אום אל-פאחם: כל הפוסטים

סולידריות – עדכון נובמבר 2010

שנה למחאה – המאבק מתרחב!


כבר שנה שאנו נאבקים בשכונת שייח’ ג’ראח. בשנה הזו חווינו איך קבוצה קטנה של מפגינים הולכת וגדלה והופכת לקבוצה נחושה ומסורה של נשים וגברים, ערבים ויהודים, חילונים ודתיים, המגיעים כל שבוע, בכל מזג אויר, כדי להיאבק נגד הברבריות המתפשטת סביבנו. בשנה הזו ראינו איך אלפי אנשים בארץ ובעולם, צעירים ומבוגרים, מנהיגים, עיתונאים, ואנשים פרטיים מגיעים לחזק אותנו ולהתחזק מן האנרגיה שלנו.

כולנו יחד, עם כולם, הפכנו מקבוצה לתנועה גדלה והולכת המשמיעה את קולה בקמפוסים האקדמיים הגדולים, בכפרים הלא מוכרים דהמש ואלערקיב, בטייבה, באום אלפחם ובואדי ערה.

אבל בצד הישגים אלו, הביאה איתה השנה עלייה באלימות הממסדית, בקולות הגזעניים ובחקיקה האנטי-דמוקרטית. אלו לא רק מילים גדולות, אלא מציאות קיימת שנגדה יש להיאבק. והמאבק שלנו רק מתחיל. זהו מאבק על החברה האזרחית בישראל. על השוויון והחופש של כולנו. אך יש לנו שותפים ויש לנו תקווה והרבה רוח לחימה.

אנו מזמינים את כולם להגביר את מעורבותכם ולקחת חלק בעבודה הרבה שמצפה לנו.

רוצים להיות מעורבים יותר? מלאו את טופס ההצטרפות לפעילות!

 
בעדכון זה:

  • תמיכה בינלאומית במאבק: עצומת תמיכה, ביקור האלדרס
  • סולידריות במזרח ירושלים: שייח’ ג’ראח, סילואן, ענאתא, עיסוויה
  • מאבקי סולידריות נוספים: טייבה, אום אל פאחם, דהמש, אל ערקיב
  • סולידריות נגד הפשיזם: עצומה, תאי סטודנטים
  • פעילויות הסברה

                                                                                
                                                                                               
תמיכה בינלאומית במאבק

גורמי הימין, עיריית ירושלים ומשטרת ישראל מבקשים לנצל את הפחד של הישראלי מהאחר על מנת לעשות לנו, פעם אחר פעם, דה-לגיטימציה ולהאשים אותנו במציאות שהם עצמם מנציחים. יחד עם זאת, בד בבד עם צמיחת מאבקנו, גובר גם קול אחר, הרואה בנו את התקווה לחברה שפויה. בשבועות האחרונים זכינו פעמיים לגילויי תמיכה מרגשים כאלו:

עצומת תמיכה במאבק סולידריות שייח’ ג’ראח

בסוף אוקטובר, פורסמה עצומת תמיכה החתומה על ידי אינטלקטואלים יהודים, בהם שני זוכי פרס נובל וזוכה מדלית פילדס, המביעה תמיכה במאבק המשותף בשייח ג’ראח, ומגנה את נישול הפלסטינים מבתיהם בשכונה:

“ההפגנות בשייח ג’ראח הן קרן אור במציאות החשוכה בישראל כיום. כל אלו המחוייבים למאבק לשלום ודו-קיום במזרח התיכון חייבים לתמוך במאבק הזה” (אד וויטון, זוכה מדליית פילדס למתמטיקה)

בעקבות ההצהרה התראיין לגל”צ פרופ’ מייקל וולצר, מחותמי ההצהרה, פילוסוף בולט ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרינסטון. ראו כאן דיווח נוסף ואת נוסח ההצהרה.

ביקור האלדרס

ב-22 באוקטובר הצטרפו אל משמרת המחאה בשייח ג’ראח נציגי האלדרס, ארגון שיוסד על ידי נלסון מנדלה לקידום השלום. אל ההפגנה הגיעו שלושה אורחים מכובדים ביותר: נשיא ארה”ב לשעבר, ג’ימי קרטר, נשיאת אירלנד לשעבר מרי רובינסון, ואלה בהט, פעילת זכויות אדם מרכזית מהודו. קרטר נשא דברים בהם שיבח את השותפות הישראלית-פלסטינית הבלתי אלימה כנגד הכיבוש והאפליה, ואיחל לנו הצלחה במאבק. להלן דבריה המרגשים של מרי רובינסון בעקבות הביקור:

“התחנה האחרונה שלנו בירושלים היתה נפלאה. הצטרפנו למאות מפגינים, ישראלים ופלסטינים, שמוחים מידי שבוע כנגד פינויים בכוח והריסות בתים שמתרחשים בשכונה הפלסטינית שייח ג’ראח. אני חייבת להודות שהחוויה כמעט העלתה דמעות בעיני. הייתי כה גאה באנשים האמיצים הללו, אליהם מצטרפים רבים מרחבי העולם, שיוצאים כל יום שישי כדי להאבק עבור שלום צודק.”

בביקורם בירושלים הגיעו האלדרס גם לסילוואן על מנת לשמוע את סיפורם של התושבים ולהביע את תמיכתם. להלן תיאור הביקור בירושלים מפי קרטר. עוד על הביקור.

                                                                                
                                                                                               
סולידריות במזרח ירושלים

שייח’ ג’ראח

הפגנות שישי בשייח’ ג’ראח

ב-15 באוקטובר הפגנו יחד עם תושבי אום-הארון, הנמצאים בסכנת פינוי. התקיימו מפגשים עם תושבי השכונה, שסיפרו על החיים בצל איום הפינוי, וההיסטוריה של המשפחות הגרות במקום כבר עשרות שנים. בסוף המפגשים קיימנו משמרת ליד כביש מספר אחד. ראו סרטון מההפגנה.

ב-22 באוקטובר הצטרפו להפגנה משלחת של האלדרס. נשיא ארה”ב לשעבר, ג’ימי קרטר, נשא דברים בהם שיבח את השותפות הישראלית-פלסטינית הבלתי אלימה כנגד הכיבוש והאפליה, ואיחל הצלחה למאבק. לאחר מכן צעדנו יחד והפגנו יחד אל מול בית משפחת חאנון.

ב-29 באוקטובר קיימנו במהלך ההפגנה מפגשי הכרות עם משפחות אום-הארון. סיירנו בין הבתים, ושמענו את סיפור התושבים. להפגנה הצטרפה משלחת נציגים מהוועדה העממית בטייבה. ביקור המשלחת היווה צעד נוסף בבניית סולידריות יהודית-ערבית בטייבה. ד”ר זוהיר טיבי נשא דברים בהם הביע סולידריות של תושבי טייבה עם המאבק בשייח’ ג’ראח:

“טייבה אתכם במאבק הצודק שלכם נגד הנישול, נגד הריסת הבתים, נגד הפקעת אדמות! אנחנו אתכם כאן כדי להביע סולידריות. אנחנו אתכם כאן גם כדי להגיד תודה על הביקור של משלחת סולידריות בטייבה. זה היה ביקור חשוב בשבילנו. זו היתה זריקת עידוד להמשך המאבק שלנו נגד כל העוולות נגדנו”.

ב-5 בנובמבר צעדנו משער שכם אל השכונה ומשם המשכנו למשמרת מחאה על כביש 1.

ב-12 בנובמבר ציינו שנה להפגנות בשייח ג’ראח. מאות רבות מאיתנו הגיעו לשכונה. קבוצת מפגינים הצליחה להגיע ולקיים משמרת מחאה בתוך מתחם הבתים, במקום בו המשטרה מנסה למנוע מאיתנו להפגין – אך מאפשרת למתנחלים להתפרע. כל שאר המפגינים הגיעו למחסום המשטרתי ודרשו להצטרף. המשטרה דרשה מהמפגינים להתפנות ואף איימה עליהם, אך המפגינים לא זזו – ולבסוף המשטרה לא ממשה את האיום. לאחר מכן המשכנו להפגין מול הבית הגזול של משפחת חאנון.

אירועים נוספים בשייח’ ג’ראח

ב-13 באוקטובר הרסה עיריית ירושלים את אוהל המחאה שהקימו תושבי אום-הארון בגן בו מתקיימת ההפגנה השבועית.

ב-14 באוקטובר ערך אריה קינג מסיבת עיתונאים בקבר שמעון הצדיק בו סיפר על התכניות לפנות את המשפחות הפלסטיניות משכונת אום-הארון ולהכניס במקומן משפחות יהודיות. קינג הוא איש השטח של ברון ההתנחלויות בירושלים, ארווין מוסקוביץ’, אשר כבר קיבל מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים את הבעלות על חלק נכבד משכונת אום-הארון.

במהלך מסיבת העיתונאים קיימו פעילי סולידריות משמרת מחאה יחד עם תושבי השכונה מחוץ לקבר. הם הותקפו על ידי המתנחלים וכתמיד, הסוף ידוע: אחד מתושבי השכונה נעצר יחד עם אחד הפעילים. השניים הורחקו מהשכונה למשך 15 יום. העצורים ופעילים נוספים העידו כי יוני יוסף, דובר המתנחלים, תקף אותם. בעקבות זאת, כאשר הגיע יוסף לתחנת המשטרה כדי להעיד, קיבל אף הוא צו הרחקה מהשכונה. עם זאת יוסף הפר מיד את הצו, ואף התרברב בעניין, אך המשטרה, כהרגלה, לא עשתה דבר בנדון.

יש לציין, שבמהלך מסיבת העיתונאים קינג אמנם טען שאין להם כוונה לפנות משפחות בכח, אך בשבוע שלאחר מכן הוא נצפה עורך סיור בשכונת אום-הארון עם המשטרה.

ב-1 בנובמבר הגיעה משלחת של חברי פרלמנט אירופאים לשכונה. הם ערכו סיור בשכונה, גינו את האפליה במזרח העיר והביעו סולידריות עם תושבי השכונה.

סילואן

פעילי התנועה ממשיכים להביע סולידריות גם בסילואן. נוכחותנו בכפר מתמקדת בחשיפת המציאות הקשה המתקיימת שם, על ידי תיעוד האירועים בזמן התרחשותם. מציאות קשה זו מאופיינת במתיחות ועימותים בעקבות פרובוקציות מתמשכות של מתנחלי אלע”ד, הזוכים לתמיכה וגיבוי של המדינה וכוחות הביטחון הישראליים. שיתוף הפעולה בין סולידריות לבין מרכז המידע בואדי חילווה הביא לפרסומים חשובים בתקשורת הישראלית והבינלאומית בשבועות האחרונים.

כך למשל, לפני מספר שבועות התפרסמה כתבת וידאו בתוכנית 60 דקות של CBS, המספרת על המצב בכפר.

בשבועות האחרונים במהלך העימותים עם המתנחלים ומאבטחיהם, נצפו תקריות בהן גם כוחות הביטחון הצטרפו באופן פעיל למתנחלים בתקיפת תושבי סילואן. שוטרי מג”ב “תפסו צד” ברור, כשהם מיידים אבנים ויורים, לצד מתנחלי אלע”ד, על תושבי הכפר. כתוצאה מעבודתנו נחשפו תקריות אלו בתקשורת הישראלית.

לתקיפות בנשק מצד הרשויות הישראליות, נוספים המעצרים והכליאה התכופים של ילדים ובני משפחותיהם. רבים מהילדים בשכונה אינם מכירים מציאות מלבד זאת של הסכסוך והאלימות אשר מקיפים אותם מכל עבר. פעמים רבות ילדים נחטפים מהשכונה לחקירות ומעצר, שלא בליווי הוריהם. ביוזמתנו פורסמה על כך כתבה בחדשות ערוץ 2. עוד על מצבם של הילדים בסילואן.

בתוך מציאות קשה זו מתקיים אי של שפיות לילדי סילואן בדמות “מרכז המידע והיצירה“, כעין מתנ”ס אלטרנטיבי המנוהל על ידי תושבי סילואן ומספק חוגים ופעילויות לילדי הכפר.

חלק משמעותי מהפגיעה בתושבי סילואן מתקיימת בחסות עיריית ירושלים. בשבועות האחרונים חילקה העירייה ארבעה צווי הריסה לבתים בכפר. ההריסות במזרח ירושלים מבוצעות בטענה של שמירה על שלטון החוק, אך תוך התעלמות מהעובדה שהמדיניות המופגנת של העירייה מאז 67′ הינה הימנעות ממתן אישורי בניה לפלסטינים במזרח העיר. בנוסף, העירייה יצאה במתקפה כנגד אוהל המחאה של תושבי שכונת אל-בוסתאן בניסיון להביא להריסתו.

עוד בירושלים

הדיכוי והאלימות הם נחלתם של שכונות פלסטיניות רבות בירושלים. במהלך החודש האחרון הגיעו פעילים לביקורי הזדהות בשתיים מהשכונות הללו:

ענאתא

ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, מקיים מדיניות של הזנחה פושעת בשכונות הפלסטיניות במזרח העיר. לאחרונה, הרשות הפלסטינית נכנסה לנעליה של העירייה בשכונות הפלסטיניות בעיר. ב-2 בנובמבר ערך ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, מספר טקסים לרגל סיום השיפוץ ב-15 בתי ספר פלסטינים הנמצאים בתחומה המוניציפלי של ירושלים. השר לביטחון פנים, אהרונוביץ, ניסה למנוע טקסים אלו על ידי פרסום צו האוסר את קיומם ואיום על התושבים. בעקבות כך מספר פעילים שלנו יצאו להשתתף בטקס שהתקיים בענאתא.

עיסאוויה

גם בעיסאוויה הסכסוך והאלימות הם חלק קבוע ממרקם חיי התושבים. המצב בעיסאוויה החל להידרדר ביום ו’ ה-5 בנובמבר כאשר נערים מקומיים רגמו רכב יהודי שנכנס (בטעות כנראה) לתחומי הכפר. בעקבות זאת המשטרה החליטה להעניש באופן קולקטיבי את כל תושבי הכפר. בימים שלאחר התקרית המשטרה נכנסה לכפר בכוחות גדולים ושיבשה את החיים בכפר. להלן תיאור האירועים. בעקבות התקריות התושבים פנו אלינו וביקשו נוכחות בשכונה. מספר פעילים הצטרפו לביקור סולידריות וסיור בכפר.

ובמערב

על חלקו בהזנחה ובדיכוי תושבי ירושלים הפלסטינים, מנסה ראש העיר ברקת לחפות באמצעות הצגת פסאדה של נורמליות תרבותית בעיר. במהלך החודשים האחרונים החלה קבוצה של פעילים בשרשרת של פעולות מחאה “הכפותים” במטרה לעורר את תושבי העיר למצוקות האמיתיות, ליחס המפלה כנגד הפלסטינים ולאלימות כוחות הביטחון בעיר.

במסגרת פעולות אלה קיימו הכפותים פעולה מול כנס ה-OECD , בעקבות הפעולה גם נחשף כי האוטובוס ששימש להסעת אורחי הכנס נשכר מחברה היושבת בהתנחלויות. פעולה נוספת התקיימה בעת פתיחת הגלריה החדשה של בצלאל, בה נאם ברקת.

                                                                                
                                                                                               
מאבקי סולידריות נוספים

טייבה

בשבת, ה-13 בנובמבר, מאה וחמישים פעילי סולידריות באו ללמוד על המצב בטייבה, ולעמוד בסולידריות עם תושבי העיר. הגענו לטייבה כדי לחזק את הסולידריות היהודית-ערבית ולהבטיח לתושבים שהם לא יעמדו לבד מול הגל הגזעני ההולך ומשתלט על ישראל. יום הסולידריות החל בסיור אותו הנחו חברי הועד להגנה על אדמות טייבה, בראשותו של ד”ר זוהייר טיבי. למדנו וראינו כי מדינת ישראל מתנהלת כלפי אזרחיה תושבי טייבה מתנהגת באופן דומה למדיניותה במזרח ירושלים – התעמרות אדמיניסטרטיבית, אפליה שיטתית, הפקעת קרקעות והריסת בתים. לאחר מכן הפגנו בצומת טירה יחד עם עשרות מתושבי טייבה, במחאה על אפליה מתמשכת במדיניות התכנון ונגד הריסות הבתים המתוכננות בעיר.

מה באמת קורה בטייבה? דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. הצטרפו לסולידריות גם בטייבה!

דהמש

ב-11 באוקטובר התקיים דיון בעניין צווי ההריסה על בתי הכפר הבלתי מוכר דהמש, שבאזור רמלה-לוד. בית המשפט החליט להקפיא את צווי ההריסה עד שיתקיים דיון בעניין בועדת התכנון הארצית. מהפסיקה עולה המסר שהמדינה צריכה להגיע להסדר בעניינה של דהמש שבו ימנעו ההריסות בכפר.

אל-עראקיב

ב 13-באוקטובר, הרסה המדינה את הכפר אל-עראקיב בפעם השישית מאז ה-27 ביולי השנה.

אום אל פאחם

ב-27 באוקטובר קיימו ברוך מרזל, איתמר בן גביר ופעילי ימין נוספים מצעד בפאתי העיר אום אל-פאחם. לבקשת תושבי העיר, הצטרפו פעילי סולידריות למחאה מול פרובוקציה זו. המשטרה הפעילה אלימות רבה כלפי תושבי העיר ופעילי סולידריות. קראו רשמים מהפגנה זו: כאן וגם כאן.

                                                                                
                                                                                               
סולידריות נגד הפשיזם

הצהרת נאמנות אלטרנטיבית

בשנה האחרונה אנו עדים לצמצום חסר תקדים של המרחב הדמוקרטי הישראלי, הבא לידי ביטוי הן בגל חקיקה אנטי-דמוקרטי והן ביחס הרשויות והמשטרה למיעוטים ולאלה המעזים להעלות ביקורת. אחת הדוגמאות לכך הוא התיקון לחוק הנאמנות שהתקבל בממשלה. אמנם, לעת עתה, התיקון לא יעלה לדיון בכנסת, אך זהו רק אחד מרשימה ארוכה של חוקים גזעניים ומפלים שיעלו לדיון במושב החורף. בעקבות האירועים הללו העלנו עצומת נאמנות אלטרנטיבית לאינטרנט. אנא חתמו.

סטודנטים בסולידריות נגד הפשיזם

בשלוש אוניברסיטאות החלו לפעול תאי סטודנטים של סולידריות, הנאבקים כנגד הגל הפשיסטי השוטף את האקדמיה והמדינה. התאים ייקחו חלק פעיל במאבק נגד האפליה והגזענות, ולמען סולידריות אזרחית, יהודית-ערבית.

הפעילות זה עתה החלה ואנו צריכים את עזרתכם. רוצים להצטרף למאבק בקמפוסים? צרו קשר:
באוניברסיטת תל אביב: tau@solidarity.org.il
באוניברסיטת באר שבע: bgu@solidarity.org.il
באוניברסיטה העברית: huji@solidarity.org.il
לפרטים נוספים: באתר, או: sjstruggle@gmail.com

הסברה

אנו ממשיכים לקיים פעילויות הסברה. במהלך השבועות האחרונים קיימנו מספר חוגי בית בהם נכחו למעלה מ-70 אנשים.

למאבקנו שני פנים: האחד, העמידה המשותפת בסולידריות במקום שבו מתרחש העוול יחד עם מי שנפגע. השני, המאמץ להעלות קול אחר בחברה הישראלית, קול של סולידריות ושותפות ערבית-יהודית. אנו מבקשים כי תיקחו חלק גם בפעילות זו: הפיצו את הנעשה, פרסמו את המידע בפייסבוק ובמייל, כתבו את חוויותיכם מהפעילות ושלחו אלינו.

 

רשמים מההפגנה באום אל פאחם, אוקטובר 2010 / הללי פינסון

יום רביעי, שעת בוקר כבר לא כל כך מוקדמת, אנחנו מטפסים בארבע מכוניות לאורכה של אום אל פאחם. אני שונאת לנהוג באום אל פאחם, אני מסבירה ליושבים ברכב, שילוב בין נהיגת שטח, לונה-פארק ומערב פרוע, תוצאה של טופוגרפיה והעדר השקעה בתשתיות.

באנו להפגין סולידריות עם תושבי אום אל פאחם למול הפגנת הכוח הפרובוקטיבית של מרזל, בן גביר וצאן מרעיתם. אני מתייצבת היום לא רק מתוך מחויבות למאבק פוליטי משותף. אום אל פאחם בשנתיים האחרונות הפכה לי בית מחקרי, ו”תושבי אום אל פאחם” הם לא גוף אמורפי, אלא שמות, פנים, אנשים שהקדישו לי מזמנם וחלקו איתו את תובנותיהם. המושג סולידריות מקבל משמעות הרבה יותר קונקרטית מבחינתי היום.

באזור בו החנינו וברחוב ליד ישנן קבוצות של שבאבניקים. אנחנו תוהים האם זה סימן ל”בלאגן” הקרב ובא. אולם מאה-מאתים מטרים הלאה, למול כוחות המשטרה, ההרכב משתנה. מלבד מספר פעילי שמאל וקבוצה של נטורי קרתא, ניתן למצוא בעיקר אנשים מבוגרים, מיושבים. גם הצעירים יותר שביניהם אינם רעולי פנים, וכל אימת שהם מנסים אפילו להתחיל בקריאת קריאות הם מהוסים ע”י המבוגרים. ח”כ עפי אגברייה ואחרים מסבירים לנו שישנה החלטה לשמור על מחאה כמה שיותר שקטה ולא להיגרר לפרובוקציה של הימין, לכן גם לא הכריזו הפעם על שביתה כללית. אבל מולנו ניצב כוח משטרה רב, לא פרופורציונאלי לכמות האנשים הנוכחים במקום או להרכב האנושי.

קשה להישאר אדיש למול ים של לובשי מדים שחורים, עטויי מגנים, חלקם רעולי פנים, ובעיקר מחומשים בנשק, סליחה, אמצעים לפיזור הפגנות, מכף רגל ועד ראש. בגוף עוברת תחושת צמרמורת. שרון, אסתר, ואני מתמקמות בשורה הראשונה מול כוחות הימ”מ, במרחק נגיעה מהשורה הראשונה של הכוחות. עוברת לי בראש עוד מחשבה נאיבית, שאם תהיה התלהטות, אולי יהיה משהו “מרגיע” בנוכחות שלי בחזית מול המשטרה. אבל בינתיים, בכל מקרה, שקט, ואנחנו עסוקות בעיקר בלקשקש, לעשן, לתקוע מבטים חזרה לימ”מניקים שספק מנסים לקרוא את הכיתוב על החולצות ספק תוקעים מבטים לא ראויים, ובלתהות האם השקט יישמר, האם העובדה שבשורה הראשונה של השוטרים ניצבים בעיקר קצינים היא סימן לרצון של המשטרה גם לשמור על רגיעה.

אולם ככל שהשקט גובר והזמן עובר, כך מתרבים כוחות המשטרה, נוספים פרשים, וזרנוקית או בואשית (יש חילוקי דעות), ובעיקר ניכר כי גוברת דריכות כוחות המשטרה. הם מהדקים שורות, מדי פעם מרימים מגנים, וכמו נחיל של נמלים, מתפשטים שמאלה וימינה וכבר לא עומדים רק מולנו אלא מקיפים אותנו משלושה צדדים, ומתפשטים לגבעות שליד, לצידי הבתים.  

אני תוהה האם הדריכות הזו מסמנת שצעדת הימין הגיעה, מנסה להתמתח ולראות מבין ים לובשי השחורים. מאחור מצד ימין נשמע כאילו יש התרחשות. מאוחר יותר יסתבר כי אנשי המקום זיהו מסתערב, שניסה להלהיט את הרוחות, ודרשו ממנו להזדהות.
ואז זה מתחיל.

צילום: Rami Za

גז, הלם, כדורי ספוג נורים לכל עבר, צללי פיצוץ ושריקת הרימונים באוויר. אני זוכרת בעיקר את ההלם. לפני שאני פותחת בריצה אני שומעת את שרון לידי צועקת, ספק לעצמה ספק לשוטרים “אבל למה? לא קרה כלום!”. אני לא למודת גז, אבל אני לא צריכה את הניסיון המוקדם הזה או את ניסיונם של אחרים על מנת להבין שנורת כאן כמות חסרת תקדים. אני רצה. משהו פוגע בי בקרסול, הסימן העגול הכמעט מושלם שהוא מותיר כנראה מלמד שזה כדור ספוג. עוד כמה צעדים ומשהו פוגע בי גם בקרסול השמאלי, בצד האחורי שלו, ותוך כדי הריצה שוקעת התובנה, שעל מנת לפגוע בי בזוית זו, משהו כיוון אלי מאחור, מהגב. אין לאן לברוח, גז, הלם וספוג מכל עבר, מאחורה, מימין ומשמאל, גשם של עצמים מתעופפים באוויר, רודף אותנו לכל מקום ועכשיו (רק עכשיו!) גם מתווספות האבנים.

צילום: Rami Za

ישנה הפוגה קטנה. אני חוצה בריצה את הרחוב לצד השני במטרה לנסות להיכנס לאחד הרחובות הפנימיים. שוטר מכוון אלי נשק וצועק עלי ללכת מפה, אני משיבה לו “מה נראה לך שאני עושה?”, וחוברת לגיל ולשרון. מתחיל מטח נוסף. בזווית העין אני רואה בית שהקומה הראשונה שלו חצי בנויה. אנחנו רצים לתפוס מחסה בתוך המבנה, גז בריאות וידיים מעל הראש, מגנות פני עצמים מתעופפים. נכנסים למבנה החצי בנוי, אבל רימון גז רודף אחרינו ומתפוצץ ממש לידי. האפקט של הגז בתוך מבנה חצי סגור רק חזק יותר, ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא באמת נחנקת. האלכוהול שמרחתי לא ממש עוזר, ואולי זה מכיוון שלא ממש הייתה שהות למרוח אותו מראש. חוצים את הרחוב  שוב, ומבין הדמעות אני קולטת בזוית העין שוטר נוסף המכוון עלי נשק, אני צועקת לו שאני הולכת מפה ושיוריד את הנשק, הוא מספיק קרוב בשביל לשמוע, ותודה לאל גם להוריד את הנשק. רצים לתוך הרחוב ומישהו דוחף לי בצל ליד, אדי הבצל עושים את העבודה, ואני מתחילה להרגיש הקלה. ממשיכים לעומק הרחוב. מחכים, ברקע פיצוצים ותמרות עשן, מדי פעם חבורת צעירים רצה פנימה ובעקבותיהם דולקים כוחות המשטרה ואנחנו רצים עוד לעומק הרחוב.

צילום: Rami Za

בתום שעה נראה כי שכחו הרוחות. חוזרים לנקודת ההתחלה, כוחות המשטרה נעלמו כלא היו, על הקרקע שטיח של תרמילים, קלעי ספוג ושרידי רימוני הלם. מתכנסים ליד המכולת השכונתית. מבטי הכרה, לחיצות ידיים, חיוכים של שורדי קרב משותף. גם זו דרך ליצירת סולידריות.

בדרך חזרה לבועה התל-אביבית חלקי הפאזל של היום הזה מצטרפים לכדי תמונה מדאיגה. התובנה שהמשטרה פעלה ליצור אסקלציה של המצב שוקעת, וההסבר כי אולי היה כאן לא יותר ולא פחות מאשר ניסיון לתרגל ב”חי” השתלטות על מחאה ברחוב הערבי, בהמשך “לתרגיל הטרנספר” לפני כחודש, נראה לי הגיוני מרגע לרגע.

 

 

על כהניסטים ומסתערבים – דיווח מההפגנה באום אל-פחם / דולב

27 באוקטובר 2010.

“אום אל-פחם שלנו”, שמעתי את מיכאל בן-ארי אומר ברדיו כשיהיו בדרכנו מירושלים צפונה. לא ברור מה יש לבן-ארי לחפש בעיר המוזנחת ומוכת האבטלה הזו, חוץ מצרות וטיהור אתני. 1,500 שוטרים הגיעו לעיר, כמספר השוטרים שנשלחו לפני כחודשיים על מנת להתמודד עם האיום הנורא שנשקף מתושבי אלעראקיב. במחשבה שנייה, את האיום שנשקף מבן-ארי, מרזל, בן-גביר וההצהרות שלהם ש”עכשיו יהיו אלפי כהנא”, אולי עדיף היה שהמשטרה תיקח ברצינות. כל זה כמובן היה נכון אילו היה לנו עסק עם מדינה דמוקרטית, שבה תפקיד המשטרה, כדברי מפקד המחוז הצפוני שמעון קורן “להגן על הדמוקרטיה”.

המציאות שקידמה את פנינו באום אל-פחם הייתה שונה לחלוטין: ים של שוטרים בחולצות שחורות חסם את הכביש. חלק מהשוטרים נשאו על גופם שרשראות של רימונים וקליעי ספוג. אחרים עמדו עם נשקים שלופים. מאחוריהם היה תותח מים. מעל ראשנו חג מסוק, וצפלין משטרתי ריחף באוויר. כסף לדאוג לתעסוקה באום אל-פחם אין למדינת ישראל. בשביל להפחיד ולדכא את תושביה דווקא יש.

בהדרגה מגיעים למקום עוד ועוד אנשים. קבוצה של נטורי קרתא מגיעה עם דגלי פלסטין ושלטים מגיעה ומושכת תשומת לב רבה. הפגנה שקטה, עד שהתגלה בקהל מסתערב.

זה סיפק למשטרה את התירוץ לפוצץ את ההפגנה “הבלתי חוקית” לדברי מפקד המחוז. אז מה אם לא מדובר בהפגנה שדורשת רישיון, ושהשוטרים בשטח לא ענדו תגי זיהוי, עניין שהוא באמת בלתי חוקי.

עם חשיפת המסתערב נפתחו שערי הגהנום: גז מדמיע ורימוני הלם נורו על ידי המשטרה בכמויות עצומות. הירי בא בו זמנית משני כיוונים, כך שגם מי שרק רצה לברוח מהמקום זכה לכמויות נדיבות של גז. לאחר שברחנו מהגז החלו להתגלות ממדי הנזק. בפינה אחת היו שתי צעירות שסבלו קשות משאיפת הגז. בפינה אחרת התמוטט גבר מבוגר. אדם נוסף נפגע מכדור בבטנו. עוד בחור נלקח למעצר כשהוא שותת דם מראשו. התקשורת הישראלית כמובן לא טרחה לדווח על המפגינים הפצועים (למעט חברי הכנסת עפו אגברייה וחנין זועבי), או אפילו לציין את מספרם (15, לפי אלג’זירה).

אנחנו מוצאים מקום בטוח לעמוד בו וחושבים מה לעשות. מדי פעם נשמעים מלמעלה קולות ירי של רימוני הלם וגז מדמיע, שאליהם מצטרף מדי פעם גם כדור גומי. כאשר אנחנו חוזרים לרחוב בו התקיימה ההפגנה הוא נראה כמו שדה קרב, עם שאריות רימונים וקליעים. מרחוק אנו מבחינים בענן עצום של גז מדמיע מתמר במקום בו נמשך הקרב.

לבסוף הכול נגמר, לעת עתה. בדרך הביתה אנחנו שומעים את הדיווח ברדיו. כתבת קול ישראל, אורלי אלקלעי, אומרת:
“המפגינים, סליחה, המתפרעים”.
שלוש מילים שאומרות הכל.

צילום: Rami ZA