Warning: Cannot modify header information - headers already sent by (output started at /home/yuvalds/justjlm.org/wp/wp-content/themes/arras/arras/functions.php:65) in /home/yuvalds/justjlm.org/wp/wp-includes/feed-rss2.php on line 8
סולידריות http://www.justjlm.org Sun, 13 Jan 2013 08:24:00 +0000 en-US hourly 1 http://wordpress.org/?v=3.9.3 קריאה לפעולה – התנגדות ציבורית להסכם בין אוניברסיטת תל-אביב לעמותת אלע”ד על חפירות ב”עיר דוד” http://www.justjlm.org/1931 http://www.justjlm.org/1931#comments Sun, 13 Jan 2013 08:05:57 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1931 tau-elad

סטודנטים באוניברסיטת ת”א יוצאים בקמפיין מכתבים והתנגדות ציבורית הקורא לראשי אוניברסיטת תל-אביב להימנע מלחתום על הסכם שיתוף פעולה עם עמותת אלע”ד, לטובת חפירות ב”עיר דוד” בכפר סילוואן. סטודנטים, מרצים והציבור הרחב מתבקשים לשלוח מכתבים בהמוניהם. קמפיין זה בא לחזק פעילות נמרצת שכבר מתרחשת נגד ההסכם, מצד מרצים ואקדמאים מהארץ ומהעולם. ביחד, אנחנו נאמר לראשי האוניברסיטה שעמותת אלע”ד היא לא שותף לגיטימי לפעילות אקדמית, שחפירות בכפר סילוואן הן בבחינת שיתוף פעולה עם מפעל הכיבוש וההתנחלות, ושעליהם להימנע מלחתום על הסכם שיתוף פעולה עם עמותת אלע”ד ומקבלת מימון ממנה.

את המכתבים נשלח במיילים ובפקסים:

לרקטור האוניברסיטה, פרופ’ אהרן שי – מייל: ashai@post.tau.ac.il. פקס: 03-6407174
​לדיקן הפקולטה למדעי הרוח, פרופ’ אייל זיסר – מייל: zisser@post.tau.ac.il. פקס: 03-6407839
לנשיא האוניברסיטה, פרופ’ יוסף קלפטר – מייל: office.president@tauex.tau.ac.il. פקס: 03-6422379
ולראש המכון לארכיאולוגיה, פרופ’ עודד ליפשיץ – מייל: lipschit@post.tau.ac.il.

אתר שליחת פקסים בחינם: http://www.freefax.co.il/upload-fck.php

נוסח המכתב שתנועת “סולידריות” שלחה, שאתם מוזמנים להעתיק:

אל כבוד נשיא אוניברסיטת תל-אביב, רקטור האוניברסיטה, דיקן הפקולטה למדעי הרוח וראש המכון לארכיאולוגיה, שלום רב.

לאחרונה פורסם בעיתונות על כוונת המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב לבצע חפירות באזור הכפר סילוואן תוך שיתוף פעולה עם עמותת אלע“ד.
עמותת אלע“ד היא עמותת ימין קיצוני שמטרתה, כפי שניתן לשפוט מהתבטאויות ראשיה ופעולותיה בעבר, היא יהוד מזרח ירושלים ודחיקת רגליהם של התושבים הפלסטינים. פעילות זו קודמה במהלך השנים בסדרה של השתלטויות ורכישות שנויות במחלוקת על בתי תושבים פלסטינים, והחל משלב מסוים על ידי ניהול הגן הלאומי “עיר דוד”. ניהול הגן על ידי עמותה זו, גם אם הוכשר על ידי הרשויות במדינה, הוא פסול מעיקרו. שיתוף פעולה, גם אם הוא נעשה באופן רשמי רק עם רשות העתיקות, יהווה מתן גושפנקא למעמדה של אלע“ד בניהול הגן הלאומי, ובעיקר למטרותיה השונות.
החפירות באזור סילוואן מסבות סבל רב לתושבי המקום. החפירות פוגעות בבתיהם, שטחים ציבוריים מנושלים מהם לטובת החפירות, ועוד. בעיקר, הנוכחות הישראלית בסילוואן גובה מחירים עצומים מהתושבים הפלסטינים – מאות מעצרי ילדים בשנה, מציאות בלתי פוסקת של חיכוך עם מג”ב, צבא ומליצית מתנחלים (גז מדמיע ,מעצרים, הטרדות, דיכוי), חפירות שמשבשות את החיים בכפר, הפקעת שטח ציבורי שיכול לשמש לרווחת התושבים לצרכי החפירות ועוד. האם אוניברסיטת תל אביב רוצה להפוך לחלק מהמנגנון הזה?
אנו מפצירים בך לעצור את הסכם שיתוף הפעולה המתגבש. אם ההסכם ייחתם אוניברסיטת תל אביב תספק בכך לעמותת אלע”ד ולפרויקט החפירה ב”עיר דוד” את הלגיטימציה שהם כל-כך זקוקים לה, מהממסד המדעי מחד, ומהציבוריות הישראלית מאידך. אוניברסיטת תל-אביב, עם זיהויה הליברלי, ועם המשקל המדעי שלה, תהווה את חותמת הכשרות הסופית לעמותת אלע“ד ופעילותה.
אנו סבורים כי אל לה לאוניברסיטת תל-אביב לשתף פעולה במסגרת כזו, להכשיר ולהלבין לא את פעילותה של אלע”ד ולא את הכיבוש הישראלי באזור סילוואן.
למותר לציין את הפגיעה שתהיה להסכם כזה באוניברסיטה עצמה, במעמדה האקדמי (חפירה בשטח כבוש ושיתוף פעולה עם עמותת ימין קיצוני) ולא רק בתחום הארכיאולוגיה, בדימוי שלה בקהילת החוקרים הבינלאומית, וביכולתה להגיע לשיתופי פעולה וזכייה במענקי מחקר.

בכבוד רב,

]]>
http://www.justjlm.org/1931/feed 0
הזמנה: בואו נדבר על עזה http://www.justjlm.org/1926 http://www.justjlm.org/1926#comments Fri, 21 Dec 2012 16:01:19 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1926 event_invite

תא סולידריות באוניברסיטת תל־אביב מזמין אתכם להשתתף בדיון בנושא עזה – על המצב הנוכחי, הרקע למצב הזה, והאפשרויות שעומדות בפני ישראל כעת – בהשתתפות גרשון בסקין, מיכל ווסר ומורן אביטל.

יום רביעי 26/12, בשעה 18:00, באוניברסיטת תל־אביב, בניין נפתלי, חדר 210.

השבוע ימלאו ארבע שנים למבצע עופרת יצוקה וחודש למבצע עמוד ענן. המבצע לא מוטט את שלטון החמאס, שבעקבות הסכם הפסקת האש זקף לזכותו הישגי תדמית מדיניים וצבאיים משמעותיים. כיצד הגענו למצב שבו אזרחים משני הצדדים חיים תחת אימת שלטון החמאס? האם אחריות מדינת ישראל על עזה הסתיימה ב- 2005 בהתנתקות? והאם ניתן לענות על שאלה זו במנותק מההיסטוריה המשותפת של שני הצדדים?

הדוברים:

גרשון בסקין – מיוזמי עסקת שליט, מייסד “מרכז ישראל פלסטין למידע”.
מיכל ווסר – תושבת כפר עזה, מורה בתיכון “שער הנגב”, מרצה בסמינר הקיבוצים.
מורן אביטל – רכזת פעילות בארגון “גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע”.

הפורמט:

לאחר הרצאה קצרה של כל אחד מהדוברים, נפתח את הערב לשאלות, תשובות, ודיונים.

לאירוע בפייסבוק

 

 

]]>
http://www.justjlm.org/1926/feed 0
מובלעות ירושלים- ביקור מעבר לחומה/ צבי בנינגה http://www.justjlm.org/1920 http://www.justjlm.org/1920#comments Tue, 14 Aug 2012 10:30:33 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1920  לאורך השנים השלטון הישראלי, הדוגל באופן מוצהר במדיניות שירושלים היא מאוחדת, ולא סתם, אלא לנצח נצחים, הקפיד להנציח מדיניות מפלה כלפי תושביה הפלסטינים של העיר במטרה להצר את צעדיהם בעיר – מחסור בתשתיות ובכללם כבישים, ביוב, מים וחשמל, מניעת אישורי בנייה תוך הריסת בתים שנבנו ללא אישור, שלילת תושבות, עוני גואה וחוסר נגישות למוסדות חינוך הם רק חלק מהכלים והתוצאות של מדיניות זאת, מדיניות הכיבוש.

אך הפלסטינים מהווים היום כ-38% מתושביה של ירושלים, וחלקם היחסי בעיר עולה. עבור חסידי האיום הדמוגרפי זהו נתון מדאיג. לא מפני שגידול באוכלוסיה הפלסטינית מאיימת על המשאבים הפנויים לתושביה היהודים, אלא מפני שהוא מאיר זרקור על מדיניות של אפליה ואפרטהייד. בהצהרותיה ובמעשיה מדינת ישראל פועלת כנגד אפשרות של חלוקת העיר על ידי קיפוח של הפלסטינים מצד אחד ובנייה מסיבית של שכונות ענק יזומות מעבר לקו הירוק (התנחלויות לכל דבר על פי החוק הבינלאומי) ותמיכה נרחבת בהתנחלויות בעלות אידיאולוגיה קיצונית בתוך שכונות פלסטיניות.

בניית החומה (“הגדר”) מסביב לירושלים היא כלי נוסף המשרת את ישראל להנצחת המצב הקיים. לאורך מרבית הגדר היא מפרידה בין שכונות וכפרים פלסטיניים, ולא בין פלסטינים ליהודים, ועל ידי כך פוגעת במעמדה של ירושלים כעיר מרכז לאוכלוסיה הפלסטינית בגדה וברצף הטריטוריאלי הפלסטיני. עדות נוספת להיותה של החומה כלי מדיניות תכנונית של ישראל היא בשלוש מובלעות (וולאג’ה בדרום, מחנה פליטים שועפט במזרח, וכפר עקב וחלקו של מחנה פליטים קלנדיה בצפון) שבהן היא חודרת לתוך שטחה המוניציפלי של העיר ויוצרת מובלעות פלסטיניות של תושבי ירושלים הנמצאים בתוך ירושלים אך מחוץ לחומה. בשבוע שעבר פעילי סולידריות יצאו לסיור במובלעת הצפונית יחד עם רכז השטח של “עיר עמים”.

תצפית על כפר עקב

תצפית על כפר עקב

המובלעת שמצפון לאזור התעשיה ושדה התעופה עטרות ודרומית להתנחלויות כוכב יעקב ופסגות הכילה בעת בניית החומה כ-25 אלף תושבים. יצירת המובלעות הפרידה למעלה מ-50 אלף פלסטינים מהעיר שבה הם חיים. כדי להגיע למקום עבודתם, לבתי החולים, לבתי הספר ולביקור אצל שכניהם צריכים עתה תושבים אלה לעבור מחסום. התושבים ממשיכים לשלם ארנונה, שכן בלעדיה הם עלולים לאבד את תושבותם ובמשתמע את חופש התנועה והזכויות הסציאליות שנותרו להם. אך מלבד לקיחת כספם, ישראל אינה מרגישה מחויבת לזכויותיהם של תושביה אלו.

אחד השירותים היחידים שישראל עוד מספקת באזורים אלה הוא פינוי זבל. אך היא עושה זאת באמצעות קבלן משנה שאינו מגיע כלל לאיזורים רבים, ואף באיזורים שבהם הוא פועל התושבים מתלוננים על איסוף מועט שאינו עונה על צרכיהם. ה”צפרדעים”, פחי הזבל הגדולים המוכרים מירושלים הם פחי הזבל היחידים שבנמצא, אין פחי רחוב קטנים, ואין ניקוי של הרחובות. אפילו הפחים שעוד מוצבים באזורים אלה הם סוג ב’ – פחים שכבר סיימו את זמנם בתוך החומה ונזרקים, במקום למזבלה, לשכונות אלה, פחים עקומים, שרופים ופגומים. נדמה שזוהי כעין מטאפורה ליחסה של ישראל לתושבים הללו: הפלסטינים תושבי ירושלים הם תושבים סוג ב’, מה שהופך את הגרים במובלעות אלה לתושבים סוג ג’ – הזבל של הזבל.

ישראל משחקת משחק כפול במובלעות הללו. היא אינה מספקת להם את השירותים שהיא מחויבת לספק, אך היא גם לא מאפשרת לרשות הפלסטינית להיכנס ולמלא את מקומה. כשחוצים את הגבול המוניציפלי של ירושלים לאזורים שבהם פועלת הרשות, מצב התשתיות עולה פלאים – מראה הרחובות, הניקיון ומראה הבניינים משתפר פלאים. השירותים הנמנעים מאזורים אלה אינם רק בתחום התכנון אלא גם שירותי החירום וההצלה – אין משטרה, אין כיבוי אש וכמעט ואין מעבר של אמבולנסים. כך למשל, בעת שאחד התושבים התקשר למשטרה ודיווח על תקיפה והשחתה שהתרחשה באותו הרגע, לא נשלחה ניידת משטרה, אלא נאמר לו רק שהוא יכול לעבור את המחסום ולהגיש תלונה. אף השירותים של החברה הפלסטינית נפגעים ממצב זה, ראו למשל סיפורו של בית החולים ליולדות אל-קודס.

 נוצרה שם למעשה מעין אקס-טריטוריה, אי של שטח שתושביו נזנחו לכוחות עצמם. בהיעדר שירותי תכנון, ולאור מצוקת הדיור בשטחים שתחת שליטת ישראל, פורח במובלעת הצפונית שוק של בנייה נרחבת ללא כל תכנון ופיקוח. מגדלי דירות קמים לפתע ללא חיבור ראוי למים או חשמל ובלי תכנון של כבישים. היעדר תשתיות אלה פוגע באורח החיים, בבריאות ובבטחון של התושבים – הביוב זורם ברחובות, אספקת המים היא ספורדית והבניה הבלתי מפוקחת מובילה לעתים להתמוטטות של בניינים. למעשה, חלק מהשירותים האלה אינם מסופקים אף לתושבי ירושלים הצפונית ומקו-המים החוצה את שכונת בית חנינא וצפונה התושבים תלויים באספקת מים פלסטינית.

כדי להבין את גל הבניה במובלעת יש להביט מערבה אל שטחה של מובלעת נוספת שיצרה ישראל (הכוללת את ביר נבאללה, אל גיב ובית חנינא אל בלד) באמצעות החומה המקיפה אותה לחלוטין ומאפשרת תנועה פלסטינית רק דרך שני כבישים, האחד לכיוון רמאללה והשני לכיוון בידו (אלה הם הכבישים המכונים “כבישי מרקם חיים”)  תוך שהיא משאירה את ההתנחלויות הצפוניות – בית חורון, גבעת זאב, גבעון וגבעון החדשה מחוברות לירושלים. זוהי התמונה הפיסית של אפרטהייד – הקמה של ישובים יהודיים עמוק בשטח פלסטיני וכיתור של הפלסטינים תוך פגיעה חמורה באיכות חייהם במטרה להמשיך ולספק ליהודים את זכויות היתר שלהם – כל אותן זכויות הנמנעות מהפלסטינים באזור – כבישים, תנועה חופשית, שירותי בטחון והצלה, רצף טריטוריאלי עם העיר הגדולה על כל הכרוך בה. ביר נבאלה ובידו שסובלות בינתיים מאקסודוס המוני הפכו לעיירות רפאים, כאשר תושביהם, חלקם תושבי ירושלים בעצמם, עזבו את בתיהם כדי להתיישב באותם מקומות שהם יכולים לנוע בחופשיות – אם לא לתוך ירושלים, אז לפחות לתוך רמאללה.

בינתיים את מקומן של הרשויות הישראליות תופסות יוזמות שונות למשל: בניית כבישים ושריפת זבל על ידי התושבים. בשני מקרים נבנו כבישים במובלעת זאת על ידי הרשות. בשנת 2005 נבנה הכביש לתוך כפר עקב על ידי USAID – כביש שחלקו נמצא בתוך שטחה המוניציפלי של העיר אך נבנה על ידי רשות סיוע בין-לאומית. אף חלק נכבד ממוסדות החינוך באזור נבנו על ידי UNRWA  - סוכנות סיוע של האו”ם.

לאחרונה התבשרנו שנעשים מאמצים להפוך את ההזנחה המכוונת של עיריית ירושלים למדיניות מוצהרת, כאשר ראש עיריית ירושלים פנה אל המנהל האזרחי, האחראי על השלטון האזרחי בשטחי C (ראו מה  מתרחש לאחרונה בשטחים אלה תחת שרביטו של המנהל האזרחי כאן וכאן), לקחת אחריות לשתי המובלעות שבצפון העיר. עדות נוספת לכוונות הממשל הישראלי הוא בסירובם לאכוף תביעת בעלות של אריה קינג (אחד מאנשי השטח הבולטים של מפעל ההתנחלויות במזרח ירושלים) על שטח בשכונת סמיר עמיס. בעוד שעל פי רוב העירייה והמשטרה נעמדות דום לשמע פקודת המתנחלים במאמצי ההתנחלות במזרח ירושלים  (דוגמא ועוד אחת) סירובם לעודד התנחלות חדשה במקום מעידה הן שדה-פקטו המובלעות הללו אינן חלק מירושלים, והן שבתמיכתם בהתנחלויות האחרות הם פועלים מתוך הבנה ותמיכה בנסיון למנוע כל אפשרות עתידית של חלוקת ירושלים. יש לציין כי בניגוד להצהרת העירייה כי “אין כל כוונה לערוך שינויי גבולות וריבונות” בעיר, לפני כשנה וחצי הציע ברקת לאמץ את תוואי הגדר כגבול המוניציפלי של העיר.

אז למה ישראל עושה זאת? יש לגשת בזהירות לשאלת המניעים, אך שתי תשובות נדמות כתואמות את המעשים. ראשית, אזורי המובלעות הללו הם מהאזורים החלשים והצפופים ביותר בעיר. מזרח ירושלים סובלת מעוני רב, הנתונים האחרונים מציינים ש- 78% מהתושבים הפלסטינים בעיר חיים מתחת לקו העוני ובהם 84% מהילדים. העירייה גם כך מפלה את מזרח ירושלים בחלוקה התקציבית, ועל ידי יצירת מובלעות אלה, היא יכולה להמשיך ולצמצם את השקעתה. בנוסף אם ישמטו נתוני שכונות אלה דו”חות הנתונים של ירושלים ישתפרו, וראו למשל הצעתו של גדעון סער לנפות את “קבוצות ההשוואה הלא רלבנטיות” בנתוני החינוך ובהם תושבי מזרח ירושלים.

ההסבר השני שואב את כוחו מהמושג “מאזן דמוגרפי” ובגרסתו הפחות שמורה “איום דמוגרפי” שלהם שמור מקום מיוחד בליבי, מקום של זעם וחלחלה. בהשאלה מתחום מדעי הטבע נדמה לרגע שמדובר על מאבק קמאי בין מינים שונים על האמצעים הדרושים להם לשרוד. אך, זהו מצג שווא, שכן האיום כאן אינו על משאבים מוגבלים, זהו איום על דימוי והכרה בין-לאומית. המאזן הדמוגרפי חשוב לנראות של ישראל כמדינה דמוקרטית ושוויונית. כל עוד האוכלוסיה המדוכאת היא מיעוט, ניתן להלבין את האפליה על ידי הדמוקרטיה הצורנית ולטעון שהשקעת המשאבים משקפת את הצרכים והרצונות של האוכלוסיה. ככל שגודלה היחסי של האוכלוסיה המדוכאת גדל הולך ונחשף השקר, וכאשר הקו הקסום של 50% מתקרב או אז חסידי האפרטהייד אוחזים בליבם מחשש שיאלצו לבחור בין עיגון האפרדהייט בחוק וויתור על מעטה הדמוקרטיה לבין שיאלצו לסבול את חרפת המיעוט בעצמם. החרגה של למעלה מ-50 אלף תושבי מזרח ירושלים (המצטרפים ללמעלה מ-14 אלף תושבים שכבר נשללה תושבותם במרבית המקרים משנת 96′ ואילך) יכול להרחיק את המועד הזה במספר שנים. מעבר לכך, ההחרגה של המובלעות גם משאירה פתח ל”ויתור טריטוריאלי” – כזה שיוכל להיות מוצג כלפי חוץ כחלוקה של העיר, בעוד שכלפי פנים נוכל לשמוח לאיד ולדעת שבעצם דפקנו את כולם.

]]>
http://www.justjlm.org/1920/feed 0
להסתכל למפלצת בעיניים- מאבקה של משפחת אל עג’ו/ אלמה ביבלש http://www.justjlm.org/1916 http://www.justjlm.org/1916#comments Wed, 18 Jul 2012 15:20:40 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1916 סיפורה של משפחת אל עג’ו הוא סיפור על הנכבה של שנת 48 שמעולם לא נגמרה. סיפור על הנכבה שממשיכה לגבות את מחירה האכזרי גם היום. סיפור של גירוש, פליטות, אינטרסים כלכליים, אתניים ולאומיים שמוחקים את האנושי. משפחת אל עג’ו היא משפחה אחת שמספרת סיפור גדול בהרבה של אין ספור משפחות פלסטיניות שחיות כאן, שמנסות לשרוד מול המדיניות הדורסנית של מדינת ישראל הוא סיפורן של הערים המעורבות בישראל ונחישותן של רשויות המדינה לפרקן ולהעמיק את הפער וההפרדה בין האוכלוסיות. לצד כל אלה, משפחת אל עג’ו מספרת גם סיפור על התנגדות, על עמידה בלחצים, על משפחתיות. על שיתוף פעולה ישראלי – פלסטיני, ערבי – יהודי, על התעקשות, אורך רוח ומאבק.

בשנת 1948 גורשה משפחת אל עג’ו מביתה בעיר לוד ופנתה לבקש מקלט בירדן. כוחות הצבא הישראלי מנעו ממנה להגיע ליעדה ושלחו אותה לשוב על עקבותיה, אך העיר ממנה באו הוקפה גדר תיל והכניסה אליה נאסרה. המשפחה מצאה את עצמה ברמלה הסמוכה, פליטה, מחוסרת כל, קרובה כל כך ובו בזמן רחוקה כל כך מעיר הולדתה. הכל השתנה, העולם כפי שהכירו אותו נחרב.

בשנת 1960 אחרי עשור של מלחמת קיום והישרדות, חתם עבד אלרזאק אל עג’ו על הסכם חכירה עם רשות הפיתוח שניהלה את נכסי המדינה, נכסים שהופקעו ונגזלו ממשפחות פלסטיניות תחת חוק נכסי נפקדים. ההסכם כלל בית בן שני חדרים ושטח אדמה קטן ברמלה. בדירה זו גידלו עבד אלרזאק ואשתו 14 ילדים.

עם השנים גדלה המשפחה, הילדים התחתנו, נולדו נכדים ונינים. המשפחה, שהתקשתה מאוד לשקם את עצמה מבחינה כלכלית, החלה להסב את המחסנים וסככות הפח בשטח לבתי מגורים דלים, דלים מידי, בהם גידלו את ילדיהם. אישורי בניה היו חלום רחוק ובלתי מושג. היום כולל המתחם 8 בתים, 8 משפחות, יותר משלושים ילדים. מעל ראשו של עבד אלרזאק, היום אלמן, חולה לב בן 84, עומד צו פינוי.

זה כבר לא מעט שנים שישראל מנסה להחריב את קיומן של הערים המעורבות. תחת אצטלה של שוק חופשי דוחקים את רגלי הפלסטינים אל שכונות סגורות ומשם החוצה אל האזורים הכפריים המרוחקים. מפרקים משפחות שלמות, קהילות שלמות, מוחקים תרבויות. הורסים את הישן ובונים מחדש, בתים חדשים ונוחים יותר, בתים ליהודים אמידים. כך קרה למשפחות רבות ברמלה, לוד, יפו, עכו ומקומות נוספים. הטיהור- אתני לאומי. הכלים- תכנוניים כלכליים. כמובן שאוכלוסיות יהודיות ותיקות באזורים אלה, לרוב קהילות מזרחיות, מוחלשות ומדוכאות בעצמן, נפגעות גם הן מתהליכים אלה.

לפני קצת יותר משנה וחצי הוציאה עמידר צווי פינוי לבתי המשפחה. עמידר, חברה משכנת של דיור ציבורי, מתפקדת גם כמנהלת נכסיה של רשות הפיתוח. אותה חברה האמונה על מציאת פתרונות דיור לאלה שידן אינה משגת דורשת פינוי מיידי, ללא פתרונות חלופיים, ללא פיצוי, ללא משא ומתן. במהלך השנה קיבלו המשפחות את צווי הפינוי אחת אחרי השנייה.

לאחר פינויים של יסמין ועבד אל עג’ו וילדיהם החליטה המשפחה להרים את הראש. בהחלטה נחושה הם פנו לעזרת פעילים פלסטינים וישראלים והכריזו- לא מוותרים על הבית בלי מאבק, בלי פיצוי הולם, בלי פתרונות דיור חלופיים ראויים, מסרבים להפוך לפליטים בפעם השנייה.

הצווים ממשיכים להגיע, מצווים שתוקפם יום אחד עוברים בעמידר לצווים גמישים התקפים לחודש ואפילו לשלושה חודשים. שלושה חודשים בהם יכולה עמידר בליווי כוחות משטרה להגיע בכל רגע נתון ולהשליך את כולם לרחוב. נסו לדמיין לרגע את ההשלכות הרגשיות – הורים וילדים שבמשך שלושה חודשים יודעים שכל לילה יכול להיות הלילה האחרון ומי יודע מה יקרה מחר. פעם אחר פעם התבצרה המשפחה יחד עם הפעילים בבתים, ופעם אחר פעם הצליחה לעכב את הפינוי. במקביל למאבק בשטח מתקיים מאבק משפטי ארוך ועיקש בליוויו המסור של עורך הדין קייס נאסר שמטפל במקרה בהתנדבות.

ביום שלישי, 17/7, בסיועו של ח”כ חנא סוויד, התקיים דיון דחוף בעניינה של המשפחה בועדת הכלכלה של הכנסת. עמידר, משרד השיכון ורשות הפיתוח הציגו חזית אלימה ואטומה מול פנייתן המרגשת של נשות המשפחה למצוא פתרונות ולהימנע מזריקת הילדים לרחוב ומול דרישתו הנוקבת של ח”כ סוויד מאנשי הרשויות להפסיק להתייחס אל הנפגעים כמקרים משפטיים ולהתחיל לראות בהם בני אדם הראויים ליחס, לכבוד ולחיים בתנאים ראויים. נציגי המדינה לא חדלו להאשים את המשפחה בחוסר נכונות לציית לחוק ובחוסר שיתוף פעולה עם הרשויות שתפקידן למצוא פתרונות. העובדה שנעשו ניסיונות רבים מצד המשפחה, שכלל לא זכו למענה, להגיע להסדרי פשרה עם עמידר ומשרד השיכון כולל נכונותה לפנות את הבתים, לא עשתה שום רושם על חבורת הגברים המחוייטים וחמורי  הסבר. על טענתו של עו”ד נאסר בדבר קיומה של מדיניות מפלה כלפי אזרחים ערבים ענה עורך הדין של עמידר, מנשה בן דוד, שהם מפנים גם הרבה בתים של יהודים וגם להם לא מוצאים פתרונות חלופיים. בהחלט גאווה גדולה לתפארת מדינת ישראל. אותו בן דוד, במכתב לבית המשפט כתב בקיץ שעבר שהפעילים שעומדים לצד המשפחה הם פורעי חוק אלימים וחמומי מוח ושהמשפחה צריכה להודות למדינת ישראל על כל השנים בהן לא פונתה לרחוב. באמת תודה למדינה שהמתינה עד לרגע בו תהפוך פיסת הנדל”ן הקטנה הזאת על פחוני המגורים שבה לבעלת ערך כלכלי, כסף ונדל”ן לפני בני אדם. מישהו אמר צדק חברתי?

נציג רשות הפיתוח טען בפני הועדה שכבר שנתיים, מתוך התחשבות ורגישות חברתית, הם נמנעים מפינוי על מנת לאפשר למשפחה להתארגן ולמצוא פתרונות. זהו שקר מוחלט. לפני החלטת המשפחה להיאבק ולפני שפעילים היו נוכחים במקום לא היססה עמידר להוציא את הפינויים לפועל. כך פונו יסמין, עבד וילדיהם היישר לרחוב. מאז בכל צו שהוגש נאספו פעילות ופעילים ויחד עם המשפחה מנעו באופן בלתי אלים את כניסת הכוחות למתחם. במספר מקרים הצליח עו”ד נאסר להוציא צווי עיכוב ביצוע וסייע רבות במניעת הפינויים.

ביום שני ה16/7 נכנסו לתוקפם 2 צווים חדשים. יחד עם המשפחה החליטו הפעילים לנסות טקטיקה חדשה: הפנינג התנגדות. המתחם כולו קושט בבלונים. אוכל, פינות יצירה לילדי המשפחה ואורחים, סדנת קרקס והופעות חיות של אומנים שהגיעו לתרום מזמנם וכישרונם למען המאבק.

גם בני המשפחה לא ויתרו על התענוג והפליאו לנגן לשיר ולרקוד יחד עם כמאה פעילות ופעילים שהגיעו למתחם במהלך היום. אנחנו מלווים את המשפחה כבר שנתיים ואור ושמחה כאל על פניהם לא ראיתי מעולם. נשים וגברים ילדים ונערים כולם לקחו חלק פעיל והשיבו לעצמם את השליטה בגורלם. שיעור גדול היה פה לכולנו, לילדים המופלאים האלה, שאפשר וצריך להישיר מבט, לדרוש צדק, לעמוד על זכויותיך, לא רק בכעס ועימות המלווים תמיד בפחד, לפעמים אפשר לנסות גם אחרת. נציגי עמידר שהגיעו לשטח וראו את הפעילות במקום עזבו כלעומת שבאו. עוד ניצחון קטן, הילדים ישנים בבית הלילה, לפחות עד הצו הבא.

ועדת הכלכלה בראשות ח”כ כרמל שאמה המליצה ) בסמכותה של הועדה להמליץ בלבד)  כי לא יבוצעו צווי הפינוי עד שתמצה המשפחה את ההליך לקבלת פתרון חלופי במסגרת הדיור הציבורי. באותה השעה ממש בקומה מתחתנו התקיים דיון מיוחד בנושא הדיור הציבורי. עשרות נציגות אמיצות של משפחות נפגעות, משפחות זכאיות שאינן מקבלות פתרונות, הגיעו לזעוק את זעקתן. שר השיכון לא טרח אפילו לצאת לכבודן מהמשרד ולהראות את פרצופו בדיון. ממערך הדיור הציבורי כנראה לא תבוא הישועה.

סיפורה של משפחת אל עג’ו הוא סיפורן של מאות משפחות. משפחות שנאבקות יום יום מול מכבשי הבירוקרטיה. שעומדות לבדן מול חובות ענק, רצות בין משרדים, טובעות בים הטפסים, האישורים והמסמכים. מנסות להבין את הבלתי ניתן להבנה- מי אחראי על מה? למי צריך לפנות? משרד השיכון? עמידר? בתי המשפט? עורכי דין? רשות הפיתוח? מנהל מקרקעי ישראל? לשכת התעסוקה? משרד הרווחה? העירייה? ועדות התכנון והבניה? גופים גדולים, חזקים ומאיימים מול משפחה שמבקשת לה את הבסיסי ביותר בקיום האנושי, קורת גג. מאות רבות של משפחות שאבדו אמון במערכת ונשארו רק עם הפחד וההשפלה. בראש מורכן ולב שבור הן עוזבות את הבית לחיי עוני ופליטות.

הגיע הזמן לשנות את המערכת מהיסוד, להשמיע את קולם של המושתקים, כי כמו שאמרה ג’יהאן אל עג’ו בדיון בכנסת: “ללא קורת גג אין לנו כבוד, אין לנו חיים”.

לינק לסרטון על המשפחה

http://www.youtube.com/watch?v=lvJAeYR9moU&feature=relmfu

 

]]>
http://www.justjlm.org/1916/feed 0
קריאה דחופה לפעולה! סוסיא הפלסטינית בסכנת הריסה ועידכון ממשפחת אלעג’ו ברמלה http://www.justjlm.org/1911 http://www.justjlm.org/1911#comments Tue, 17 Jul 2012 18:41:21 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1911 קריאה דחופה לפעולה!

סוסיא הפלסטינית בסכנת הריסה. תושביו בסכנת גירוש.

המנהל האזרחי הוציא צווי הריסה לעשרות מבנים בכפר הפלסטיני סוסיא, הנמצא בדרום הר חברון. במידה ויופעל הצו יהיה זה הגירוש השלישי של תושבי הכפר מאדמתם, והראשון מאז 2001. השלכותיה של פעולת ההריסה והגירוש יהיו הרות אסון.

מטרת הצו ברורה: גירוש התושבים הפלסטינים מאדמותיהם הפרטיות, העמקת השליטה הישראלית עליהן והרחבת מפעל ההתנחלות.

זה הזמן לפעול – שלחו מכתב ודרשו: לבטל את מחיקת הכפר וגירוש תושביו, לאפשר את חזרתם לאדמות מהן סולקו בעבר ולחדול מגזל האדמות.

 היכנסו לאתר http://sos-susya.org/

חיתמו את שמכם ובלחיצה על הכפתור ישלח מכתבים ללשכות ראש המנהל האזרחי, אלוף פיקוד המרכז, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, היועץ המשפטי לממשלה ושר הביטחון.

 במהלך 24 השעות האחרונות נשלחו אלפי פקסים לרשויות. לשכות שר הביטחון וראש המנהל האזרחי מתלוננות שאנחנו מבשבים להם את העבודה. המשיכו להפעיל לחץ ועזרו למנוע את הריסת סוסיא וגירוש תושביו!

עידכון ממשפחת אלעג’ו: פינוי נוסף נמנע ודיווח מהדיון היום בכנסת

 יומיים עמוסים עברו על משפחת אלעג’ו והפעילים המלווים אותה. אתמולנכנס לתוקפו צו פינוי ל 24 שעות לשתי משפחות במתחם. הפעם החלטנו להתנגד לצו בדרךיצירתית. משעות הבוקר המוקדמות קיימנו במתחם המשפחה הפנינג התנגדות. ההפנינג כלל הפעלות יצירה ופעולה קרקסית לילדים, הופעות חיות של הרכבים שונים, הופעות ספונטניות של בני המשפחה ובעיקר אווירה נהדרת של עוצמה וסולידריות. לאורך כל היום שהו במתחם עשרות פעילים שבאו לתמוך ולהתנגד לפינוי עם המשפחה. קיומו של ההפנינג והנוכחות המאסיבית של הפעילים הובילה לכך שהמשטרה נמנעה מלהגיע לבצע את הפינוי וכך הצלחנו לעבור בשלום עוד פינוי.

 היום בצהרים התקיים בוועדת הכלכלה של הכנסת דיון מיוחד בעניינה שלמשפחת אלעג’ו. לנציגות המשפחה ניתנה ההזדמנות לשטוח את סיפורן וטענותיהן כלפי עמידר והמנהל. בדיון היה ברור כי נציגי המנהל ועמידר אינם רואים זאת מתפקדים למצוא פתרון דיור הולם למשפחה. בסכומו של הדיון, קבע יו”ר הועדה ח”כ כרמל שאמה כי הועדה מבקשת מהמנהל ועמידר להשהות את הפינוי למספר שבועות עד אשר ימצא הניסיון למצוא להם פתרון הולם אחר.

 היומיים האלו, גם אינם בגדר “סוף טוב לסיפור” בהחלט מהווים הישג משמעותי למשפחה ולמאבקה. מה ניתן לעשות בינתיים? בעיקר להמשיך ולהפעיל לחץ על עמידר, משרד השיכון ורשות המנהל והפיתוח. כתיבו להם מה אתם חושבים על רצונם להשליך 56 נפשות, ביניהם למעלה מ 30 ילדים לרחוב.

 אריאל אטיאס, שר השיכון – באמצעות פקס: 02-5824111

 יעקב ברוש, מנכ”לעמידר – באמצעות פקס: 03-6095485

 בנצי ליברמן,מנכ”ל מנהל מקרקעי ישראל – באמצעות פקס: 02-6208427

ניתן לשלוח פקסים בחינם מהאתר הבא: http://www.freefax.co.il/upload-fck.php

]]>
http://www.justjlm.org/1911/feed 0
עידכוני פיעלות לשבוע הקרוב: סיור לסוסיא והמאבק על בית משפחת אלעג’ו http://www.justjlm.org/1906 http://www.justjlm.org/1906#comments Mon, 02 Jul 2012 14:05:33 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1906 עדכון סוסיא – כפר שלם בסכנת הרסה

למעלה משבוע עבר מאז הפגנו יחד בסוסיא – מאות רבות של פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים – בהפגנה המשותפת הגדולה ביותר שנערכה בדרום הר חברון זה שנים רבות. בניגוד להתעלמות התקשורת הישראלית, זכתה ההתנגדות שלנו להריסה ולגרוש המתוכננים לתהודה רבה בתקשורת הערבית הבינלאומית (ראו למטה לינקים לדוגמה), ואצל ראשי המנהל האזרחי וכוחות כיבוש אחרים, אשר ניסו לברר במהלך השבוע מהן תוכניותינו להמשך.

היום יוגשו למנהל האזרחי ההתנגדויות לצווי ההריסה. ייתכן מאוד כי המנהל יידחה את ההתנגדויות כבר בימים הקרובים, ואז נצטרך להגיב במהרה. זרועות שונות של מדינת ישראל מאיימות על גורלם של תושבי סוסיא. האחריות לעמוד איתם כנגד סכנת הגירוש משותפת לכולנו.

רקע:

בשבועות האחרונים הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה לשישה מקבצי מבנים בכפר הפלסטיני סוסיא, באזור דרום הר חברון. צווים אלה, המתווספים לכ-32 צווי הריסה קודמים, חלים למעשה על כמעט כל המבנים בסוסיא, וכוללים מבני מגורים, מערות, דירים,קליניקה רפואית, מתקנים להפקת אנרגיה סולרית, ובורות מים (סוסיא הפלסטינית, כמו מרבית הח’ירבות בדרום הר חברון, אינה מחוברת לרשתות החשמל והמים).

תושבי סוסיא הפלסטינית גורשו ב-1986 מכפרם, שהופקע לצורך הקמת “גן ארכיאולוגי”. עדויות לישוב פלסטיני במקום מתועדות לפחות מאז ראשית המאה ה-19.בעקבות הגירוש, נאלצו התושבים לעבור להתגורר על אדמותיהם החקלאיות – אדמות פרטיות שאין לאיש וויכוח על זכויותיהם בהן. אך בהעדר תכנית מתאר אין לתושבי הכפר אפשרות לקבל היתרי בנייה והם הופכים לעבריינים בעל כורחם. אם ייצאו ההריסות אל הפועל,יושלכו מאות תושבי סוסיא הפלסטינית אל שמש המדבר היוקדת, בפעם החמישית מאז נכבש האזור בידי מדינת ישראל

סוסיא

ביום שישי הקרוב – 6.7 – נקיים סיור למידה ותמיכה בסוסיא

גם אם הייתם\ן כבר בסוסיא, הזמינו את חברותיכם\ן שאינן מכירות את הסיפור – כדי למנוע את הגירוש אנו זקוקים לכל מי שמוכן\ה לעזור!

בואו לשמוע את הסיפור של הכפר ולהבין את מציאות החיים של תושביו תחת הכיבוש הישראלי.
בואו לראות כיצד הריסת הכפר וגירוש תושביו משתלבות בתהליכים הרחבים והמסוכנים המתרחשים בשטחי C.
בואו יחד איתנו לתמוך בתושבי סוסיא ולהצטרף למחאתם הצודקת.

להרשמה (חובה) ולמידע נוסף: 0524718490, zvibenninga@gmail.com

יציאה בשעה 09:00 מגן הפעמון, ירושלים

יהיה חם, אנא הביאו כובע ומים.

הסיור בשיתוף תנועת סולידריות ותעאיוש

לאירוע בפייסבוק

תזכורת – עוצרים (שוב) את פינוי משפחת אלעג’ו – כי צדק חברתי זו לא רק סיסמא!

זה כבר למעלה משנה שמשפחת אלעג’ו המורחבת, המונה 8 משפחות גרעיניות ולמעלה מ 50 נפשות, נאבקת נגד צווי פינוי של חברת הדיור הציבורי עמידר. בחודש אפריל 2011, , במהלך חודש יולי, ושוב בינואר האחרון הצלחנו למנוע את פינוים של בני משפחת אל-עג’ו מביתם ברחוב יחזקאל 17 ברמלה .

בתחילת יוני, הוציאה עמידר צו פינוי גמיש לשלושה חודשים לביתו של עבד רזאק אלעג’ו , בן ה 84 המוגדר כיום במצב סיעודי. וצו פינוי נוסף עומד תלוי ל 16.7 לביתן של שתי משפחות נוספות אמין ונוואל אלעג’ו וחמשת ילדיהם ומוחמד וסאג’דה אלעג’ו ושמונת ילדיהם.

בני המשפחה נחושים להיאבק על זכותם להישאר בביתם וזכותם לקורת גג. אנו דורשים מעמידר לעצור את צו הפינוי ולפתוח בהדברות עם המשפחה למציאת פיתרון הולם.

מאבקה של משפחת אלעגו הוא חלק ממאבק ארצי של משפחות הדיור הציבורי
על זכותן לדיור בכבוד ונגד תאוות הבצע של עמידר.
הצטרפו אלינו, כי צדק חברתי זו לא רק סיסמה.

מה ניתן לעשות:

1.      הצטרפו לקמפיין מכתבים בדרישה מעמידר, ממשרד השיכון, והמשרד לאזרחים וותיקים בדרישה לעצור את הפינוי ולהגיע להדברות עם המשפחה. למטה מופיע נוסח למכתב עם רשימת מיילים ופסקים. קחו מספר דקות ושלחו מיילים למשרדים הרלוונטים. תוכנה לשליחת פקסים בחינם: http://www.freefax.co.il/upload-fck.php וקישור לנוסח המכתב

2.      הצטרפו למשמרות תמיכה במשפחה במהלך השבוע וב 16.7; להרשמה ופרטים נוספים בטופס האלקטרוני בקישור הבא

3.      הפיצו את המידע בלינקים המצורפים ואת הסרטון הבא על משפחת אלעג’ו.

Click here to view the embedded video.

 

]]>
http://www.justjlm.org/1906/feed 0
עוצרים (שוב) את פינוי משפחת אלעג’ו – כי צדק חברתי זו לא רק סיסמא! http://www.justjlm.org/1903 http://www.justjlm.org/1903#comments Sat, 30 Jun 2012 12:49:42 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1903 זה כבר למעלה משנה שמשפחת אלעג’ו המורחבת, המונה 8 משפחות גרעיניות ולמעלה מ 50 נפשות, נאבקת נגד צווי פינוי של חברת הדיור הציבורי עמידר. בחודש אפריל 2011, , במהלך חודש יולי, ושוב בינואר האחרון הצלחנו למנוע את פינוים של בני משפחת אל-עג’ו מביתם ברחוב יחזקאל 17 ברמלה . המשפחה מתגוררת במתחם כבר למעלה מ 50 שנה, בשנת 48 במהלך המלחמה נמלטו עבד אל-ראזק אלעג’ו ומשפחתו מביתם בלוד אך בדרכם לירדן נעצרו על ידי כוחות הצבא הישראלי. אל לוד לא יכלו לחזור ובשנת 1960 חכרו ברמלה בית ישן ומתפורר ושטח קטן מסביבו מחברת עמידר שניהלה את הנכסים שהופקעו על ידי המדינה. היום, בני המשפחה המורחבת דלים באמצעים והם בדיוק האנשים שעבורם הוקמו חברות הדיור הציבורי. אולם במקום לסייע למשפחה עמידר מתעקשת להשליכה לרחוב על מנת למכור את הקרקע ברווח ומבלי להציע כל פתרון חלופי.

ניסיון זה לפנות את המשפחה מצטרף לצווי פינוי רבים העומדים מעל ראשן של משפחות רבות. רשות הפיתוח וחברת עמידר המנהלת את נכסיה הכריזו מלחמה בערים המעורבות, בשאיפה  לחזק את מדיניות ההפרדה שמנהיגה מדינת ישראל. משפחות פלסטיניות רבות מפונות בניסיון לדחוק את רגליהם מחוץ לערים ולשכן במקומן אוכלוסיה יהודית עמידה. משפחות פלסטיניות מוצאות עצמן מגורשות בשנית. פרקטיקות ההריסה, הגירוש, והייהוד המופעלות היום על בני משפחת אלעג’ו מופעלות על משפחות רבות ברמלה, לוד, יפו וערים מעורבות נוספות.

בתחילת יוני, הוציאה עמידר צו פינוי גמיש לשלושה חודשים לביתו של עבד רזאק אלעג’ו , בן ה 84 המוגדר כיום במצב סיעודי. וצו פינוי נוסף עומד תלוי ל 16.7 לביתן של שתי משפחות נוספות אמין ונוואל אלעג’ו וחמשת ילדיהם ומוחמד וסאג’דה אלעג’ו ושמונת ילדיהם.

עבד רזאק ואיברהים אלעג’ו

בני המשפחה נחושים להאיבק על זכותם להישאר בביתם וזכותם לקורת גג. אנו דורשים מעמידר לעצור את צו הפינוי ולפתוח בהדברות עם המשפחה למציאת פיתרון הולם.

מאבקה של משפחת אלעגו הוא חלק ממאבק ארצי של משפחות הדיור הציבורי
על זכותן לדיור בכבוד ונגד תאוות הבצע של עמידר.
הצטרפו אלינו, כי צדק חברתי זו לא רק סיסמה.

מה ניתן לעשות:

1. הצטרפו לקמפיין מכתבים בדרישה מעמידר, משרד השיכון והמשרד לאזרחים וותיקים בדרישה לעצר את הפינוי ולהגיע להדברות עם המשפחה. למטה מופיע מנוסח למכתב עם רשמית מיילים ופקסים. קחו מספר דקות ושלחו מיילים למשרדים הרלוונטים.

2. הצטרפו למשמרות תמיכה במשפחה, להרשמה ופרטים נוספים:  0522211083  ניתן להרשם גם בטופס האלקטרוני

3. הפיצו את המידע בפוסט זה ואת הלינקים המצורפים

 

מכתב פניה לרשויות בעניינו של עבד רזאק אלעג’ו אפשר לשלוח פקסים בחינם דרך האתר הבא: http://www.freefax.co.il/upload-fck.php

 

לכבוד:

אהרון אזולאי, מנכ”ל
המשרד לאזרחים ותיקים
באמצעות פקס: 02-6547034

יעקב ברוש, מנכ”ל
עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל
באמצעות פקס: 03-6095485
באמצעות מייל: yakov.brosh@amidar.co.il

 אריאל אטיאס, שר
משרד השיכון
באמצעות פקס:02-6496713

באמצעות מייל: aatias@knesset.gov.il, sar@moch.gov.il

ח”כ ד”ר לאה נס

סגנית השר לאזרחים ותיקים

המשרד לאזרחים ותיקים

באמצעות פקס: 02-6547036

באמצעות מייל: lnes@KNESSET.GOV.IL

 

 
שלום רב
,

הנדון: עבד רזאק אלעג’ו, מס’ ת.ז. 02030995-1 רחוב יחזקאל 17 רמלה

זוהי פניית חירום בעניינו של מר עבד רזאק אלעג’ו שפרטיו מופיעים מעלה.
עבד רזאק, בן 84 הוא אלמן, חולה לב המוכר כסיעודי מאז עבר ניתוח מעקפים לפני מס’ חודשים. עבד גר מאז שנת 1960 בדירת עמידר שברחוב יחזקאל 17 ברמלה. לפני שנים ספורות הוחתם מר אלעג’ו, שאינו יודע קרוא וכתוב, על מסמך המבטל את זכויותיו כדייר מוגן בנכס ולאחרונה הוצא נגדו צו פינוי גמיש שתוקפו עד 1 בספטמבר 2012. בתקופה זו, בה הנופלת גם על צום הרמדאן, הוא נמצא באיום תמידי של פינוי מביתו. יצוין שהרשויות לא טרחו להכין עבור הדייר, שמצבו הרפואי והסיעודי מחייב השגחה מתמדת, כל פתרון חלופי. עד היום, כחודש לאחר שנכנס לתקפו צו הפינוי, לא ביקר במקום עובד סוציאלי ולא נבדקו ההשלכות הבריאותיות, הנפשיות והסוציאליות של הוצאת מר אלעג’ו, שאין באפשרותו לממן כל פתרון דיור ההולם את צרכיו המיוחדים, מביתו. עבד רזאק נמצא כעת במסגרת מטפלת ותומכת של משפחתו, ופינוי כוחני לרחוב הוא אכזרי, חסר אחריות ומסוכן. העילה לצו הפינוי היא תוספות בניה לא מאושרות. העדר פתרונות דיור לאוכלוסיה הערבית ברמלה והעדר תכנון הביאו להפיכת רוב ערביי רמלה ולוד, כמו גם בני משפחת אלעג’ו, לעבריינים בעל כרחם. במצב זה, תוצאת הזנחה בת עשורים, אכיפה דווקנית (גם אם קבילה משפטית) אינה אנושית ופוגעת בזכות הבסיסית לקורת גג ולתנאי מחייה הוגנים. יש למצוא, באמצעות הידברות ובשיתוף הקהילה פתרון שיתחשב בדרישות הפיתוח והתכנון תוך דבקות בערכי היסוד של מדינת הרווחה שבסיסם עומדת התפיסה ” אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי“.
אני קורא
·
להשהות את צו הפינוי עד להשלמת בדיקה מקצועית מקיפה של מצבו הבריאותי והסיעודי של המועמד לפינוי ושל צרכיו
·
לפתוח בהדברות עם המשפחה למציאת פתרון דיור הולם.
·
לברר כיצד הוחתם מר אלעג’ו על מסמך משפטי בעל חשיבות קריטית כשאינו יכול לקרוא את הכתוב בו וללא היוועצות בעורך דין.

שמחתי לקרוא כי סגנית השר במשרד לאזרחים ותיקים חברת הכנסת ד”ר לאה נס סוברת כי מוטלת עלינו חובה שהיא גם זכות גדולה לדאוג לרווחתם ולזכויותיהם” של הקשישים. אנו קוראים למשרד לאזרחים ותיקים לממש זכות וחובה זו בדאגה לרווחתו של עבד רזאק אלעג’ו.

פניה זו נכתבת בידיעתו ובאישורו של עבד רזאק אלעג’ו ובני משפחתו המוכנים לשתף את המידע ומוותרים על הגנת “צנעת הפרט” בכל הנוגע לתשובת הרשויות.

בברכה,
______

 

קיראו עוד:

מ 48′ ועד ישראל 2011, סיפורה של משפחת אלעג’ו מרמה/ הדס בן-אליהו

 

]]>
http://www.justjlm.org/1903/feed 0
ואלה תולדות הגירוש – היסטוריה של סוסיא הפלסטינית בקצרה/ פעילי תעאיוש http://www.justjlm.org/1895 http://www.justjlm.org/1895#comments Tue, 19 Jun 2012 15:26:42 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1895 השבוע הודיע המנהל האזרחי לתושבי סוסיא הפלסטינית על כוונתו להוציא בקרוב לפועל שישה צווי הריסה שהוצאו בשנות התשעים ובשנת 2001. צווים אלה חלים על מרבית שטחה של סוסיא ומתייחסים לכחמישים מבנים, הכוללים מבני מגורים, דירים, מתקנים להפקת אנרגיה סולרית, ובורות מים (סוסיא הפלסטינית, כמו מרבית הח’ירבות בדרום הר חברון, אינה מחוברת לרשתות החשמל והמים). צווים אלה מתווספים לצווים דומים  רבים שניתנו בסוסיא בעת האחרונה. צווי ההריסה ניתנו על אף שמדובר בבניה על אדמותיהם הפרטיות של תושבי סוסיא הפלסטינים ועל אף שבהעדר מכוון של תכנית מתאר, אין בפני תושבי סוסיא הפלסטינית אפשרות לקבל היתרי בנייה מן המנהל האזרחי. אם יצאו ההריסות אל הפועל, יושלכו מאות תושבי סוסיא הפלסטינית אל שמש המדבר היוקדת, בפעם החמישית מאז נכבש האזור בידי מדינת ישראל.

הכפר הפלסטיני סוסיא קיים מאות שנים, הרבה לפני שקמה בשכנותו ההתנחלות סוסיא ב-1983. עדות כתובה לקיומו של יישוב במקום קיימת כבר משנת 1830, והוא מצויין גם במפות מנדטוריות מ-1917. ב-1948 התווספו אל האוכלוסיה המקורית פליטים פלסטינים שגורשו מאזור רמת ערד ורכשו קרקעות באזור. תושבי ח’ירבת סוסיא, השוכנים עתה במתחמים מבודדים באזור שמצפון להתנחלות,  חיו במקור בכפר “סוסיה אל קדימה” באזור בית הכנסת העתיק של סוסיא, אזור בו היה עד שנות ה- 80 כפר מיושב. בעלותם על אדמה זו מבוססת משפטית ואף עורכת הדין פליאה אלבק, מאדריכליות מפעל ההשתלטות על קרקעות הגדה המערבית, כתבה בחוות דעת מ-1982 כי הקרקע היא בבעלות פרטית.


סוסיא

בחודש יוני 1986, כשלוש שנים לאחר שהוקמה באזור ההתנחלות סוסיא, הופקעו שטח הכפר הפלסטיני סוסיא “לצורכי ציבור” והמקום הוכרז אתר ארכיאולוגי. מאוחר יותר הוכנס השטח שהופקע לתוך שטח השיפוט של ההתנחלות סוסיא. הכניסה לשטח זה אסורה על פלסטינים מכוח הצו הצבאי האוסר על פלסטינים להכנס לשטחי ההתנחלויות כולן ללא אישור מיוחד.

תושבי הכפר גורשו מבתיהם ומאדמתם ואיבדו את מרבית רכושם. התושבים לא יכלו להתנגד לגירוש, אולם הם המשיכו לעבד את אדמותיהם (הפרטיות) והתיישבו באיזור המרוחק כ 500 מטר מכפרם, המוכר כיום כרוג’ום אל-חמרי, ליד ההתנחלות סוסיא. הקרבה להתנחלות בעלת הגגות האדומים, שתושביה לא חפצו בשכנים ה”חדשים”-ישנים, הביאה על התושבים הפלסטינים גירוש שני. לילה אחד בשנת 1990 הם הועמסו על משאיות שלקחו אותם (ואת חפציהם) לאיזור צומת זיף כ- 15 קילומטרים צפונית לסוסיא. כיוון שמכפרם ומה”רוג’ום” הם כבר גורשו, חזרו התושבים לשטחים החקלאיים שבבעלותם והתמקמו במערות ובחושות, כשכל משפחה חיה מעתה באדמותיה החקלאיות.

גם בכך לא תמה מסכת תלאותיהם של התושבים. במהלך העשור הבא השתלטו מתנחלי סוסיא על אדמות שכניהם ויצרו למעשה שטח סגור בלתי רשמי אליו נמנעה כניסתם של פלסטינים. במספר מקרים נורו ונהרגו תושבים ששהו בשטח זה, וביניהם מחמוד מוחמד אל-נוואג’עה שנהרג בידי מתנחל בשעה שרעה את צאנו באדמותו ב-1991, ומוסא אבו סבחא שנורה בראשו בידי יורם שקולניק לאחר שנעצר ונכבל בידי הצבא. האופן בו מתייחס הצבא לאזור האסור, שגבולותיו מעולם לא הוכרזו ומשתנים תדיר לפי גחמות החיילים והמפקדים, מודגם היטב בוידאו זה מנובמבר 2010, בו נראה חייל תוקף באכזריות ועוצר את נאסר א-נ’וועאגה, צלם בצלם ופעיל תושב סוסיא, שיצא להגן על ילדים שרעו את הצאן של משפחתם אל אדמות המשפחה, ושחיילים ניסו לעכבם.

ביולי 2001, בעקבות רצח המתנחל יאיר הר סיני באזור סוסיא, הפכו תושבי סוסיא מטרה לפעולת נקם ולגירוש נוסף. הגירוש בוצע בלי אזהרה והיה אלים במיוחד, מערות נהרסו, בארות נסתמו, שדות הושחתו וחיות הומתו. לגירוש התלוו מעצרים אלימים ומכות. לפי עדויות התושבים, חלק מהאנשים שנכחו בפעולת הגירוש היו אזרחים ולא אנשי צבא או משטרה, וקיים חשש שמדובר היה במתנחלים שהכירו את האזור ופיקחו על העבודה.

ב-26.9.2001 הורה בג”צ להפסיק את הריסת המבנים. חלק מתושבי סוסיא חזרו בחודשים שלאחר הגירוש אל אדמותיהם, ועברו את הקיץ בתנאים קשים. פעילים ישראלים הצטרפו אל מאבקם כנגד גזירת הגירוש. בסתיו 2001 התנהל מאבק משפטי בין התושבים, בסיועו של עורך הדין שלמה לקר ובין הצבא. בית משפט העליון הוציא צו ביניים והורה לצבא לאפשר לתושבים לחזור, וקבע כי גם הגירוש הזה, כמו קודמו, היה לא חוקי. לא כל התושבים חזרו אחרי צו הביניים, ואלו שחזרו, גורשו בפעם הרביעית, למרות צו הביניים, או “בטעות” כפי שהסביר זאת הצבא.

המציאות שיצרו בשטח המתנחלים, בסיוע הצבא, תוך שימוש בצעדים שאפשר להגדירם כ”עוקפי בית משפט”, הפכה ליותר ויותר בלתי נסבלת. מעשי האלימות מצד המתנחלים הלכו ורבו, בנוסף הקימו המתנחלים מאחזים על האדמות ששימשו בעבר את התושבים הפלסטיניים: בשנת 2000 הוצבו קרוונים באזור רוג’ום אל חמרי, ב-2001 הוקם המאחז “חוות דליה” ועובתה חוות הבודדים שנקראה בראשית דרכה ‘חוות מגן דוד’ והמכונה כיום “מצפה יאיר”. ב-2002 הוקם מאחז נוסף בתוך האתר האריכאולוגי סוסיא ממנו גורשו הפלסטינים ב-1986. כיום נמצאים בשטח האתר אכסניה, בריכת שחייה ומפעל למבנים יבילים. באופן רשמי חל איסור גם על המתנחלים לבנות בשטח האתר, אך נראה כי כאשר עבירות הבנייה בסוסיא הן של מתנחלים ולא של פלסטינים, לא אצה דרכו של המנהל האזרחי לטפל בהן.  במשך כל השנים הללו המשיכו התושבים להיאבק על זכותם לחיות באדמתם, ואף ניסו להביא לאישורה של תכנית מתאר לכפר, ניסיון שהוכשל על ידי מדיניות התכנון המפלה של רשויות הכיבוש.

מפת המאחזים הבלתי חוקיים סביב סוסיא, הוכנה על ידי דרור אטקס

ההגנה והגבוי שמספק הצבא למתנחלים מאפשרת להם לתפוס עוד ועוד אדמות של תושבי סוסיא הפלסטינים. עם השנים הסלימו המתנחלים את האלימות, מנעו מעבר של החקלאים לאדמותיהם בשטח הגדול פי עשרה (ראו מפה) מגודל ההתנחלות עצמה, פלשו והשתלטו על אדמותיהם החקלאיות של שכניהם ופגעו בכל מי שהפריע למימוש חזונם להשתלטות על האזור. הסכסוכים הפכו לאלימים. בעתירה לבג”ץ שהגישו בשנת 2010 תושבי סוסיא הפלסטינית באמצעות עמותת “שומרי משפט – רבנים למען הזכויות אדם” בדרישה לרסן את אלימות המתנחלים ולאפשר להם גישה לאדמותיהם, נמנו 93 אירועי אלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים, חלקם ע”י רעולי פנים. מאז התרחשו רבים נוספים. השחתת שדות ועצים, חבלה בבארות ובעוקבי מים, הרעלת שטחי מרעה ובארות מים, הטרדת רועים שיטתית ואפילו הצתות אוהלים ותקיפת משפחות בתוך ביתן באישון לילה, הם מחזות נפוצים בחייהם של תושבי סוסיא. למותר לציין שהמשטרה מגלה אוזלת יד מוחלטת באכיפת החוק על מתנחלי סוסיא והמאחזים שלה.

באוקטובר 2011 הכריז המפקד הצבאי על חלקים ניכרים מאדמות התושבים שלקחו חלק בעתירה כ”סגורים בפני ישראלים” כדי למנוע המשך השתלטויות והסגת גבול. כפעולת נקם על סגירת השטחים ועל עתירתם של תושבי סוסיא הפלסטינים, הגישו בפברואר 2012 ארגון הימין “רגבים” והאגודה השיתופית סוסיא (המנהלת את ההתנחלות) עתירה לבג”ץ  (בג”ץ 1556/12), בה הם דורשים להרוס את מבני הכפר, אשר תואר בעתירה כ”מאחז בלתי חוקי”.  עתירת רגבים הוגשה כנגד כל העותרים בעתירה תושבי סוסיא משנת 2010. עתירת רגבים הופנתה באופן אוטומטי וללא כנגד כל העותרים, על אף שרובם מחזיקים באדמות בכפר מבלי להתגורר בו ומבלי שיהיו בבעלותם מבנים בכפר. נראה אם כי עתירת רגבים הוגשה כנקמה על עתירת תושבי סוסיא. בעתירת רגבים מועלית גם טענה בדבר “סכנה ביטחונית” הנשקפת למתנחלים מצד תושבי הכפר. המציאות סותרת טענה זו, וסגירת השטחים לישראלים בלבד ממחישה דווקא את הצורך של הפלסטינים בהגנה מפני המתנחלים.

העתירה אף מתעלמת מכך שהמדיניות התכנונית שמנהלת ישראל בשטח  C מונעת מהפלסטינים המתגוררים באזור זה כל אפשרות לבנות באופן שיהיה חוקי בעיני רשויות הכיבוש., מאז שנות ה-70 חלה ירידה דרמטית בשיעור היתרי הבניה לאוכלוסיה הפלסטינית. בשנת 7219 אושרו כ-97% מהבקשות, 2134 במספר. מאז חלה ירידה עד שבשנת 2005 אושרו רק 13 שהן 6.9% מתוך 189 בקשות שהוגשו. ניתן לראות שעם הירידה החדה באישורים, ירדה דרמטית גם כמות הבקשות. מגמה זו נמשכה גם בשנים האחרונות ואף הוחרפה. בשנת 2009 אושרו רק שש בקשות, ובשנת 2010 – שבע.


הריסות באום ניר, ליד האתר הארכיאולוגי של סוסיא, מאי 2011

מצד שני הוחמרה מדיניות ההריסה המפלה נגד פלסטינים: על פי נתונים של המנהל האזרחי, בשנים 2007-2000 הוצאו לפועל כשליש מצווי ההריסה בקהילות פלסטיניות לעומת פחות מ-7% בהתנחלויות. בשנים 2011-2008 הרס המינהל האזרחי 1101 מבנים בקהילות פלסטיניות. באותן שנים, כל התכניות שהוגשו לגבי שטחים פלסטינים נדחו ללא יוצא מן הכלל. המחדל התכנוני משתקף גם בהעדר תשתיות בסיסיות וחיוניות לאוכלוסיה הפלסטינית כמו חשמל, מים, חינוך ובריאות. בעוד המתנחלים זוכים לתכנון לתפארת. מנתונים אלו עולה שאין מדובר באילוץ חוקי אלא במדיניות מכוונת שמאחריה כוונה ברורה:לבצע טרנספר שקט של פלסטינים משטחי C, כפי שמשתקף גם בדוחות של נציגויות האו”מ והאיחוד האירופי.

לקריאה נוספת:

‘לנסר את נאסר’, עדותו של נאסר נוועאג’ה על החיים בסוסיא

להכיר את הפנים של ילידי סוסיה בדרום הר חברון ולעצור את ההרס

תשליך/ גדעון לוי

תודה לדרור אטקס ולעו”ד קמר מישרקי-אסעד על עזרתם בכתיבת הטקסט.

 

]]>
http://www.justjlm.org/1895/feed 1
סיפור מסילוואן: ילד פלסטיני נעצר, עובר התעללות על ידי הרשויות ישראליות ומנוע מלסיים את שנת הלימודים בכיתה ט’/ מוריאל רוטמן http://www.justjlm.org/1887 http://www.justjlm.org/1887#comments Mon, 04 Jun 2012 19:19:05 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1887 מישהו חובט בדלת. השעה 3:45 לפנות בוקר. החבטות מתחזקות. אב המשפחה הולך לפתוח ומיד הם נכנסים: שני גברים בלבוש אזרחי, מלווים על ידי שוטרים הנושאים רובים כבדים. הם הולכים ישר לכיוון הילד, ששם על עצמו סווטשרט רחב ויצא מהחדר שלו. הם משחילים את ידיהם תחת זרועותיו ולוקחים אותו. “הוא הולך רק לכמה שעות”, הם אומרים. “אל תדאגו”. מחוץ לבית, קושרים את ידיו של הילד באזיקוני פלסטיק ודוחפים אותו לתוך ניידת. הוא לא יודע הרבה עברית, אבל יודע מספיק כדי להבין את דברי השוטר שרוכן לעברו ולוחש: “כוס אמא שלך.”

30 יום מאוחר יותר, לאחר שהכו אותו עם כסא, החזיקו אותו בבידוד, איימו עליו בסכין, ומנעו ממנו שינה, בין שאר ההתעללויות, הילד שוחרר לביתו. כעת הוא מתקשה להירדם בלילה, וכשמצליח סובל לעיתים קרובות מסיוטים בהם מופיעים החוקרים שלו. העונש שלו ממשיך: הוא מצוי במעצר בית ללא הגבלת זמן, והוא אינו רשאי ללכת לבית הספר. הוא חושש להפסיד את סוף שנת הלימודים בכיתה ט’.

סוהיב בביתו בסילואן

סוהיב אלאוואר, בן ארבע-עשרה וחצי מסילוואן, שכונה במזרח ירושלים מדרום לעיר העתיקה. סילוואן מהווה בית לאוכלוסיה פלסטינית גדולה וענייה ברובה אשר סובלת מהזנחה קיצונית על ידי גופי המדינה והעירייה וכמעט ואינה מקבלת שירותים (בסילוואן גרים בסביבות 50,000 איש אבל קיימים בה בסך הכל שמונה בתי ספר יסודיים ואף לא גן שעשועים אחד). בסילוואן יושבת גם קבוצה קטנה אך מורגשת של מתנחלים יהודים אשר זוכה  לתקציבים ושירותים ממשלתיים. בתים ומבנים אחרים בסילוואן בנויים ללא אישורי בניה כיוון שעבור הפלסטינים כמעט בלתי אפשרי לקבל אישורים אלו (לדוגמא, בשכונת וואדי חילווה שבסילוואן בה גרים כ5000 תושבים, מאז 1967 ניתנו רק  20  אישורי בניה לפלסטינים). מפעם לפעם ישנם פרצי אלימות של הפלסטינים כלפי מתנחלים ושוטרים, בעיקר בצורת זריקות אבנים על ידי בני נוער, אליהן מגיבה המשטרה והצבא ביד קשה.

בכל אלו, סילוואן מהווה מעין מיקרוקוסמוס של הכיבוש הישראלי את השטחים הפלסטינים. ובכל זאת, קיימת תופעה אחת שסדר הגודל שלה מבחינה את סילוואן מרב המקומות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים: מעצרי ילדים.
באמצע הלילה, בחמישי במרץ 2012, סוהיב נעצר ללא אזהרה יחד עם עוד ארבעה ילדים מסילוואן. הוא נעצר כבר פעמיים לפני כן, בפעם הראשונה מיד לאחר שמלאו לו שלוש-עשרה. בשני המקרים המשטרה טענה שהוא “זרק אבנים”. 14 קטינים נעצרו בסילוואן בחודש מרץ השנה בלבד על פי נתונים שמסר סלים סיאם, פעיל פלסטיני מ”מרכז המידע של וואדי חילווה” בסילוואן – ארגון המספק שירותים ותמיכה פסיכולוגית לנוער בסילוואן.

סוהיב שוחרר ממעצר בחמישי באפריל אבל נשאר במעצר בית ונאסר עליו ללכת לבית ספר עד להודעה חדשה. בשבוע שעבר הלכתי עם סלים לבקר את סוהיב ולשמוע את הסיפור שלו. אני ישראלי ותהיתי לגבי הביקור אצל מישהו שלא מזמן עבר התעללות כל כך קשה בידי ישראלים. התקבלתי בהתלהבות על ידי סבתא של סוהיב שהציעה לי לימונדה וקפה והובילה אותי לסלון, שם חיכה לי סוהיב. הוא חייך בהיסוס והושיט את ידו. התקשיתי להתגבר על איך שהוא נראה: כמו ילד בן ארבע-עשרה.ביקשתי ממנו לספר לי מה קרה.

סוהיב הנהן בחיוב, לגם מהלימונדה והתחיל, המילים זורמות מפיו במהירות. אחרי שהשוטרים פרצו לתוך ביתו ועצרו אותו יחד עם ילדים נוספים, העבירו אותו לניידת ומשם למתקן שנקרא חדר 4. (סוהיב: “החוקר שאל אותי אם אני יודע למה קוראים לו חדר 4? אמרתי שלא, אז הוא אמר לי שקוראים לו חדר 4 כי את החדר הזה אתם הערבים עוזבים על ארבע, זוחלים כמו תינוקות אחרי שאנחנו גומרים איתכם”). שם, החוקרים קשרו את סוהיב באזיקים והכו על ראשו באגרופים ובמפתחות, מכנים אותו בשמות ומקללים אותו כאשר המכות ניתכות בו. לאחר מכן הם הכריחו אותו לחתום על מסמך בעברית בו הוא מצהיר שלא עבר התעללות. סוהיב, שלא קורא עברית, חתם על המסמך.

על פי “בצלם” “חוק הנוער” מחייב את נוכחות ההורים במהלך כל חקירת קטין (אותו החוק אוסר על מעצר ילדים בשעות הלילה ועל שימוש באלימות כלפיהם במשך תקופת החזקתם במעצר). סוהיב סיפר לי שאביו לא נקרא לבוא עד 11:00 בבוקר למחרת. כשאביו הגיע הוא הוזהר לא לדבר ישירות עם בנו. החקירה התקיימה: הם שאלו את סוהיב מספר שאלות שעל כולן הוא סרב לענות. לאחר מכן,  הבלשים עזבו את החדר.

“ניצלתי את ההזדמנות, ואמרתי לאבא שלי שהכו אותי. אני חושב שהם האזינו, כי הם מיד נכנסו ואמרו לאבא שלי לעזוב, ושהחקירה נגמרה. שאלתי אם גם אני יכול ללכת והם צחקו. אבא שלי עזב והאנשים התחילו להרביץ לי שוב, ולהגיד לי שאמא שלי זונה. הם השאירו אותי בחדר בלי אוכל עד חצות.”

החקירה של סוהיב נמשכה בעשרת הימים הבאים, במהלכם הוא גילה שהוא מואשם בכך שלימד ילדים אחרים כיצד להכין בקבוקי מולוטוב, האשמה שהכחיש. במהלך אותם עשרה ימים סוהיב הוחזק בחדר שהסריח מצואה ואוכל מקולקל. הכו אותו בכסא ואיימו עליו בסכין. נאמר לו שאם הוא לא יודה באשמה “ייקחו אותו לכסא חשמלי כדי לעזור לו.” ביום הרביעי הכניסו את סוהיב לניידת יחד עם עוד ילד ונאמר להם שאת שניהם “לוקחים לכסא החשמלי.” השניים שיתפו אחד את השני במה שעברו ויעצו אחד לשני מה לא להגיד. ביום העשירי הראו לו צילום וידאו של השיחה הזו, וטענו שהיא משמשת כהודאה. סוהיב המשיך להכחיש את האשמה המיוחסת לו.

הבלש הוציא משפטים מתוך השיחה בניידת, חיבר אותם לכדי הצהרה והכריח את סוהיב לחתום עליה. אחרי החתימה סוהיב הוחזק במשך עשרים ימים נוספים. במהלך תקופה זו, הוא הועבר לתא יחד עם עצורים בוגרים. “הם היו פושעים רגילים, חלקם היו אנסים וחלקם נרקומנים, וגם הם ניסו להרביץ לי.”

לאחר מכן הוא הועבר לתא משל עצמו, בו הרצפה היתה רטובה מבית שימוש קטן שעלה על גדותיו מרב צואה. לאחר מכן הוא הועבר לתא עם ילד נוסף. שבו השומרים מנעו מהם להירדם. “בכל פעם שנרדמנו הם היו מתחילים לדפוק על דלתות התא ולצעוק ‘תתעוררו ילדים! עדיף לכם להיזהר מהעכברושים!’ או שהם היו מכוונים לייזר לעיניים שלנו עד שהיינו מתעוררים.” במשך כל זמן החזקתו במעצר, לא התירו לסוהיב לראות שוב את משפחתו והרשו לו להתקשר להוריו פעמיים בלבד. לאחר 30 יום סוהיב שוחרר. בתקופת מעצרו השיל 9 קילוגרם ממשקלו. נגזר עליו מעצר בית בבית סבתו, ומשפחתו נדרשה להפקיד ערבות בסך 50,000 ש”ח למקרה שהוא יפר את תנאי המעצר. אחד מתנאים אלו היה שסוהיב, שאמור להיות בכיתה ט’, לא יחזור ללימודים.

“אני אוהב ללמוד היסטוריה”, סוהיב סיפר לי, בחיוך קטן, “ואני רוצה להיות עורך דין לזכויות אדם כשאני אהיה גדול”.

הזכות לחינוך מעוגנת בסעיף 26 בהכרזת זכויות האדם של האו”ם.  גישה לחינוך היא תנאי הכרחי לחברה דמוקרטית וליברלית. העובדה שעונשו של סוהיב כולל איסור ללכת לבית הספר ללא הגבלת זמן – בשכונה בה על פי סלים סיאם, יש אחוזי נשירה “אסטרונומים” – מעוררת מספר שאלות קשות.

האם המעצרים בסילוואן מכוונים לטיפול באלימות הקיימת אצל בני נוער רבים הגרים בשטחים הנשלטים על ידי ישראל, או האם הם חלק מאסטרטגיה רחבה יותר להביא את האוכלוסיה הפלסטינית בסילוואן בפרט ובמזרח ירושלים בכלל למצב של כניעות מתוך פחד? במילים אחרות, האם מטרת המעצרים הללו הינה לחנך בני נוער אלימים, או אולי המעצר עצמו הוא המטרה, להפחיד את בני הנוער בכפר – אלימים ולא אלימים כאחד – ולהפוך כמה מהם לדוגמא שתרתיע את השאר? בין אם סוהיב אשם ובין אם לא, האם ייעשו מאמצים כלשהם כדי לחקור את הסיפורים הנוראיים שהילד הזה בן ה14 סיפר על 30 הימים שעבר בעת שהיה כלוא? האם תתקיים חקירה בנושא? ואם כן, האם תוצאותיה יילקחו ברצינות? או שרבים מילדי סילוואן ימשיכו להיעצר ולעבור התעללות? והשאלה הדחופה ביותר, האם יתירו לסוהיב לחזור לבית הספר ולסיים את כיתה ט’?

זה צריך להיפסק – הכוונה ב”זה” היא לכיבוש הישראלי בסילוואן ובמזרח ירושלים בכלל, וראשית כל ההתעללות בילדים החיים תחת כיבוש, אשר כוללת מעצרי לילה, התעללות פיזית, הפרדה מההוריהם, וכמו במקרה של סוהיב, מניעת הזכות לחינוך, ויחד איתה כל סיכוי לשיקום וליצירת חיים טובים יותר.

מוריאל רוטמן הוא אקטיביסט וכותב אמריקאי ישראלי. הוא פעיל ברבנים למען זכויות האדם ובתנועת סולידריות. הוא כותב בבלוג – www.thelefternwall.com

 

 

]]>
http://www.justjlm.org/1887/feed 3
מצעד הדגלים, יום ירושלים 2012: מצעד הוכחת בעלות, הפגנת נוכחות, כיבוש מחדש/יעל קינן http://www.justjlm.org/1881 http://www.justjlm.org/1881#comments Mon, 28 May 2012 19:46:38 +0000 http://www.justjlm.org/?p=1881 בילדותי באחת השכונות הצפוניות בירושלים, היינו מתלבשים בחולצות לבנות לרגל יום ירושלים ומתכנסים בחצר בית הספר כדי לשיר אודות העיר ובשמחת איחודה. דבר לא נראה לי פשוט ומובן יותר. בכיתה ו’ חיברתי שיר בחרוזים לכבוד ירושלים, ואף שהמלים נשכחו ממני זה מכבר הרי שהתחושה שליוותה אותם זכורה לי: גאווה. דבר לא הפריע את שמחת החג, גם לא המואזין הקורא מהשכונה הפלסטינית הסמוכה בערבו של חג לא-להם. כעבור שנים, ביליתי עם חברה בסינמטק ביום ירושלים, וצפינו בתהלוכות הילדים הצועדים למרגלות העיר העתיקה אוחזים בדגלים ושרים שירים לכבוד העיר המאוחדת. גם אז לא נתתי לדבר לקלקל את התמונה, גם לא לעשרות אלפי הבתים הצפופים והאפורים שנראו במרחקים מתחת לחומות, במה שלא ידעתי עוד שנקרא סילוואן. יעברו עוד שנים לא מעטות עד שאראה את התמונה בכללותה, עד שאראה באמת את העיר בשלמותה. באופן פרדוקסלי, בכל ילדותי חגגתי את איחודה של העיר כשאני מתייחסת בעצם רק לחלקה המערבי, אותו הכרתי, ותוך התעלמות מוחלטת מהחלק המזרחי הנשקף ממש מעבר לכביש.

היום, אני כבר מכירה את החלק השני של התמונה, את תמונת התשליל שאיש אינו מזכיר בטקסים הממלכתיים. אני מכירה את הרחובות הצפופים בשכונות מזרח העיר, את מיכלי המים השחורים המוצבים על גגות הבתים בהיעדר מערכת מים ציבורית מוסדרת, את האזורים בהם המדרכה הסלולה היטב ליד התנחלות מפנה מקומה לשביל עפר מלא חצץ. היום אני יודעת שבחלקה המזרחי של העיר יש מצוקה בלתי נתפסת של כיתות לימוד, ש-84% מהילדים הפלסטינים בה חיים מתחת לקו העוני, שקווי אוטובוס של “אגד” כמעט ואינם עוברים, שבשכונות גדושות בילדים ומשפחות כמעט ואין גינות ציבוריות, שלא לדבר על מתנ”ס. היום אני גם יודעת שבחלקה המזרחי של העיר בה אני חיה כל חיי חיים אנשים שמעמדם הפוליטי שונה מהותית משלי – אני אזרחית והם תושבי קבע – ולפיכך לי יש זכויות רבות שלהם פשוט אין. אני יודעת גם שאף שאותם תושבים פלסטיניים מהווים כשליש מתושבי העיר, רק כ-10% מתקציב העירייה מוקצה להם (ולא, אין זה אומר שהם משלמים פחות מסים עירוניים).

(c) Guy Butivia

מצעד הדגלים יום ירושלים

בהמשך לכל זה, גם יום ירושלים נראה לי היום שונה בתכלית. המצעד התמים של ילדים אוחזי דגלים ברור היום: עשרות אלפי צעירים עוברים ברחוב צלאח א-דין ובעיר העתיקה, ורבים מהם (רבים מכפי שכולנו רוצים להודות) קוראים קריאות גזעניות ואלימות כנגד ערבים וכנגד האסלאם. ואפילו ללא האלימות הזאת: זהו מצעד הוכחת בעלות, הפגנת נוכחות, כיבוש מחדש, כאילו כל יום איננו כיבוש כזה בדיוק. היום אני גם יודעת מה המחיר שמשלמים תושביה הפלסטינים של מזרח העיר כדי שנוער ישראלי-יהודי יוכל לחגוג את יום ירושלים; משטרת ישראל “ביקשה” מבעלי חנויות פלסטינים לסגור את חנויותיהם, מקור פרנסתם, מוקדם, כדי לוודא שלא ייפגעו במהלך המצעד. פלסטינים מתבקשים לפנות את מקומם, את אדמתם, כדי שיהודים יוכלו לעבור ולחגוג. איש אינו עסוק בהגנה על זכויותיהם של התושבים, לכל היותר אומרים להם להתפנות מעצמם, אחרת יהיו חשופים לסכנה. מדוע שמשטרת ישראל תגן על תושבים הנמצאים תחת איום? מדוע שמישהו מנבחרי הציבור יגנה את האלימות של המצעד הזה?

ובמהלך המצעד, פלסטיני המעז להניף דגל פלסטין מורד אל הקרקע מיד, והדגל נלקח ממנו. זאת, בעוד רחוב צלאח א-דין ושכונות שייח ג’ראח, באב א-זהרא ואחרות מלאות בדגלי ישראל. ואני תוהה אם עשרות האלפים העוברים בשכונות הפלסטיניות ביום האחד הזה בשנה (הם בטח לא עוברים במזרח העיר בשום יום אחר, מעניין כמה מהם ירושלמים בכלל) יודעים את שמות הרחובות כאן, שמים לב לשמות הדיירים על הדלתות, לשמות החנויות. אני תוהה אם הם בכלל יכולים לקרוא את האותיות הערביות. אני תוהה אם הם שמים לב להזנחה, אם הם רואים את המיכלים השחורים על הגגות, מבחינים בהיעדרם של גני משחקים, מזהים את בורות הספיגה המשמשים בהיעדרה של מערכת ביוב תקינה.

ירושלים מאוחדת, אומרים ראש הממשלה והשרים, עולצים פוליטיקאים וילדים בבתי הספר בעודם מזמרים בשבחה של העיר. ירושלים מאוחדת. אבל רק לשם מצעדים במזרח העיר היא מאוחדת, רק ביום הזה. לא בזכויות פוליטיות, לא בחינוך, לא בתנאי תברואה ולא בתשתיות רחוב. רק במלים איחדו את ירושלים, ובכל היתר מותירים אותה עיר מפוצלת, מפולגת, מבותרת לשניים. עיר שבמערבה חיים ברווחה יחסית (על אף קשיים ברורים האופייניים לכל עיר גדולה) אזרחים סוג א’, ובמזרחה חיים באפליה משוועת תושבים שאפילו אינם סוג ב’. השירים והמליצות מדברות על איחוד ושחרור, אך במציאות ישנה מדיניות של פיצול וחלוקה, ישנו עוול מתמשך של כיבוש.

 וידאו ממפגן הכוח ביום ירושלים ומהפגנת הנגד הפלסטינית:

Click here to view the embedded video.

]]>
http://www.justjlm.org/1881/feed 1