משפחות?
העוול שמתרחש בשייח’ ג'ראח הוא נורא דיו. אבל הוא גם מהווה דוגמא וסמל לאפליה ולדיכוי במזרח ירושלים, ובשטחים בכלל. בשייח’ ג'ראח נחשף חלק מניסיון כולל יותר לייהוד מזרח ירושלים – מהלך שעלול לסתום את הגולל על כל הסדר שלום עתידי באזורנו. ואכן, פעילות עמותות המתנחלים נמשכת בחלקים אחרים של שייח’ ג'ראח (מלון שפרד, כרם המוּפתי, מתחם אום הארון) ושל מזרח ירושלים (בסילוואן, ברובע המוסלמי, באבו דיס, בהר הזיתים ועוד), באופן רציף, בעידוד הממשלה והרחק מעינה של התקשורת, מזה שנים רבות. המאבק בשייח’ ג'ראח מנסה לשים לה סוף. בנוסף, בשייח’ ג'ראח ניתן לראות את הבעיות של הכיבוש כולו כשהן מרוכזות במקום אחד ומובאות לקיצוניות. גוף אידיאולוגי קיצוני מנסה להביא למצב שיסכל הסכם שלום עבור כל הישראלים והפלסטינים דרך יצירת עובדות בשטח. בעשותו כן הוא פוגע פגיעה חמורה בחייהם של תושבים חפים מפשע וחלשים, תוך שהוא מסתמך על חוק מפלה המאפשר להשתלט על רכוש של ערבים, והמדינה ורשויותיה משתפות פעולה.
ממה מורכב המאבק המתנהל בימים אלו?
המאבק בשייח' ג'ראח הוא מאבק דמוקרטי ולא אלים, המורכב ממגוון ענף של פעילויות, הנעשות כולן בשיתוף מלא עם תושבי השכונה הפלסטיניים: מדי יום שישי אחרי הצהרים, מזה כשישה חודשים ברציפות, מתקיימת הפגנה בת מאות משתתפים במבואות השכונה; צעדות מחאה מתקיימות במזרח ובמערב ירושלים; משמרות תמיכה והגנה מפני תוקפנות של מתנחלים מוחזקות על ידי הפעילים עשרים וארבע שעות ביממה; חוגי בית להסברה והכרות מועברים על ידי הפעילים ותושבי השכונה בכל רחבי הארץ; פעילויות שונות בתוך השכונה נערכות באופן קבוע – ארוחות ערב משותפות של ישראלים ופלסטינים, טקסי קבלת שבת, חוגים, אירועי תרבות ועוד; כינוסים מיוחדים נערכים לעיתים תכופות בערים אחרות בארץ; מאות רבות של מרצים וסטודנטים צעדו יחד מהקמפוס בהר הצופים לשכונה לבטא סולידריות עם המאבק; חומרי הסברה ועדכון נשלחים בקביעות לעיתונות, ומועלים לאינטרנט; מאמרים פוליטיים ומכתבי תגובה מתפרסמים בעיתונות בארץ ובעולם ומתריעים מהתעלמות מן המשבר ההולך ומחריף במצבה של ירושלים. בנוסף, עקרון פעולה בסיסי של המאבק הוא הרחבת הפעילות וסולידריות עם מאבקים נוספים. פעילי שייח’ ג'ראח פועלים במקומות נוספים של דיכוי ואפליה. הם התייצבו למשל בהמוניהם מול מצעד הפרובוקציה של ברוך מרזל ומרעיו בימין הקיצוני בסילוואן באפריל השנה, והם פעילים גם במאבקם של תושבי דהמש, כפר לא מוכר באזור רמלה, נגד הריסת בתיהם.
מי מממן את הפעילות בשייח’ ג'ראח?
אף גורם רשמי אינו מממן את המאבק. האמצעים הדלים המניעים את ההתארגנות מגיעים מתרומות אישיות ומכסיהם של הפעילים עצמם. אנו זקוקים מאוד לתרומות נוספות. ההוצאות המשפטיות, חומרי ההסברה, ארגון ההפגנות ופעילויותינו הנוספות עולות כסף רב.
למה כמעט ולא שומעים על שייח’ ג'ראח בתקשורת?
הפעילות השוטפת בשייח' ג'ראח אמנם אינה זוכה לסיקור תקשורתי נרחב בתקשורת הישראלית. עם זאת, המאבק בשייח’ ג'ראח זוכה לסיקור תקשורתי בינלאומי נרחב ביותר, כולל בעמודים הראשונים של העיתונים המובילים בעולם, ועומד על סדר היום של הנשיא אובמה ומנהיגים אחרים. למרות שהתקשורת הישראלית נמנעת מלהעניק למאבק בשייח’ ג'ראח סיקור עיתונאי מספק, פעילותנו הצליחה לחלחל תודעה הציבורית הישראלית, והיום, המאבק בשייח’ ג'ראח הפך למילה נרדפת למאבק הישראלי-פלסטיני נגד הכיבוש, האפליה והגזענות.
האם ההפגנות בשייח’ ג'ראח אלימות?
בפירוש לא. ההפגנות שוחרות שלום, מושתתות על עקרונות של מאבק לא-אלים, ומתנהלות ללא הפרת הסדר. יתרה מכך, בעקבות ניסיונות של המשטרה למנוע את קיום ההפגנות בטענה כי הן לא זכו לאישור, פסק בית המשפט כי ההפגנות חוקיות לחלוטין ואינן זקוקות לאישור. האלימות היחידה היא משטרתית: לעיתים מפעילה המשטרה כוח אלים בניסיון למנוע מן המפגינים לממש את זכותם הלגיטימית להפגין בתוך השכונה עצמה אולם גם לכך אין כל הצדקה חוקית. כך למשל, בחודש מאי, במהלך ניסיון בלתי אלים להיכנס לשכונה ולהפגין, התיישבה קבוצת פעילים גדולה על הכביש שלפני מחסום המשטרה החוסם את הכניסה למתחם-המחלוקת. המשטרה פינתה בכוח את המפגינים, וכן עצרה תריסר מפגינים, שנגדם הוצאו צווי הרחקה מכל פעילות בשכונה למשך שלשה חודשים. מי שמוטרד/ת מהאלימות המשטרתית מוזמן/ת להשתתף בהפגנות ולהישאר בתחומי מתחם הגן בו הן מתרחשות, שם אין כל חיכוך עם המשטרה.
כן. ראשית, המשטרה מגבה באופן עקבי את המתנחלים בשכונה. כך למשל, בכל תגרה בשכונה נעצרים הפלסטינים, נכלאים או מורחקים, בעוד ששכניהם המתנחלים נעצרים לעיתים רחוקות. גם צווי ההרחקה הנדירים הניתנים למתנחלים, אינם נאכפים. באחד המקרים אף ננזפה המשטרה על ידי בית המשפט (מרץ 2010) על כך שניסתה להפליל את תושב השכונה סאלח דיאב בתקיפה שלא ביצע. בנוסף, תלונות התושבים הפלסטינים כנגד אלימות המתנחלים כמעט אינן זוכות לטיפול משטרתי. שנית, התנהלות המשטרה בנוגע למאבק הפוליטי במקום היא בעייתית. המשטרה ניסתה, כבר משלב מוקדם, לדכא את ההפגנות באמצעים שונים: דה לגיטימציה, דיסאינפורמציה, ובעיקר על ידי הגדרתן כלא-חוקיות, פיזורן באלימות ומעצר פעילים מרכזיים. בית המשפט נזף מספר פעמים במשטרה והזכיר לה שבמדינה דמוקרטית בה חופש הביטוי הוא ערך עליון, תפקידה הוא לאפשר הפגנות מסוג זה. ובכל זאת, המשטרה עדיין מגבילה באופן לא חוקי את הפעילות: לא מאשרת את ההפגנות, לא מאשרת כניסה למתחם הבתים, עוצרת פעילים רבים (כמאה ושלושים עצורים במצטבר עד היום), מוציאה צווי הרחקה שערורייתיים, מגישה כתבי אישום, ועושה שימוש בכח בלתי סביר לפיזור המחאה. המשטרה מאפשרת לתומכי ההתנחלות להתפרע בהמוניהם במתחם לא פעם, אך מונעת באופן עקבי כל ניסיון של המתנגדים להתנחלות להפגין שם. התנהלות המשטרה והגבלתה העקבית את זכות המחאה וחופש הביטוי צריכה להדליק נורה אדומה אצל כל מי שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו/לה.
להפגנות מגיעה קשת רחבה של יהודים ופלסטינים, אשר רואים בנעשה בשייח’ ג'ראח עוול שיש למחות בקול גדול נגדו. מדי שבוע נוכחים בהפגנות, לצד צעירים וצעירות רבים, מירושלים ושאר הארץ, עשרות מרצים ומרצות באוניברסיטה, רבנים, סופרים, ונבחרי ציבור בעבר ובהווה.
שמעתי שבהפגנות בשכונה לא מונף דגל ישראל. מדוע?
ההימנעות מהנפת דגל ישראל בהפגנות בשכונה היא בהתאם לבקשה של שותפינו הפלסטינים, שדגל כזה ממש מונף על ביתם הגזול ומהווה עבורם סמל לכיבוש, אפליה והתנחלות. המאבק בשייח' ג'ראח מתייחד בכך שהוא מתנהל בשיתוף פעולה מלא בין תושבי השכונה הפלסטינים והפעילים היהודיים. שני הצדדים נאלצים לעשות פשרות, אולם ההישג של מאבק משותף כזה גדול בהרבה מן הפשרות המתבצעות במסגרתו, ופירותיו ניכרים בתחומים שונים. לדגל ישנה בהחלט חשיבות בעיני רבים מאיתנו, אך אנחנו פשוט מעדיפים לקפל אותו במקום שבו הוא מתקשר לדיכוי וגזענות.
