המאבק המשפטי בשייח’ ג’ראח

המאבק בשייח’ ג’ראח הוא מאבק פוליטי, בו עמותות ישראליות לקידום התנחלות יהודית מנסות, בתמיכת רשויות המדינה, לגרש את תושביה הפלסטינים של השכונה ולהחליף אותם במתנחלים יהודים. עם זאת, המערכת ששימשה בתכיפות הגבוהה ביותר לקידום המטרה הנ”ל היא מערכת המשפט הישראלית. לכן זה מהותי לצורך הבנת המאבק להסביר את המצב העכשווי בהקשר המשפטי שלו, במיוחד כיוון שערכאות משפטיות שונות, כולל בג”ץ, אישרו את גירוש התושבים, ובכך העניקו להתנחלות היהודית מראית-עין של לגיטימיות.

א. קיצור ההיסטוריה המשפטית של מתחם כרם אל-ג’עוני (“שמעון הצדיק”)

למרות שישנם כמה ניסיונות מקבילים להקים התנחלויות בשייח’ ג’ראח, המאבק מתמקד במתחם שנקרא כרם אל-ג’עוני ובניסיון לפנות ממנו 27 משפחות פלסטיניות בכדי להקים את “שמעון הצדיק”, התנחלות הכוללת 200 יחידות דיור.

  1. בשנת 1956 המשפחות הפלסטיניות יושבו בכרם אל-ג’עוני על ידי אונר”א והממשלה הירדנית, תחת התנאי שבכך יוותרו על מעמדם כפליטים. תנאיי ההסכם קבעו שהמשפחות ישכירו בתשלום סמלי את הבתים שהממשלה הירדנית תבנה במשך שלוש שנים, ושלאחר מכן המשפחות ירשמו כבעלים החוקיים של הקניין. הממשלה הירדנית מעולם לא רשמה את המשפחות ככאלו.
  2. ב-1967 מזרח ירושלים נכבשה על ידי ישראל. ממשלת ישראל חוקקה תקנה לפיה האפוטרופוס לנכסי נפקדים ישמש כאחראי על הקניין בכרם אל-ג’עוני.
  3. ב-1970 הכנסת הישראלית חוקקה את חוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], תש”ל-1970 שאפשר ליהודים לתבוע בעלות חוקית על קניין במזרח ירושלים שהיה בבעלותם בעבר.
  4. ב-1972 “ועד העדה הספרדית” וועד כנסת ישראל (להלן: הוועדים) תבעו בעלות חוקית על השטח על סמך שייכות היסטורית ודתית. הוועדים הציגו קושאן, מסמך בעלות שהיה בשימוש נרחב בשלטון העות’מאני, שנחתם ב-1886, כבסיס לטביעתם. למרות שישנן שאלות פתוחות רבות בדבר תוקפו ודיוקו של המסמך, שאלות שעלו בשימועים משפטיים שונים, מנהל מקרקעי ישראל אישר את טענת הוועדים לרישום ראשוני (וחשוב לציין: לא סופי).
  5. ב-1976 הוועדים, על סמך הרישום, החלו בהליכים חוקיים לפינוי ארבע מהמשפחות. למרות שבית המשפט לא פסק שיש לבטל את הרישום במנהל המקרקעין, הוא החליט שלפי ההסכם התלת צידי בין ירדן, אונר”א והמשפחות הפלסטינית, ארבעת המשפחות שוהות בבתיהם באופן חוקי ועל סמך הסכם “קודם ולגיטימי” עם ירדן.  בהתאם לכך הוא פסק שהרישום אינו מבטל את ההסכם.
  6. ב-1982 הוועדים הגישו כתבי תביעה שדרשו את פנויים של עשרים ושלוש משפחות פלסטיניות. במהלך המאבק המשפטי הושגה מחוץ לבית המשפט פשרה בין הוועדים ועו”ד יצחק תוסיה-כהן שייצג 17 מבין המשפחות. הפשרה לא דחתה את טענת הבעלות של הוועדים, אלא העניקה למשפחות מעמד של דיירים מוגנים. הסכמה זו אושרה על ידי בית המשפט ב-1989. פסיקה זו מסמנת נקודת מפנה משמעותית בתהליך, בכך שהיא מכירה בזכותן של הוועדים על הקניין, ולמרות העובדה שהמשפחות טוענות שהן לא נתנו את הסכמתם לפשרה ולא היו מודעות להשלכותיה, פסיקה זו הפכה לבסיס לכל ההליכים המשפטיים בדבר כרם אל-ג’עוני, ובמיוחד בהליכים נגד 17 המשפחות המדוברות. כמו כן ישנה בעתיות נוספת לסוגיה זו והיא שתיעוד הוועדים בנושא לא נבדק על ידי בית המשפט.
  7. ב-1993 הוועדים החלו בסדרה של תביעות משפטיות לפינוי התושבים הפלסטינים, כשהם מתבססים על כך שהמשפחות לא שילמו שכר דירה ושינו את הבנייה ללא אישור. המשפחות סירבו לשלם את שכר הדירה מכיוון שמעשה זה עלול להתפרש כקבלת זכותם של הוועדים על הקניין.
  8. ב-1997, סלימאן חיג’אזי, סוחר נדל”ן פלסטיני שמשפחתו התגוררה גם היא בכרם אל-ג’עוני, הגיש עירעור על סמך שטרי בעלות עות’מאנים וירדנים המוכיחים את טענתו לקניין. ב-2002 בית המשפט דחה את תוקפם של המסמכים על סמך הפשרה שהושגה עם תוסיה-כהן. ב-2006 בית המשפט העליון אישר את הדחייה.
  9. ב-1999 בית המשפט פסק שיש לפנות את מוחמד ופאוזיה אל-כורד, ואת משפחות חאנון ואל-ר’אווי מבתיהם. בנוסף בית המשפט קבע שיש לפנות את נביל אל-כורד מההרחבה שנבנתה לבית המשפחה ולאטום אותה. ההרחבה שנבנתה הוכרזה כבלתי חוקית מכיוון שהגורמים הרלוונטיים בעיריית ירושלים דחו את בקשת המשפחה לאישור בניה.
  10. באפריל 2000 מתנחלים אנונימיים הקימו חברת נדל”ן פרטית בשם נחלת שמעון בע”מ, במטרה להקים התנחלות בשם שמעון הצדיק. בתקופה שלאחר מכן הוועדים הסמיכו את החברה שיפעלו בשמם.
  11. בין 2001 ו-2002 פונו לראשונה משפחות אל-ר’אווי וחאנון מבתיהם, על אי-תשלום שכר דירה ובניה ללא אישור לפי הפשרה מ-1982. הם חזרו לבתיהם ב-2006 ללא אישור בית משפט.
  12. באוגוסט 2008, חברת נחלת שמעון הגישה את תוכנית מתאר מס’ 12705 לוועדת התכנון העירונית של ירושלים. התוכנית כללה בניית פרויקט של 200 יחידות דיור בשטחו של כרם אל-ג’עוני, בתהליך שיוביל לפינויים של כל 500 התושבים הפלסטינים.
  13. בין אוקטובר 2008 ואפריל 2009, הוועדים העבירו את כל זכויות הקניין שלהן בכרם אל-ג’עוני לידי נחלת שמעון.
  14. בנובמבר 2008, מוחמד ופאוזיה אל-כורד פונו מבתים שהועבר לידי מתנחלים. זמן קצר לאחר מכן מוחמד מת מהתקף לב. המשפחה נותרה מחוסרת בית עד היום.
  15. ביוני 2009 החלו הליכים משפטיים כנגד משפחת סבאג, שלא הייתה חלק מהפשרה של תוסיה-כהן. כתוצאה מכך, בית המשפט הטיל על שני הצדדים להפיק מסמכים שיוכיחו את זכותם לקניין, מה שפתח מחדש את שאלת התוקף של הקושאן שהוועדים הציגו, כמו גם בדיקה מחדש של המסמכים שחיג’אזי הציג. מאז עורכי הדין המייצגים את נחלת שמעון ביקשו לדחות את הפקת המסמכים שלוש פעמים, כשהדחייה האחרונה נתבקשה במאי 2010.
  16. באוגוסט 2009 משפחות חאנון וראווי פונו שוב מבתיהן והן חסרות בית עד היום. במהלך תקופה זו מאהר חאנון הורשע בביזיון בית המשפט (על כך שלא שילם שכר דירה או פינה את הקניין) ונאסר לשלושה חודשים. מתנחלים יהודים הוכנסו לתוך הבתים, והם מאכלסים אותם גם כיום.
  17. בדצמבר 2009 מתנחלים כבשו את ההרחבה לביתו של נביל אל-כורד. בגלל שהיא הוכרזה כבלתי חוקית, עורך הדין שיצג את משפחת אל-כורד ביקש מבית המשפט להורות על הריסתה. בעקבות כך בית המשפט החליט שלא להרוס אותה אלא לפתוח אותה לשימושם של מתנחלי נחלת שמעון.
  18. באפריל 2010 החלו הליכי פינוי נגד משפחות דג’אני ודאודי.

ב. ההקשר המשפטי הרחב

 

אם נתמקד אך ורק בתביעות המשפטיות בשייח’ ג’ראח (או במזרח ירושלים ככלל), אפשר שנסיק שהן בסך הכל  חלק מפעילות חוקית לגיטימית. מכאן עולה השאלה: למה אנחנו ממשיכים להאבק בשייח’ ג’ראח?

התשובה היא, כמובן, שאנחנו נאבקים נגד ההשלכות הפוליטיות והמוסריות של גירוש תושבים פלסטינים ויצירת התנחלות יהודית במקומם.

אבל חשוב במידה שווה לזכור שהשימוש במערכת החוק במצב זה היא בעיתית באותה מידה שהיא מפלה ומפרה את החוק הבינלאומי כפי שהוא נתפס על ידי הקהילה הבינלאומית כולה.

 למה החוק הישראלי הקיים מבוסס על סטנדרט כפול?

 

חוק הסדרי משפט ומנהל משנת 1970 מאפשר ליהודים לטעון בעלות על קניין שהיה שייך ליהודים לפני 1948. שטח זה הוחרם  על ידי הממשלה הירדנית ב1949

כפי שהממשלה הישראלה החרימה את קניינם של הפליטים הפלסטינים, כמו אלו שחיים כיום בשייח’ ג’ראח, דרך “חוק נכסי נפקדים”.

החוק מ1970 מאפשר למתנחלים לטעון שיש להן זכות קודמת לשטח, מה שמאפשר חוקית את גירוש התושבים הפלסטינים. מצד שני החוק הישראלי יוצר סטנדרט כפול שמבטיח שפלסטינים החיים במזרח ירושלים לא יוכלו לטעון לבעלות על הקניין שהיה שלהם במערב ירושלים ובשאר ישראל.

 למה אכיפת החוק הישראלי במזרח ירושלים מפרה באופן בוטה את החוק הבין-לאומי?

ב1967, אחרי שישראל סיימה במלאכת כיבושה של מזרח ירושלים, ממשלת ישראל חוקקה תקנה שהחילה את החוק, השיפוט והמנהל הישראלי על מזרח ירושלים. ב1980, הכנסת הישראלית קיבעה והעמיקה את המצב הזה כשסיפחה באופן רשמי את מזרח ירושלים.

פעולות אלו אינן חוקיות לפי החוק הבינלאומי. לפי אמנת ז’נבה ואמנת רומא, לכוח כובש מותר להקים מנהל זמני בלבד, ואסור לו לספח שטח כבוש. גם גירושה של האוכלוסייה הכבושה וגם ישובם של בני הלאום הכובש בטריטוריה הכבושה נחשבות להפרות בוטות של אמנת ז’נבה ולכן לפשעי מלחמה.

יתרה מכך, כל מוסדות האו”ם, כולל מועצת הביטחון, העבירו במספר הזדמנויות החלטות המגנות את סיפוח ירושלים וקובעות שמדובר במעשה לא-חוקי. מכאן שכל פסיקות בתי המשפט הישראלים, באופן מהותי, מחוסרות כל תוקף.