סולידריות – תנועה לשוויון אזרחי

תנועת סולידריות היא תנועה פוליטית-חברתית הנאבקת למען סיום הכיבוש ולמען שוויון אזרחי. סולידריות מחויבת לשיתוף פעולה יהודי-ערבי במאבקי שטח מקומיים כנגד נישול ואפליה וכנגד מגמות לאומניות ואף פשיסטיות המתעצמות בהלך הרוח הציבורי ופושות בזרועות הממסד. סולידריות מציעה את הרעיונות הבאים כנקודת-מוצא לפעולה פוליטית:

המשטר הישראלי הוא משטר של פריבילגיות. מאז הקמת המדינה מפרש הרוב היהודי בישראל את זכותו להגדרה עצמית לאומית כבסיס למערך של זכויות-יתר על בסיס אתני-לאומי. משני עברי הקו הירוק הנישול הפך לעיקרון המנחה את פעולתן של רבות מזרועות המדינה. בשטחים הכבושים מתקיים שלטון אדונים של אזרחים הכפופים למערכת חוקים אחת ונתינים הכפופים לחוק אחר. ממערב לקו הירוק אימץ המשטר את האפליה וההדרה כדרכי פעולה לגיטימיות כלפי קבוצות שלמות. כדי להגן על משטר הפריבילגיות השלטון הישראלי הנוכחי מסמן חלקים שלמים מהאוכלוסייה כאויבים, רודף את מתנגדיו ומשתיק את מבקריו. שלטון שעושה דה-לגיטימציה לאזרחיו שולל את הלגיטימיות של עצמו; משטר מפלה אינו יכול להיות משטר ראוי.

מדינת ישראל נמצאת מאז הקמתה במצב חירום. מצב החירום מעוגן בחוק הישראלי ומוצדק באמצעות איומים קיימים ומדומיינים שמועצמים על-ידי בעלי אינטרסים, שררה והשפעה. אך נצחונו של מצב החירום הוא אובדנה של החברה החופשית. תודעת החירום הישראלית היא הורתה של מחשבת ה”אין ברירה”, והעדר הברירה הוא המנונה של העריצות. נוכח שיח האיומים, השלטון מצפה מאזרחיו לציות בלתי מותנה, נאמנות ואחדות מחשבתית. היות שכך, השלטון אינו זקוק אף למראית עין של ניסיון לשרת את האינטרסים הציבוריים. בצל האיום ובחסות החירום מתאפשר מצב בו לחלק מהאזרחים אזרחות בזכות בעוד לחלקם אזרחות בחסד. לבני לאום אחד זכויות יתר ולבני לאום אחר זכויות על תנאי.

שלטון הפריבילגיות בחסות תודעת האיום נוכח באופן החריף ביותר בשליטה הנמשכת על השטחים הכבושים. רוב הישראלים רואים בכיבוש הכרח בטחוני בעוד הקהילה הבינלאומית ממשיכה להתייחס למצב כאל סכסוך שכנים. אולם, אחרי למעלה מארבעה עשורים ובהינתן חוסר השוויון הדרמטי ביחסי הכוח, גזל הקרקעות המתמשך, סרבנות השלום הישראלית והירתמותה המוחלטת של ישראל לפרויקט ההתנחלות, לא ניתן להחזיק עוד בתפיסות אלה. הכיבוש איננו אמצעי זמני לניהול סכסוך לאומי. מדובר במערך שליטה ונישול של עם אחד בידי אחר. על כן, את “תהליך השלום” האינסופי יש להחליף בצעדים ממשיים לקראת עצמאות פוליטית מלאה בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. דין השלטון הישראלי בשטחים הוא כדין שלטון זר: אין לשתף עמו פעולה ויש לתמוך בהתנגדות הבלתי-אלימה כלפיו.

ההפרדה והפריבילגיות חוצות גם את ההשתייכות הלאומית. המשאבים והשירותים הציבוריים מחולקים באופן מפלה ובלתי שוויוני. בני המעמדות העליונים זוללים וסובאים בזמן שבני המעמדות התחתונים נשחקים עד דק. על חברה בריאה לראות בריכוז ההון בידי אליטה מצומצמת לא רק אי-צדק חלוקתי אלא גם איום על הדמוקרטיה. כסף אינו רק כוח קניה אלא גם כוח פוליטי. ריכוזו בידי מעטים מאיים על החירות לא פחות משהוא מאיים על השוויון.

מטרתנו היא לא פחות משינוי משטרי. השאיפה הפוליטית שלנו היא לפרק את משטר הפריבילגיות. אנו נאבקים למען שוויון אזרחי. 

השגת המטרה הזו היא תנאי לעתיד של חיים ראויים ויציבים בארץ הזו. שינוי משטרי יכול וצריך להתבצע בדרכים לא אלימות, תוך גיבוש הסכמות רחבות ככל האפשר. אך לשם השגתו לא די במחאה. יש להיאבק במנגנונים המשמרים את משטר הפריבילגיות עד לקריסתם. כנגד הכיבוש והנישול ובמקרים של אפליה שיטתית יש לנקוט באי-ציות אזרחי באופן ממוקד ומתוכנן. סולידריות אזרחית היא המענה והתחליף למשטר הפריבילגיות.

אנו נאבקים מתוך אמונה ביכולתה של חלקת הארץ שבין הירדן לים להקנות לכל תושביה הזדמנות שווה לכבוד-עצמי וחירות פוליטית. 

אנו נאבקים למען - 

  • פירוק, או שינוי יסודי, של כל המוסדות הממלכתיים המבוססים על עקרון זכויות-היתר ליהודים תוך נישול הערבים, כגון: הסוכנות היהודית, קק”ל, האפוטרופוס על נכסי נפקדים ומנהל מקרקעי ישראל; לשוויון בחלוקת הקרקעות, אישור תכניות מתאר הוגנות ומשתפות תושבים עבור ישובים ערבים ויהודים כאחד.
     
  • סיום השליטה הישראלית על העם הפלסטיני תוך הכרה בזכותו להגדרה עצמית. בהיעדר נכונות ישראלית לסיים את הכיבוש בדרך של דיאלוג אנו תומכים בזכותו של העם הפלסטיני להכריז על עצמאותו.
     
  • ביטול משטר החירום.
     
  • שילובם האמיתי של הפלסטינים אזרחי ישראל במוסדות המדינה ובחלוקת הכוח הפוליטי.
     
  • מימוש הזכות לחינוך ציבורי שוויוני ואיכותי, שיקדם אתוס אזרחי נטול מיליטריזם, לאומנות וגזענות.
     
  • הבטחת זכויות חברתיות המספקות תנאי קיום סבירים תוך ערבות לרווחתם של החלשים בחברה. לשם כך יש לעגן זכויות חברתיות אוניברסליות ושוויוניות, לבריאות, דיור, שירותי רווחה אישיים ובטחון סוציאלי.
     
  • כינונה מחדש של משטרת ישראל כמנגנון אזרחי של משרתי ציבור המחויבים לשלומם, רווחתם וביטחונם של כלל תושבים ישראל.
     
  • עיצובה מחדש של החברה כמבוססת על סולידריות אזרחית רחבה, מתוך הכרה בשוויון המהותי שבין נשים וגברים, ערבים ויהודים; חברה שאינה דנה אף אחת מהקבוצות המרכיבות אותה לזרות ולניכור במולדתה.