בתי משפט: כל הפוסטים

אחרי הזיכוי / דורית ארגו

 

פעולת "סולידריות", ירושלים, אוגוסט 2010. צילום: אקטיבסטילס

בשנה האחרונה התנהל נגדי משפט על שורת עבירות שבוצעו, לטענת המשטרה, בהפגנה שהתקיימה בסילואן ב-1 בספטמבר 2010. בין העבירות שייחסו לי הייתה גם תקיפתו של קצין אג”מ של תחנת דוד. לפני ימים אחדים זיכה אותי בית משפט השלום מחוסר אשמה. הכרעת הדין, שנפרשה על פני 28 עמודים, התייחסה בפירוט למחדלי המשטרה ולתקפות הטענות המשפטיות מטעם ההגנה. מבין שלל האמירות הנוקבות של השופט שמעון שטיין, בלטה בעיני אחת:

“הנאשמת עמדה במקום שהיה מותר לה לעמוד בו, ועמדה על זכויותיה עת סירבה לעזוב את המקום. מעצרה של הנאשמת בנסיבות הללו, אף מקנים לה את הזכות להתנגד למעצר בכוח סביר”

בתקופה זו של הדרדרות הנורמות הדמוקרטיות בחברה הישראלית, אין זה טריוויאלי לקבוע שזכותו של האזרח להתנגד, ואפילו להתנגד בכוח, כשזכויותיו האזרחיות נרמסות בידי רשויות אכיפת החוק. פסיקה זו היא חלק מנסיון נואש של בתי המשפט לעגן את זכותו של האזרח לסירוב, כאשר הוא נדרש לציית להוראות שלא בסמכות. אולם, בית משפט השלום בירושלים אינו דן רק בעיניינם של אזרחים כמוני. רבים מהנאשמים המובאים לפניו הם תושביה של ירושלים המזרחית הכבושה. האם גם להם שמורה הזכות להתנגד?

תושבי מזרח ירושלים נעדרים את הזכות להתנגד לעוול, לא רק בתור נאשמים, אלא גם בתור קורבנות העבירה. לא אחת קורה שפלסטיני ממזרח ירשלים מבקש להגיש תלונה על פגיעה בגופו או ברכושו ומוצא את עצמו במעצר בעקבות כך. אין מדובר כאן רק בגזענות של קציני משטרה ושופטים (על אף שרבים מהם גזעניים), אלא באחד מיסודותיו של המשטר הישראלי. יהיה העוול זועק לשמיים ככל שיהיה, ותהיה ההתנגדות לא-אלימה – לפלסטינים, קטגורית, אין זכות להתנגד לשלטון הישראלי, לאוכפיו, ולבניו הנבחרים, המתנחלים. את הקביעה הזו מאשררים בתי המשפט הישראלים פעם אחר פעם.

ישראל מתגאה בהיותה הדמוקרטיה היחידה במרחב. פסיקה כמו זו של השופט שטיין אכן מעידה שבישראל, למרות הכל, מתקיימת (לפחות לעת עתה) תפיסה מתקדמת בדבר זכותו של האזרח להביע את מחאתו כנגד רשויות המדינה. אלא שזכויות אלו הן פריבלגיה של האזרחים היהודים. ביום שבו ניתנה הכרעת הדין שלי, נכנסה שביתת הרעב של האסיר ח’דר עדנאן פלסטיני מעראבה שליד ג’נין ליומה ה-48.

ח’דר עדנאן מוחזק מאז ה-17 לדצמבר בכלא ישראלי במעצר מנהלי, כלומר מעצר המבוצע על-סמך הוראה של המפקד הצבאי, ללא הכרעה שיפוטית, ללא כתב אישום וללא משפט. כמוהו יש עוד מאות אסירים פלסטינים. חייו של ח’דר עדנאן נמצאים בסכנה, אך שרות בתי הסוהר, במקום להתייחס לנושא, בחר להפריח השערות מקוממות על כך ש”בראשית מעצרו האסיר ככל הנראה אכל, שהרי הוא עדיין שורד”. לפני יומיים הגיע עניינו לפני שופט צבאי ישראלי, שהחליט להמשיך ולאשר את המעצר המינהלי.

הדבר המפליא בהקשר זה הוא שמערכת המשפט המכירה בזכויות האזרחים ישראלים, ומערכת המשפט שגוזלת את אותן זכויות מפלסטינים – אינן מנותקות. לעיתים הדברים מתרחש באותם אולמות משפט. לעיתים אלו אותם שופטים ממש: השופט שטיין שזיכה אותי היה שופט צבאי בעברו.

לכן עם כל השמחה על הזיכוי האישי שלי, על הניצחון הפוליטי הכרוך בו, רק ביום בו “יזוכה”  פלסטיני מאותם טעמים – בדעת הקהל ולא רק בבית המשפט –  נדע שמאבקנו החל נושא פרי.

—–

ניצחון ל”סולידריות”: זיכוי לפעילת סולידריות, יום דין למשטרה * בית המשפט: “מחדל חקירתי”
כתב אישום נגד פעילת שמאל הסתיים בביקורת על המשטרה, “הארץ, ” 5/2/2012

ניצחון ל”סולידריות”: זיכוי לפעילת סולידריות, יום דין למשטרה * בית המשפט: “מחדל חקירתי”

 

"סולידריות" בסילואן. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

לאחר למעלה משנתיים של מאבק וכמעט מאתיים מעצרים, הסתיים היום המשפט הראשון של פעילי תנועת סולידריות בזיכוי מוחלט ונזיפה חמורה במשטרה. תודה לכל הפעילים שלנו, אנחנו נמשיך להיאבק ביחד נגד הנישול והאפליה, ונמשיך לחשוף את דבר הפיכת משטרת ישראל למשטרת המתנחלים.

פעילת סולידריות, דורית ארגו, זוכתה היום במשפט הראשון מתוך כ-70 כתבי אישום שהוגשו במהלך השנתיים האחרונות כנגד פעילי התנועה, בעקבות המאבק כנגד ההתנחלות במזרח ירושלים. דורית נעצרה במהלך הפגנה כנגד פעילות ההתנחלות בסילואן על ידי עמותת אלע”ד, המנהלת גם את אתר התיירות עיר דוד שבסילואן. דורית, שהואשמה בהתפרעות ובתקיפת שוטרים, יוצגה על ידי עו”ד גבי לסקי, וזוכתה היום מכל ההאשמות, על ידי השופט שמעון שטיין בבית משפט השלום בירושלים.

לצד הזיכוי קובע בית המשפט כי עצם המעצר בוצע שלא כדין, וש”מעצרה של הנאשמת בנסיבות הללו אף מקים לה את הזכות להתנגד למעצר בכוח סביר”, זאת על אף ש”הוכח כי הנאשמת התלוותה לשוטרים בלא כל התנגדות”. כמו כן קובע השופט שטיין “כי מדובר במחדל חקירתי”, ואף רומז שכמה מן השוטרים לא אמרו אמת בעדויותיהם. במהלך הדיון טען השוטר שביצע את המעצר כי גברת ארגו התנגדה למעצר באלימות, וכי הוא נאלץ לגרור אותה מהמקום בכוח. לאחר שהוצג בפניו סרטון וידאו, שבו נראית ארגו כשהיא נענית לפנייתו ומתלווה אליו לניידת ללא כל התנגדות, נאלץ השוטר לחזור בו מעדותו. יתר על כן, האשמות נוספות בדבר תקיפה ואיומים על שוטרים נדחו על-ידי בית המשפט, לאחר שנסתרו על-ידי עדויותיהם של שוטרים אחרים ועל-ידי חומר הראיות. כך, למשל, קובע השופט כי”הטענה בדבר חלקה של הנאשמת בקריעת מכנסי השוטר אסעד נסתרה בעדותו של אסעד עצמו”.

השופט שטיין התייחס בהרחבה לסוגיית חופש הביטוי וההפגנה וקבע באופן קטגורי כי פעולות המשטרה מהוות הפרה של זכויותיהם החוקתיות של המוחים וכי המשטרה אינה מכבדת את זכותם להשמיע את קולם ופעלה באופן לא ראוי בגדר “החרשת קולם של המוחים.”

הזיכוי היום מאשש את טענותינו מזה שנתיים בדבר אפליה באכיפת החוק על ידי משטרת ירושלים, ומחייב את משטרת המחוז לחשבון נפש ובדק בית יסודי. טוב תעשה המשטרה אם תבטל את יתר כתבי האישום המצוצים מן האצבע שהוגשו כנגד פעילים בתנועה, פן תתבזה שוב בבית המשפט כאשר תיחשף פעם נוספת ההטיה, חוסר המקצועיות וחוסר המחויבות לאמת של אנשיה.

חניון גבעתי בידינו, ותודה לבג”ץ / עידן לנדו

בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית בעיריית ירושלים שני מיזמי תיירות ענקיים של עמותת אלע”ד בשכונת סילואן שבמזרח העיר. אישור התכניות פירושו הפקדה להתנגדויות הציבור, אולם במקרה של סילואן אין סיבה לחשש: מי שיתנגד (התושבים הפלסטיניים) לא יכול להשפיע ומי שיכול להשפיע (התושבים היהודים) לא יתנגד. התכניות האלה, שנגנזו לתקופה לא קצרה, יוצאות סוף סוף לפומבי, ובמהרה יוסיפו עוד כמה חביות של חומר תבערה לאגן הקדוש.

מי שסלל את הדרך לקידום הפרוייקטים האלה הוא לא אחר מבג”ץ, שלפני שנתיים דחה עתירה של תושבי השכונה בשיתוף עם “שלום עכשיו” נגד המשך העבודות בחניון גבעתי. פסק-הדין של בג”ץ באותה עתירה מספק הצצה מאלפת במיוחד לאופן שבו מכשיר הממסד הישראלי כל תועבה התנחלותית שהיא, כמו גם למנגנוני הכיסוי וההכחשה שנזקקים להם שופטים לא-טפשים-בכלל כדי להמשיך במלאכתם זו. פסק הדין הזה הוא המוקד של הפוסט הנוכחי, אבל תחילה כמה מלים על הפרוייקט החדש של אלע”ד בשכונת סילואן.

המיזם הגדול מהשניים יוקם על שטח חניון גבעתי – עד לאחרונה אתר ארכיאולוגי של “חפירות הצלה”, הממוקם בקצה הצפוני של סילואן, 30 מ’ בלבד מחומות העיר העתיקה. התכנית כוללת קומה לתצוגה ארכיאולוגית, אודיטוריום, אולם כינוסים ושני מעברים תת-קרקעיים – האחד על בסיס הרחוב ההרודיאני לכיוון הכותל המערבי, והשני לכיוון מעלות עיר דוד, אל שטח החפירות. יוקם גם חניון ל-250 כלי רכב, ייבנו עמדות מודיעין, כיתות לימוד, אולם כינוסים, חללי תצוגה וחנויות מזכרות. אלע”ד גם תקים במקום את מינהלת אתר עיר דוד. השטח הכולל של המיזם – יותר מ-5,400 מ”ר, בהם יותר מ-10,000 מ”ר שטח בנוי.

מיזם התיירות השני שאושר יוקם ב”בית המעיין” שבמעיין הגיחון. הוא יכלול מרכז מבקרים, בריכות תת-קרקעיות ומקוואות, ועוד מבנים (חלקם קיימים) מעל לקרקע. המיזם הזה מתפרס על שטח של יותר מ-3,000 מ”ר.

ובכן, ברוכים הבאים, שוב, לסילואן: אתר התיירות המשגשג ביותר בישראל, עם אחוזי צמיחה של כלכלת נמר אסייאתית, אתר שמבעבע תכניות פיתוח בהשקעות עתק של מליוני דולרים, אתר שרעם הקידוחים התת-קרקעיים ונהמת הבולודוזרים אינם שוככים בו לרגע.

ברוכים הבאים, שוב, לסילואן, ביתם של יותר מ-50 אלף פלסטינים, שטח ריבוני ישראלי בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושליים. סילואן, שאין בה מדרכות, שאין בה שירותי תברואה, שאין בה שטחים ציבוריים (כולם הופקעו לטובת “עיר דוד”), שאין בה ספרייה עירונית או אפילו ספסל אחד לישיבה בכל רחובותיה התלולים, שאין בה גינת משחקים אחת לילדים, שאין בה תאורת רחוב, שמאות מילדיה לומדים בכיתות מאולתרות במחסנים ובמקלטים כי העירייה אינה משפצת את בתי הספר שבתחומה, שמספר התלמידים הממוצע בכיתותיה הוא 45, וגם כך 6,500 ילדי השכונה נאלצים להרחיק מדי יום לשכונות אחרות כי אין מספיק מוסדות חינוך בסילואן, שאין בה שום השקעה בתשתיות הקורסות זולת לטובת המתחם היהודי.

ברוכים הבאים לסילואן, שאין בה תכניות מתאר, שבשכונת ואדי חילווה לבדה (כ-5,500 תושבים) ניתנו בה פחות מ-20 היתרי בנייה במשך 44 שנות הכיבוש, ועל כן אין לתושביה שום אפשרות לבנות בה באופן חוקי (אלא אם כן הם משת”פים).

אבל יש בה, בסילואן, מרכז מבקרים משוכלל ב”עיר דוד”, ובקרוב יהיו בה עוד שני מרכזי תיירות גרנדיוזיים, במעיין הגיחון ובחניון גבעתי. חניון רב-קומתי וחנות מזכרות ליהודים – כן; מדרכות וכיתות לימוד לערבים – לא.

כך ייראה הפרוייקט המתוכנן לקום על חניון גבעתי, שזכה להיקרא בשם “מתחם קדם”:

"מתחם קדם" המתוכנן בחניון גבעתי. מקור: מרכז המידע ואדי חילווה - סילואן: http://silwanic.net/?p=1448

את מפלצת הזכוכית הזאת תיכנן האדריכל אריה רחמימוב, מי שתיכנן גם את תכנית “גן המלך”, (שבמסגרתה יוקם פארק תנ”כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, על חורבותיהם של 22 בתים פלסטיניים). רחמימוב, שתרם רבות לפרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים, ראה לאחרונה שכר בעמלו ומונה לתפקיד יו”ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק”ו.

למי שייך חניון גבעתי ובאיזה זכות אלע”ד בונה בו?

שאלה טובה. נתחיל בדרך האלימינציה.

חניון גבעתי אינו כלול בשטח הגן הלאומי “עיר דוד”, שנמסר לניהולה של אלע”ד בהליך מפוקפק ביותר. כפי שתיארתי בהרחבה בפוסט קודם, הפעילות של אלע”ד במתחם “עיר דוד” מעוררת ביקורת קשה במשך שנים, בקרב ארכיאולוגים ופעילי תכנון. לפני חודשיים בג”ץ פסק בעתירה של “עיר עמים” שיש לצמצם את סמכויות אלע”ד בשטחי הגן הלאומי “עיר דוד” לתפעול בלבד, ולהחזיר את סמכויות הניהול לידי רשות הטבע והגנים ועיריית ירושלים.

מכל מקום, חניון גבעתי איננו חלק מ”עיר דוד”. מן התכנית שאושרה בוועדה המקומית בשבוע שעבר (ניתן להוריד אותה כאן, תודה לעמותת “עיר עמים”) ומפסיקת בג”ץ בעתירה נגד העבודות בחניון גבעתי ניתן להבין שהשטח שייך בעצם לגן הלאומי “סובב חומות ירושלים”, ש”עיר דוד” היא רק חלק קטן ממנו. אך לאלע”ד לא נמסרו מעולם סמכויות ניהול ופיתוח בכלל שטחי סובב חומות ירושלים. אומנם בשנים האחרונות אלע”ד מרחיבה את פעילותה מחוץ לסילואן; היא מנהלת את תעלת המים הרומית מתחת לטיילת ארמון הנציב, מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי “עין צורים” וגם ב”עמק השלום”. ועדיין – מעולם לא פורסם בציבור שרשות הטבע והגנים העניקה לאלע”ד סמכויות כלשהן בשטח חניון גבעתי מעבר לחפירות ההצלה.

אם “מתחם קדם” המתוכנן לא יקום על קרקע ציבורית, אולי זו בעצם קרקע פרטית? רמז לכך ניתן באפריל 2009, כשהיועץ המשפטי של עיריית ירושלים, יוסי חביליו, ניסה לברר אם וכיצד התגלגל חניון גבעתי, שהיה חכור בידי העירייה עד 2006, לבעלות אלע”ד. אלע”ד הצהירה אז שמדובר בשטח פרטי ש”הזכויות בו רשומות בספרי המקרקעין”, אך לא הציגה תיעוד לבעלותה עליו. ואומנם, בסעיף 1 של פסק הדין של בג”ץ מלפני שנתיים, מוצהר שאלע”ד (וחברת “מעלה בית דוד”) היא בעלת הקרקע.

האומנם? בתכנית שהופקדה בשבוע שעבר, עמוק בתוך הר של הסתייגויות טכניות, קבורה המלצה מעוררת תמיהה לוועדה המחוזית: “הוכחת בעלות על כל החלקות בשטח התכנית (הוצג רק עבור חלקה מס’ 11). יש להציג חתימת שני מוכתרים במקרה והגוש לא רשום.”

אהה, אז עדיין אין הוכחת בעלות. אז השטח אולי לא פרטי. אבל אם הוא שטח ציבורי, שמעולם לא נמסר באופן רשמי לידי אלע”ד – באיזו זכות היא מקימה שם פרוייקט גרנדיוזי של יותר מ-10,000 מ”ר בנוי? ואם הוא פרטי – איך בדיוק נמסר שטח ציבורי, בתחום הגן הלאומי “סובב חומות ירושלים”, לבעלות פרטית? נזכיר שאפילו שטח הגן הלאומי “עיר דוד” לא נמסר לבעלותה של אלע”ד, אלא רק לניהולה.

נכון להיום, כל סוגיית הבעלות וזכויות הפיתוח בחניון גבעתי לוטה בערפל. הערפל מכוון, לא מקרי, ומאפשר לפרוייקט השנוי במחלוקת הזה להתקדם ללא הפרעות מיותרות של שקיפות ציבורית. בכל הזהירות המתבקשת, ובהסתמך על האופן שבו אלע”ד השתלטה בעבר על נכסים בסילואן, צריך לומר ברורות – יש חשש כבד ש”מתחם קדם” הוא פרוייקט בלתי חוקי מראשיתו.

[במאמר מוסגר: "חוקיות" מעבר לקו הירוק היא כידוע לא ערובה להליך הוגן או מוסרי; מצב העניינים השגרתי הוא שקודם השלטון יורה, אחר כך מערכת המשפט מסמנת מטרה עגולה מסביב לחור הירי; לעניין הזה כדאי להיזכר בנישול המשפטי בשיח' ג'ראח, או בפסיקה המקוממת האחרונה, שמתירה לישראל להמשיך להפעיל מחצבות ישראליות בשטח C - ביזה פשוטה של משאבי טבע, בניגוד לדיני הכיבוש במשפט הבינלאומי - משום שיש לקחת בחשבון את "הכיבוש המתמשך". כפי שנראה מיד, במקרה של חניון גבעתי, ההצדקות המשפטיות ניתנו למעשה כבר מראש. ועדיין, אין שום פסול בניסיונות העקשים של ארגוני זכויות אדם לגייס את החוק בשטחים דווקא לצד הקורבנות הפלסטינים. לשון החוק הרבה יותר הגונה מפרשניו, ואחת לכמה זמן מתגלגל הדיון לפתחו של שופט הגון, שמציג את פניו המוסריות של החוק. הליכי האישור המסורבלים לכאורה של תכניות בנייה הם ככלות הכל פשרה סבירה בין הצורך לאזן בין שלל אינטרסים סותרים. מי שבוחר להעמיד את האינטרס של עמותת מתנחלים חמדנית מעל כל אינטרס אחר איננו מייצג של "החוק" יותר ממי שמוחה נגדו. ובקצרה: את חוק הכיבוש אין לקדש, אך גם אין לוותר עליו מראש].

בכל מקרה – תודה לבג”ץ שסלל את הדרך

פרוייקט “מתחם קדם” ייצא לפועל; זה כבר כמעט סגור. במוקדם או במאוחר, מפלצת הזכוכית של אלע”ד תקום בחניון גבעתי ותספק תשובה ציונית הולמת לכיפת הסלע המנקרת את עיני המבקרים היהודים בעיר העתיקה. עכשיו אולי הזמן לבחון שנית איפה היתה יכולה מערכת החוק בישראל לעצור את פרוייקט הרשע והאיוולת הזה – ואיך היא בחרה לעצום עיניים.

בשנת 2002 החל הארכיאולוג אלי שוקרון לחפור בחניון גבעתי, ומאוחר יותר עברו החפירות לידי הארכיאולוג דורון בן עמי. ככל החפירות בסילואן (להוציא אלה שבשטח המרכז למבקרים), הן מוגדרות כ”חפירות הצלה”. אין חולק על כך שבשטח החפירות התגלו ממצאים בעלי חשיבות מדעית גדולה, אבל לא יזיק להזכיר שרק מקצתם קשורים לנוכחות יהודית באתר, ואין כל ממצאים הקשורים למלכות בית דוד. התזכורת הזאת לא היתה נחוצה אלמלא תהילתה של אלע”ד היתה על חשיפת “העבר היהודי המפואר” של עיר דוד – פיקציה תעמולתית שהרבה משאבים מושקעים בפימפום בלתי פוסק שלה.

החפירות בחניון גבעתי. תצלום: עמותת "עמק שווה".

רשות העתיקות מבצעת חפירות הצלה בכל מקום שבו מתוכננים בנייה או פיתוח ויש חשש להרס ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. הנוהג המקובל, על פי ד”ר יובל ברוך ממחוז ירושלים של רשות העתיקות, הוא זה: “רשות העתיקות מבצעת חפירות באתר (לפי אישור ממנהל רשות העתיקות) לאחר שהיזם מציג לה היתר בנייה שאמור להעיד על הליך תכנון ובנייה תקין” (דו”ח עסקה אפלה בסילואן, עמ’ 19). זאת לשון החוק – סעיף 30 לחוק העתיקות.

באף אחת מחפירות ההצלה שמתקיימות בסילואן כבר שנים ארוכות – ללא פיקוח של המועצה לארכיאולוגיה, ובניגוד לעמדתם המקצועית של בכירים בתחום – לא קיימות תכניות בניין מאושרות. כך גם בחניון גבעתי. “חפירות ההצלה” שמתבצעות במקום “מצילות” את השרידים הארכיאולוגיים מתכניות שמעולם לא קיבלו היתר חוקי.

ועם זאת, לאף אחד מן הנוגעים בדבר לא היה ספק שיש גם יש תכניות לפיתוח מאסיבי בחניון.

בשנת 2008 הגישה קבוצה של 27 תושבים פלסטינים בסילואן, המתגוררים בסמוך לחניון גבעתי, עתירה לבג”ץ, בשיתוף עם תנועת “שלום עכשיו”. העותרים טענו שבמסווה של חפירות ארכיאולוגיות מבוצעות בחניון גבעתי פעולות הכנה לפרוייקט בנייה של אלע”ד, ללא שום היתר חוקי. רשות העתיקות ואלע”ד טענו מנגד שכל העבודות המבוצעות במקום קשורות ישירות לחפירות ההצלה, אבל הודו בקיומן של תכניות הבנייה. בפסק הדין של בג”ץ, שניתן בספטמבר 2009 (ניתן להוריד אותו במלואו כאן), נזכרת הצהרת רשות העתיקות, שמתייחסת לשנת 2002: “בא כוח רשות העתיקות הסביר כי מרשתו מבצעת חפירות ארכיאולוגיות במקרקעין למעלה משש שנים, לאחר שבעלי המקרקעין ביקשו לבנות בו ולצורך כך יזמו תוכנית בניין עיר מתאימה.”

למעשה, כבר ביוני 2005 אושרה תכנית (מס’ 9030) להקמת חניון בן 5 קומות וחללי ארכיאולוגיה בשטח חניון גבעתי, בתכנון משה ספדיה. התכנית כללה גם מרכז מסחרי, אולם שמחות וחדרי אירוח בשטח כולל של 1,400 מ”ר. מסיבה לא ידועה התכנית הזאת הוקפאה, והוחלפה בתכניתו של האדריכל רחמימוב, שאושרה בשבוע שעבר. בפברואר 2007 הודה מנכ”ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן, בישיבה של המועצה לארכיאולוגיה: “קיימת בעיה לייצר תכנית כרגע, אך הכוונה היא חד משמעית. לגבי חניון גבעתי, ייבנה חניון בסופו של דבר.” (דו”ח “עסקה אפלה בסילואן”, עמ’ 19). מפה לשם, ה”חניון” הפך לפרוייקט תיירותי ענק.

בקצרה: מן הרגע הראשון שאלע”ד לטשה את עיניה אל חניון גבעתי, היה בדעתה רק דבר אחד לעשות שם: להקים מרכז תיירותי עצום-ממדים, עם חניון רב-קומתי, לטובת תיירים יהודים כמובן. נזכיר שמדובר בשטח ציבורי כמעט יחידי בכפר הצפוף הזה, שטח ששימש כחניון מקומי ואז הופקע משימושם של אלפי תושבים. הארכיאולוגיה לא עניינה את אלע”ד, ו”חפירות ההצלה” שהיא נדרשה להן היוו, מבחינתה, שלב ביניים שיש לדלג עליו בזריזות מירבית בכדי להכשיר את הקרקע לשלב הבנייה. למעשה, בעתירת התושבים מ-2008 הועלתה הטענה שהכשרת השטח לבנייה מתבצעת כבר במקביל לחפירות, ללא היתר.

את הטענה הזאת בג”ץ דחה, ומעניין להתעכב על מסלול החשיבה הפתלתל שבסופו הסיקו השופטים – עדנה ארבל, אדמונד לוי וחנן מלצר – כי החפירות בחניון גבעתי כשרות לחלוטין ואין סיבה לעצור אותן. ההחלטה הזאת, כאמור, סללה את הדרך למפלצת הזכוכית שתקום במקום במהרה.

כנגד העותרים, טענה רשות העתיקות שהעבודות המסיביות באתר חניון גבעתי – הקמת קירות תמך והטמנת קונסטרוקציות ברזל בעומק של 15 מטר – בוצעו מטעמי בטיחות בלבד, למנוע התמוטטויות עפר. בית המשפט אימץ לחלוטין את עמדת הרשות, ואף מתח ביקורת על העותרים שלא המציאו ראיות מוצקות לעבודות הבנייה המיוחסות (ביקורת שגובלת ברישעות – הרי אתר החפירות סגור למבקרים חיצוניים וניתן רק לצלם אותו מלמעלה).

יתירה מזאת, במשך שנים סבלו תושבי סילואן מנזקים פיזיים (סדקים בקירות, קריסת רצפות, בורות בכביש) בשכונתם כתוצאה מהחפירות ממש מתחתיהם (ראו תיעוד מפורט כאן וכאן); למעשה, כך הם גילו לראשונה שאכן מתבצעות חפירות תחת בתיהם (איש לא טרח להודיע להם מראש; ערבים, אתם יודעים). ושוב, בית המשפט קנה ללא פקפוק את גרסת אלע”ד (ומומחה מטעמה) שאין שום קשר סיבתי בין החפירות מתחת לבתי התושבים לבין הסדקים שהופיעו בהם. הכל הפוך, הסבירה השופטת ארבל לתושבים: בעצם אתם בניתם בתים לא בטיחותיים, שעכשיו מתפרקים לכם, ואילו אלע”ד יוצאת מגדרה כדי שנכסיכם לא יינזקו. איך השופטת יודעת? אה, זה פשוט: “כפי שהובהר לנו, גורמי המקצוע מטעם רשות העתיקות מלווים באופן רציף את העבודות במקום. אנו מניחים כי רשות העתיקות תמשיך ותקפיד על כך גם בהמשך עד לתום העבודות במקרקעין.”

“הובהר לנו”, “אנו מניחים”. פסק הדין מלא במשפטים כאלה. הגרסה הפלסטינית היא תמיד “טענה לא מוכחת”, הגרסה היהודית היא בגדר אמת גלויה, מעל לכל ספק.

השופטים לא תמימים ולא טפשים. הם מכירים היטב את ההסטוריה של אלע”ד בסילואן (ולו רק מרצף העתירות שהגיעו לבג”ץ לאורך השנים). הם יודעים היטב שבכל פינה שאלע”ד תקעה את חפירה, אחרי כמה שנים מתנשא שם בניין חדיש ומפואר. ובכל זאת, השופטים מעדיפים לצמצם ככל האפשר את שדה הראייה שלהם, ולראות רק את מה שאלע”ד בוחרת להראות בשלב הזה. בעוד שהעתירה מדברת על מה שעתיד לקום מעל הקרקע, השופטים קוברים את מבטם מתחתיה.

מזכיר לכם משהו? כך בדיוק התייחסו שופטי בג”ץ במשך כל השנים לעתירות של פלסטינים נגד גדר ההפרדה. השופטים התמסרו ברצון לתעמולה הישראלית כאילו הגדר הוקמה אך ורק משיקולים בטחוניים, ואין בין התוואי שלה לבין גבול מדיני עתידי שום קשר. פה ושם אומנם דרשו לתקן את התוואי, אבל הנחת המוצא היתה שמדובר ב”גדר זמנית”, לצרכי ביטחון בלבד. מן הפיקציה הזאת העולם מזמן התפכח, ואפילו פוליטיקאים מן הימין התנערו ממנה זה מכבר, אבל שופטי בג”ץ עדיין דבקים בה, בערגה כמעט נואשת, כמו פעוט שמסרב להרפות מן הדובי המרוט שלו.

עד כדי כך מגיעה ההיתממות-מרצון של השופטים (מצב נפשי חריג לכאורה, שהפך לנורמטיבי בפסיקה הישראלית ביחס לפלסטינים), שהם ממש משוכנעים כי תכניות הפיתוח של אלע”ד נתונות בידיה של רשות העתיקות לשבט או לחסד. הנה עוד ציטוט בלתי ייאמן מפסק הדין:

“רשות העתיקות הסבירה כי היא התנגדה לכל שינוי בתכנית החלה על המקרקעין כל עוד לא בוצעה חפירה ארכיאולוגית של הנכס. לדבריה, רק לאחר חשיפת כל הממצאים במקום, תוכל היא לקבוע אם היא מסכימה לבניה המתוכננת ובאילו תנאים. על רקע זה החלה חפירת ההצלה במקום. דומה אם כן כי במקרה מעין זה, דווקא משום שמדובר בחפירת הצלה שהחלה על רקע רצונם של בעלי המקרקעין לשנות את התכנית החלה עליה, בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות ובעמדתה ביחס לשינוי המבוקש בתב”ע. במצב זה פוחת החשש ללחצים על רשות העתיקות שלא יתאמו את האינטרס המחקרי.”

הבנתם? “בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות”. כתבו ולא רעדה להם היד. כל העולם כבר יודע בספטמבר 2009 שבחניון גבעתי יקום פרוייקט בנייה של אלע”ד. התושבים יודעים, הארכיאולוגים יודעים, מנכ”ל רשות העתיקות יודע (“ייבנה חניון בסופו של דבר”) – ורק השופטים הנכבדים של בג”ץ עדיין לא יודעים זאת. מפשפשים במסמכים, זוקפים גבות תמהות, מדמיינים להם מין אוטופיה של מנהל תקין, כאילו אלע”ד ורשות העתיקות פועלות מתוך ניגוד אינטרסים ולא בעצה אחת, כאילו יש בכלל סיכוי שרשות העתיקות תטרפד את הפרוייקט של אלע”ד משיקולים ארכיאולוגיים, כאילו היה פרוייקט התנחלותי אחד במדינת ישראל שלא התחיל כך, ממש כך – באמון הנאיבי (תיקון, העוצם-עיניים-בכוח) ביושרתו של השלטון, בכך שהוא כבר יפקח על הגופים האידאולוגיים (כי המדינה היא “מעל לאידאולוגיה” בפנטזיה הזאת), והוא יוודא שהם לא חורגים מן ההיתרים החוקיים שניתנו להם, כי בסך הכל – המדינה שומרת חוק היא.

מה, לא?

ומן הפנטזיה, במעבר חד למציאות. באפריל 2008, שנה וחצי לפני פסק הדין של בג”ץ, שודרה בערוץ 1 כתבה מצויינת של נסים מוסק על המתרחש בחניון גבעתי בסילואן. בדקה 4:23 אומר הארכיאולוג ד”ר רפי גרינברג, העוקב מקרוב אחרי פעילות אלע”ד מזה שנים, את הדברים הבאים על מערכת היחסים של העמותה עם רשות העתיקות: “רשות העתיקות התחייבה מראש לפנות את העתיקות מכאן, ולהשאיר אותן רק במרתף של אותו בניין שייבנה. כלומר, רשות העתיקות כאן עובדת בשביל היזם, והיזם במקרה זה הוא עמותת אלע”ד.”

זה באשר לפנטזיה הבג”צית ש”בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות.”

אם יש את נפשכם לדעת מהו הבסיס הרוחני של שופטים עם בוחן מציאות לקוי כל כך, עיינו לבסוף בסעיף 22 של פסק הדין, המובא בדברי הסיכום. או אז פורקת מעליה השופטת ארבל את עולו המסורבל של הז’רגון המשפטי וממריאה אל שחקים נשגבים על גביהן של מליצות מכונפות:

“עברה ההיסטורי העשיר של הארץ מקופל שכבה על שכבה באדמתה. דברי הימים של הארץ, של העמים שחיו בה, חלפו בה ונכנסו אל דפי ההיסטוריה, נקברו במרוצת השנים תחת האדמה והפכו לצפונותיה… ביתר שאת נכונים הדברים ביחס לאזור המכונה “עיר דוד”. תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ”ך) ראו למשל: שמואל ב’, ד’-ח’; שמואל ב’, ט’-י”א; דברי הימים א’, פרק ט”ו, פס’ א’, זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן, בסיפור עקדת יצחק) וממקורות נוספים. חשיבות חשיפת צפונותיה של עיר דוד היא לאומית ובינלאומית, היא אינה מתייחדת לבני העם היהודי אלא יש לה חשיבות לכל מי אשר מבקש להתחקות אחר תולדותיו של איזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות. חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות.”

קופידון מחניון גבעתי. "ערש הדתות המונותיאיסטיות"?

קופידון מחניון גבעתי. "ערש הדתות המונותיאיסטיות"?

מה לבלבול המוח הזה ולפסק דין משפטי? לבג”ץ פתרונים. קשה לדעת איפה להתחיל לסמן את השגיאות ועיוותים שהפסקה הזאת מכילה. ראשית, המעבר הקליל בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין הטקסט המקראי (“כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ”ך”) – תלוש לחלוטין מן המציאות. בפועל, כפי שכבר תואר כאן ובפוסטים הקודמים בהרחבה, העדויות הארכיאולוגיות לנוכחות יהודית קדומה בתל עיר דוד הן שוליות ובטלות בששים בתוך שלל הממצאים. ובאשר ל”ערש הדתות המונותיאיסטיות” – מי יודע, אולי כיוונה השופטת את דבריה לאל המונותיאיסטי הידוע קופידון, שדמותו המגולפת נחשפה בחפירות חניון גבעתי.

כלאחר יד מוסיף פסק הדין: “חשיבותו של חקר העבר אינה יכולה להסיג מפניה את זכותם של התושבים באזור החפירות לחיות בבטחה.” אבל בשלב הזה ניתן להבין שמדובר באמירה חלולה, נטולת כיסוי. וזאת לא משום שחקר העבר רומס את זכויותיהם של תושבי סילואן, אלא משום שחקר העבר, כשלעצמו, אינו יותר מאיצטלה לפרוייקט הייהוד של השכונה. ולפרוייקט הזה, שאלע”ד מוציאה לפועל מזה 25 שנה, יש שותפים נכבדים מאד בכל שדרות השלטון, החל מעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים, דרך רשות העתיקות ומשרד השיכון, ועד מערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד ספינת הדגל שלה – בית המשפט העליון. לא בכדי יושב שופט עליון לשעבר (צבי טל) במועצה הציבורית של עמותת אלע”ד. חנן מלצר, אדמונד לוי ועדנה ארבל יכולים לראות עצמם ראויים לשרות במחיצתו.

בסיומו של פסק הדין המחפיר הזה, במשפט החותם ממש, צץ לפתע המודחק – ספק רגש אשם, ספק ניסיון דחוק אחרון לשריין מראש מחילה-עצמית אל נוכח הצפוי לקרות: “יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין.”

יצאת בסדר, כבוד השופטת. ההסטוריה תדון אותך לכף הזכות. דקדקת על קוצו של יוד, וממרומיו של אותו קוץ תוכלי בקרוב להשקיף בנחת אל מפלצת הזכוכית שתוקם ב”מתחם קדם”, הפתעה גמורה זאת מן הסתם תהיה לך, שהרי את לא הכשרת את זה, הרי כתוב במפורש בפסק הדין שהכל היה עבודות ארכיאולוגיה, ומה הקשר בין ארכיאולוגיה לבין התנחלות, בין מה שמתחת לקרקע למה שעליה, מה הקשר בכלל בין מי שבונים לו ומי שהורסים לו, הראו לי ולו גרגר עפר אחד מסילואן שהצליח אי פעם לחדור פנימה אל היכלי המשפט ולהטעים להם טעמה של מציאות.

——

פורסם במקור בבלוג “לא למות טיפש” של עידן לנדו
קראו עוד על סילואן:
איך קק”ל פועלת בשירות המתנחלים? קראו כאן
בזכותך – הצלחנו לעכב פינוי בסילואן
מנישול מופרט למיליציות מופרטות: המודל של סילוואן / עידן לנדו
בחזרה לסילואן: גירוש, ייהוד והפרטה בתנופה מחודשת / עידן לנדו
“אין כדור” וגם אין ילדות | אביחי שרון

קריאה לפעולה: קק”ל בשירות המתנחלים: עוצרים את פינוי המשפחות הפלסטיניות מסילואן!

לפני כשבועיים יצאה תנועת סולידריות, יחד עם רבנים לזכויות אדם, בקמפיין שמטרתו לעצור את פינוי משפחת סומרין מביתה, בו התגוררה למעלה מחמישים שנה. ב-28 בנובמבר, אמור היה להיכנס לתוקף צו הפינוי עליו חתומה הימנותא, חברת בת של קק”ל.

בעקבות הקמפיין של תנועת סולידריות ורבנים לזכויות אדם הודיעה קק”ל על עיכוב ביצוע הפינוי של משפחת סומרין מסילואן. ביום שני שעבר, החליט בית המשפט להקפיא את צו הפינוי.

עד ל-18/12 נדרשת קק”ל-הימנותא להודיע לבית המשפט מה בכוונתה לעשות עם בית משפחת סומרין בסילואן.
הוכחנו כבר כי לחץ על קק”ל נושא פירות.
לאחרונה הקמפיין אף הוביל להתפטרות של אחד מנציגי הועד המנהל של הארגון בוושינגטון.
עזרו לנו להשפיע גם הפעם על קק”ל ולהפוך את עיכוב הפינוי לביטולו.

זה הזמן לפעול!

1. הפיצו את הסרטון!

2.הצטרפו לסיורים ולביקורי התמיכה במשפחותהרשמה חובה:
סיור בעברית
ביום שישי הקרוב, 16/12, 9:45 בגן הפעמון: ראו כאן להרשמה
סיור באנגלית
ביום שני הבא, 19/12, בשעה 18:00 בגן הפעמון. להרשמה התקשרו למוריאל 0543157781

3. כתבו לקק”ל-הימנותא ודרשו: עצרו את פינויי המשפחות הפלסטיניות מסילואן
(ראו בהמשך הצעה לנוסח וכתובות דוא”ל למשלוח).

 

לכבוד________ (ראו רשימה למטה)

שמי ­­­________, וכמו אזרחים וארגונים רבים בארץ ובחו”ל אני שותף לדאגה הולכת וגוברת מפעולותיה של קק”ל במזרח ירושלים.

לאחרונה שמחתי לשמוע שהקק”ל וחברת הבת שלה ”הימנותא”, החליטו להימנע, לפחות לעת עתה, מפינוי משפחת סומרין הפלסטינית מביתה בסילוואן –  במיוחד כשיתכן שהנכס בו מתגוררת המשפחה יועבר לידי עמותת מתנחלים. בעיני, שימוש סלקטיבי בחוק נכסי נפקדים נגד לא יהודים בלבד הוא מעשה פסול שנגוע באיפה ואיפה. הקרן הקיימת לישראל הינה גוף ממלכתי הממומן מכספי ציבור, ואני שמח כי הבינה שאין זה ראוי שתקדם של אג’נדה פוליטית שנויה במחלוקת ובלתי צודקת כדי לגרש משפחה מביתה ולקבוע עובדות בשטח. עם זאת, איום הפינוי לא הוסר סופית, וביתה של משפחת סומרין עדיין מופקע מבעלותה בהליך בעייתי.

יש לכך השלכות גם מעבר לעוול: עמותות המתנחלים במזרח ירושלים פועלות על מנת לייצר מצב בלתי הפיך באגן הקדוש, שיסכל כל סיכוי לחיים משותפים בירושלים. בהעברת הנכס האמור, “הימנותא” תהיה שותפה לכך.

אני פונה אלייך, מתוקף תפקידך כחבר במועצה הציבורית של הקק”ל, בבקשה לקדם הכרזה על ביטול סופי של הכוונה לפנות את משפחת סומרין מהבית בו היא מתגוררת מזה חמישים שנה, ולהפסיק את המעורבות הפסולה של חברת “הימנותא” ברכישת נכסים וקרקעות מעבר לקו הירוק.

בברכה,

____
אפי שטנצלר, יו”ר – efis@kkl.org.il
אברהבם דובדבני, יו”ר עמית – duvdev@kkl.org.il
מנחם ליבוביץ, סגן יו”ר – menachem@kkl.org.il
יגאל יאסינוב, סגן יו”ר – igaly@kkl.org.il
רמה חפץ, מזכירה – ramah@kkl.org.il
אלון טל, חבר – alontal@bgu.ac.il
דני פסלר, חבר – osnat@leobaeck.org.il
ברברה גולדשטיין, חבר – bgoldstein@hadassah.org
איתן בן דוד – miri@tmoshavim.org.il
צפריר בן אור, חבר – tsafrir_b@lirazlaw.com
מתיתיהו ספרבר, חבר -matthew.sperber@gmail.com
מאיר ניר, חבר – meir_@shiller.org.il
צבי ורשביאק, חבר – office@maccabisport.org

———-

קראו עוד:
איך קק”ל פועלת בשירות המתנחלים? קראו כאן
בזכותך – הצלחנו לעכב פינוי בסילואן
בחזרה לסילואן: גירוש, ייהוד והפרטה בתנופה מחודשת / עידן לנדו

בזכותך – הצלחנו לעכב פינוי בסילואן

בעקבות הקמפיין של תנועת סולידריות ורבנים לזכויות אדם הודיעה היום קק”ל על דחיית הפינוי של משפחת סומרין מסילואן.

בשבוע האחרון יצאה סולידריות יחד עם רבנים לזכויות אדם בקמפיין שמטרתו לעצור את הפינוי של משפחת סומרין מבית בו התגוררה למעלה מחמישים שנה. היום, ה-28 בנובמבר, אמור היה להיכנס לתוקף צו הפינוי עליו חתומה הימנותא, חברת בת של קק”ל.

כפי שפורסם היום בעיתון הארץ, קק”ל הודיעה – בעקבות הפניות אליה במסגרת הקמפיין הציבורי שיזמנו – כי תעכב את ביצוע הפינוי כדי לחזור לדיאלוג עם המשפחה. היום החליט בית המשפט להקפיא את צו הפינוי.

הצלחה זו היא בזכות ההתגייסות הגדולה של פעילות ופעילים, תומכות ותומכים, שנכחו במקום בהפגנות ובסיורים, שכתבו מכתבים לקק”ל, ושהפיצו את הידיעות על האירועים בקרב חברים ומכרים. אנו מודים לכולם על ההירתמות ושיתוף הפעולה. יחד הראינו כי גם בזמנים קשים אלה ניתן להשפיע ולהיאבק בהצלחה בימין המשתולל.

המאבק נמשך

תלאותיה של משפחת סומרין ושל יתר המשפחות העומדות בפני גירוש מבתיהן עוד לא הסתיימו.
המאבק המשותף על הגינות ושוויון אזרחי חייב להמשך עד שננצח.
עיקבו אחר הפרסומים באתר, בפייסבוק ובמייל.

איך קק”ל פועלת בשירות המתנחלים? קראו כאן
עדכונים והצלחות קטנות בקמפיין למניעת פינוי משפחת סומרין 
קריאה לפעולה: קק”ל בשירות המתנחלים – עוצרים את פינוי משפחת סומרין מסילואן!

עדכונים והצלחות קטנות בקמפיין למניעת פינוי משפחת סומרין

לפני מספר ימים התחלנו בקמפיין ציבורי נרחב שמטרתו למנוע מקק”ל לפנות את משפחה מביתה בסילואן. יומיים לאחר התחלת הקמפיין פרסמה קק”ל תגובה מטעמה בנושא.

בתגובה יוצאת דופן זו, טוענת קק”ל שהבעלות על הנכס הועברה לידי עמותת אלע”ד כבר בשנות ה-90, וכי “אין לקק”ל זכויות, שליטה או אחריות בכל הנוגע לפינוי משפחת סומרין…”

אלא שהמסמכים המשפטיים מצביעים לכאורה על כך שהודעה זו של קק”ל שקרית לחלוטין. הנה, לדוגמא, עותק סרוק של צו הפינוי עצמו, המיועד להיכנס לתוקף ב-28 בנובמבר 2011. מופיעה בו חברת הבת של קק”ל, הימנותא, כגורם המפנה של המשפחה. ולא רק זאת, אלא שהכתובת היא לא פחות ולא יותר “בניין קק”ל”:

 

לאור זאת, לא נותר לנו אלא להסיק שיש 2 אפשרויות להסבר המצב:

  1. קק”ל משקרת ביודעין, במטרה להסית ממנה את הקמפיין הציבורי. 
  2. עמותת אלע”ד משתמשת בשמה של קק”ל ללא ידיעתה.   

אנחנו קוראים לכל תומכינו להמשיך בקמפיין הציבורי ולהגביר את הלחץ על הקק”ל עד להבהרה מלאה של העניין, ועד לעצירת הפינוי של משפחת סומרין. הימים האחרונים הם הוכחה שהקמפיין התחיל לתת אותותיו.

עדכון ממשמרת המחאה ביום שישי:

במקביל לקמפיין הציבורי אנחנו ממשיכים בפעילות בשטח. ביום שישי האחרון התקיימה תפילה ואחריה משמרת מחאה בסמוך לבית משפחת סומרין בה השתתפו מאות מתושבי סילואן וכמה עשרות פעילי “סולידריות”. כמו כן אנחנו ממשיכים להיערך לקיום נוכחות קבועה של פעילים בבית המשפחה החל מה-28 בנובמבר, על מנת לסכל כל ניסיון לפינוי של המשפחה.

 

קריאה לפעולה: קק”ל בשירות המתנחלים – עוצרים את פינוי משפחת סומרין מסילואן!

בימים הקרובים, ב-28 בנובמבר 2011, תגורש משפחת סומרין מביתה אשר בכפר סילואן במזרח ירושלים. המשפחה מונה 12 נפשות, ביניהם 5 ילדים, אם הרה, וסב הזקוק לדיאליזה. בית המשפט קבע את ה-28 בנובמבר כמועד לפינוי המשפחה מביתה. פסק הדין ניתן בהעדר הגנה מצד המשפחה. ביתם נחשב כנכסי נפקדים, והועבר מידי מינהל מקרקעי ישראל לידי הימנותא, חברת הבת של קק”ל, שדרשה את הפינוי.

בעבר, העבירו קק”ל-הימנותא נכסים לידי המתנחלים, ללא מכרז. בסמוך לבית סומרין הקימו המתנחלים את מרכז המבקרים של אתר התיירות “עיר דוד”. לכן, בית המשפחה נחשב עבור המתנחלים כמיקום אסטרטגי שיאפשר להם רצף של שטח גדול בכניסה לסילוואן, וישנה באופן דרמטי את פני השכונה.

פינוי משפחת סומרין יהיה הפעם הראשונה מזה חמש שנים שבה יתבצע גירוש משפחה מביתה בסילואן.

נישול משפחה פלסטינית מביתה בלב השכונה הפלסטינית סילוואן, וכניסת מתנחלים במקומה, באחד המקומות הרגישים ביותר במזרח ירושלים עלולה לסכן את היציבות בעיר ואולי אף באזור כולו.

איך קק”ל פועלת בשירות המתנחלים? קראו כאן – והפיצו הלאה!

קריאה לפעולה:
מצטרפים למאבק של תושבי סילואן – עוצרים את הפינוי!

1. משמרת מחאה בסילואן: יום שישי הקרוב, 25/11, בשעה 12:30

נעמוד בסולידריות עם תושבי סילואן, במחאה נגד גירוש המשפחה מביתה.
המשמרת תתקיים ליד בית משפחת סומרין, בצמוד לאתר “עיר דוד” של עמותת אלע”ד
לפרטים: דורית 0525596500.

2. סיורים קרובים:

לפרטים והרשמה: צבי, 0524718490 או zvibenninga@gmail.com
יום שני, 28/11הסעה מירושלים: בשעה 18:30 מארומה הר הצופים; הסעה מתל-אביב: בשעה 17:30 ממסוף אל על
יום חמישי, 1/12הסעה מירושלים תצא בשעה 18:30 מחניון גן הפעמון

3. הצטרפו למשמרות בבית משפחת סומרין

המשמרות יחלו ב-28/11.
להרשמה: מוריאל 0543157781, או מאיה 0528701145.

4. כיתבו למועצת קק”ל:

דרשו מהם למנוע את פינוי הבית, ואת העברתו לידי המתנחלים.
להלן נוסח אפשרי, ותחתיו רשימת כתובות דוא”ל של כמה מחברי דירקטוריון קק”ל:

לכבוד________

שמי ­­­________ וכמו אזרחים וארגונים רבים בארץ ובתפוצות אני שותף לדאגה הולכת וגוברת מפעולותיה של קק”ל במזרח ירושלים.

לאחרונה נחרדתי לשמוע ש”הימנותא”, חברת בת של קק”ל, מעורבת בעיסקה של פינוי משפחת סומרין הפלסטינית מביתה, ויתכן אף בהעברת הנכס בו מתגוררת המשפחה לידי עמותת מתנחלים. הקרן הקיימת לישראל הינה גוף ממלכתי הממומן מכספי ציבור, ואין זה ראוי שהיא תקדם של אג’נדה פוליטית שנויה במחלוקת.

עמותות המתנחלים במזרח ירושלים פועלות על מנת לייצר מצב בלתי הפיך באגן הקדוש שייסכל כל סיכוי להסדר מדיני ולחיים של דו קיום בירושלים. בעיני, בהעברת הנכס האמור, “הימנותא” הופכת לשותפה מלאה לאג’נדה הזאת.

בשנים האחרונות העולם מגנה בעקביות מהלכים של נישול משפחות פלסטיניות מבתיהן במזרח ירושלים. בשייח ג’ארח מתנהל קמפיין ארוך סביב הסוגיה, וסביר להניח שגם סביב הפינוי הצפוי של משפחת סומרין יתחיל קמפיין בינלאומי דומה. במידה ותמשיך קק”ל בהליכי נישול המשפחה, אזי תמצא את עצמה, יחד עם גופי מתנחלים קיצוניים במוקד מהלך פוליטי שנוי במחלוקת.

אני פונה אלייך, מתוקף תפקידך כחבר במועצה הציבורית של הקק”ל, בבבקשה לעצור את פינוי משפחת סומרין מבית בו היא מתגוררת מזה חמישים שנה, ולהפסיק את המעורבות הפסולה של חברת “הימנותא” ברכישת נכסים וקרקעות מעבר לקו הירוק.

בברכה,

________________

חברי דירקטוריון הקרן הקיימת:
פרופ’ אלון טל: alontal@bgu.ac.il ;  עופר ליכטיג: ofer@ujc.org.il ;  מאיר ניר: meir_@shiller.org.il ;  מתתיהו ספרבר: matthew.sperber@gmail.com ;  עו”ד צפריר בן-אור: office@benor-law.co.il ;  ד”ר אור קרסין: karassin@netvision.net.il ;  אילון שוורץ: פקס 03-5605091, heschel@heschel.org.il

משפחת סומרין בביתה בסילואן. צילום: מיכל פתאל

קק”ל בשירות המתנחלים – משפחת סומרין מסילוואן בסכנת פינוי מיידית!

סיפורם של הפלסטינים המתגוררים בסילואן, בשייח ג’ראח ובשכונות נוספות במזרח ירושלים, הוא סיפור אישי ולאומי כאחד. בעוד הם נאבקים על הזכות להישאר בביתם ולחיות את חייהם, הם גם עומדים בחזית המאבק; המאבק נגד מחיקת זהותה הפלסטינית של ירושלים המזרחית, ונגד המאמץ – לו שותפים המתנחלים והרשויות –  לחסל כל סיכוי להסדר מדיני בירושלים.

ב-20 השנים האחרונות פועלת הקרן הקיימת לישראל להעברת נכסים פלסטינים במזרח ירושלים לידי המתנחלים. עשרות דונמים של קרקע ובתים בהם גרו עשרות פלסטינים בסילוואן פונו בהליכים משפטיים שונים ע”י קק”ל – והועברו למתנחלי עמותת אלע”ד.

בימים אלה ממש, שלוש משפחות פלסטיניות נוספות עלולות לאבד את ביתן.

נישול משפחה פלסטינית מביתה בלב השכונה הפלסטינית סילוואן, וכניסת מתנחלים במקומה, באחד המקומות הרגישים ביותר במזרח ירושלים עלולה לסכן את היציבות בעיר ואולי אף באזור כולו.

ב- 28/11 מצטרפים למאבק של תושבי סילואן – ועוצרים את הפינוי

—————————————————————————–

רקע

בימים הקרובים, ב-28 בנובמבר 2011, תגורש משפחת סומרין מביתה אשר בכפר סילואן במזרח ירושלים. לפני כחודשיים, קבע בית המשפט את ה-28 בנובמבר כמועד לפינוי המשפחה מביתה.  פסק הדין ניתן בהעדר הגנה מצד המשפחה. ביתם נחשב כנכסי נפקדים, ולכן הועבר לידי חברת הימנותא, שדרשה את הפינוי.

“הימנותא”? מה זה?

הימנותא הוקמה ב-1938, ובהמשך נרשמה כחברה לפי החוק הירדני – דבר שאיפשר לה לפעול בשטחים. במשך שנים היתה החברה הגורם היהודי היחיד שעסק ברכישת אדמות בשטחים. בתקופת המנדט קנתה החברה שטחים באזור מעלה אדומים ובאזור יריחו, כדי ליצור רצף של שטחים בבעלות יהודית. המימון לרכישות באזורים עירוניים הגיע בדרך כלל מכספי המדינה, בעוד שרכישת אדמות חקלאיות מומנה על ידי הקרן הקיימת. (עמירם ברקת, “הארץ”, 2005)

אז מדובר בעוד ארגון מתנחלים, מה העניין?

העניין הוא שלמעשה הימנותא אינה חברה עצמאית. הימנותא היא חלק מהקרן הקיימת לישראל.

איך זה יתכן? הרי מדיניות קק”ל היא לא לקנות קרקעות מעבר לקו הירוק?

בדיוק. הקרן הקיימת לישראל אינה רוצה להיתפס כארגון ימני-קיצוני שאחראי לגירוש ונישול משפחות פלסטיניות מנכסיהן, בכמה מהנקודות הרגישות ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן, הקק”ל הקימה את חברת הבת “הימנותא”, שתוציא לפועל כמה מעסקות האפלות שהיא מבצעת.

קק”ל מחזיקה ב-100% ממניותיה של הימנותא. הימנותא הוקמה במטרה להוות מכשיר משפטי לקניית וניהול קרקעות שהקרן הקיימת שוקלת למכרן הלאה, ומתבססת על תזכיר קק”ל שהאדמות בבעלותה ימכרו ליהודים בלבד.

אם תחפשו את המילה “הימנותא” באתר קק”ל לא תמצאו תוצאות. אם תחפשו את הימנותא ברשם החברות הישראליות תמצאו חברה שבכיריה יושבים במטה קק”ל בירושלים. תוכלו למצוא שמתוך 30,000,000 מניותיה של הימנותא, 30,000,000 מוחזקות על ידי קק”ל. תוכלו לראות כי יו”ר הימנותא, דויד לזרוס, מכהן גם כמנכ”ל הכספים של קק”ל.

הימנותא היא קק”ל.

וואו. אז מה הסיפור עם בית משפחת סומרין שבסילואן?

בקצרה: מזה עשרות שנים גרה בבית משפחת סומרין הפלסטינית. ממשלת ישראל ניצלה את העובדה שבשנת 1983, עם מותו של בעל הבית, מוסא סומרין, בני המשפחה שחיו בבית לא נחשבו כיורשים הישירים שלו, לפי המדינה. לכן, העבירה הממשלה את הבעלות על הבית לאפוטרופוס נכסי נפקדים.

נריץ קדימה לשנת 1991, כאשר ממשלת ישראל העבירה את בית משפחת סומרין, יחד עם שבעה נכסים נוספים בסילואן, לידי הקק”ל/הימנותא, תמורת קרקעות בואדי ערה.

ואדי ערה? איך ואדי ערה קשור לכאן?

ובכן, הוא לא. מדובר רק ברובד נוסף של שחיתות פוליטית: הממשלה הישראלית אינה יכולה להשתלט על נכסים במזרח ירושלים ולומר שהם למכירה ליהודים בלבד. גם אם זו הכוונה, זה לא יראה טוב. זה גם מנוגד לחוק לפיו רשות הפיתוח ומינהל מקרקעי ישראל מחויבים לנהל את נכסיהם באופן שוויוני וללא אפליה על רקע לאום.

לעומת זאת, קק”ל/הימנותא, פועלות לפי תזכיר קק”ל שקובע שנכסיה יושכרו או ימסרו לחזקת יהודים בלבד.

על מנת לעקוף את חובת השוויון, ניצלו הרשויות הישראליות בראשית שנות ה-90′ את קק”ל/הימנותא למטרת העברת נכסים בסילוואן לידי מתנחלים.

ב-23 במאי 1991 נחתמה עסקת חליפין בין רשות הפיתוח לבין חברת הימנותא, לפיה רשות הפיתוח מעבירה כ-30 דונם של נכסי נפקדים בסילוואן להימנותא בתמורה לקרקעות בבעלותה באזור ואדי ערה. מטרת העסקה, כפי שהגדיר אותה מנהל אגף המקרקעין בקק”ל ובהימנותא היא “שנכסים אלה יהיו בבעלות יהודית“.

ואז מה קרה?

מרבית הנכסים בסילואן הושכרו  – ללא מכרז – לעמותת מתנחלים.

ברוב הנכסים התגוררו משפחות פלסטיניות שכלל לא ידעו כי ביתן הוכרז כנכס נפקד, נמכר בעסקת חליפין להימנותא והושכר למתנחלים.

חברת הימנותא החלה לתבוע את פינוי הדיירים הפלסטינים מהבית בהליכים משפטיים.

בין הנכסים שהועברו בדרך זו לעמותת המתנחלים אלע”ד, “בית המעיין” המשמש כאתר תיירות וחפירות ארכיאולוגיות, ו”בית הצופה” שמשמש את העמותה כחלק מאתר התיירות ומרכז המבקרים וכן למגורי מתנחלים.

רגע, אבל מדובר בסיפור חוקי?

בשנת 1992 הקימה ממשלת ישראל את “ועדת קלוגמן”, ועדת חקירה ממשלתית שמונתה על מנת לחקור פעולות של גופים ממשלתיים שנעשו במטרה לסייע למתנחלים בירושלים. הועדה תיארה איך משרד התשתיות יזם ומימן העברת נכסים פלסטינים בסילוואן לידיהם של ארגוני מתנחלים, וקבעה כי הפעולות שיושמו על ידי שר התשתיות במזרח ירושלים היו נגועות באי חוקיות עקבית ובוטה. זאת החל מהעברה בלתי חוקית של רכוש ממשלתי לקבוצות המתנחלים, וכלה בשימוש במסמכים מזויפים למטרת תפיסת רכוש פלסטיני שהוגדר כ”נכסי נפקדים”, והעברתם אחר כך לידי המתנחלים.

אז המנגנון הזה נעצר?

בעקבות ממצאי דו”ח קלוגמן, הואט המנגנון שהוקם במטרה לסייע למפעל ההתנחלות בלב שכונות פלסטיניות שבמזרח ירושלים. אולם חלק מהתהליכים שהחלו בשנות התשעים המוקדמות עדיין נמשכים.

עד היום, ממשיכה הימנותא בתביעות משפטיות לפינוי תושבים פלסטינים מביתם, בהתבסס על עסקת החליפין משנת 1991. לפחות שלוש משפחות בסילוואן נמצאות בסכנת פינוי, אחרי שנים של הליכים משפטיים ארוכים ויקרים, שטרם הסתיימו.

משפחת סומרין היא אחת מהן.

אבל לפי החוק, קק”ל והימנותא הם הבעלים החוקיים של בית משפחת סומרין?

לפי החוק הישראלי, כן. קק”ל/הימנותא זכו במשפט ב-2006.

אבל הפוליטיקה ולא החוק הוא הסיבה לפעילות ממשלת ישראל בסילואן. דוגמא אחת לכך היא הימנעות משטרת ישראל מפינוי של מתנחלים מ”בית יהונתן” בסילוואן כבר למעלה משלוש שנים, למרות שבית המשפט הורה שוב ושוב לפנותם.

אז מדובר בסיפור פוליטי. מה תהיה המשמעות של הפינוי?

מה שחשוב להבין הוא את התהליך הפוליטי שמתרחש בשטח:

פינוי משפחת סומרין יהיה הפעם הראשונה מזה חמש שנים שבה יתבצע גירוש משפחה מביתה בסילואן. בסמוך לבית סומרין הקימו המתנחלים את מרכז המבקרים של אתר התיירות “עיר דוד” (מבלי להמתין לקבלת היתרי בניה כמובן). לכן, ביתם נחשב עבור המתנחלים כמיקום אסטרטגי שיאפשר להם רצף של שטח גדול בכניסה לסילוואן, וישנה באופן דרמטי את פני השכונה.

הימנותא העבירה בעבר נכסים פלסטינים לידי עמותת מתנחלים ללא מכרז. יש סיבה טובה להניח שזה יקרה גם הפעם.

נישול משפחה פלסטינית מביתה בלב השכונה הפלסטינית סילוואן, וכניסת מתנחלים במקומה, באחד המקומות הרגישים ביותר במזרח ירושלים עלולה לסכן את היציבות בעיר ואולי אף באזור כולו.

אז מה אפשר לעשות? …

קריאה לפעולה: עוצרים את הפינוי !

הצטרפו למשמרת המחאה ביום שישי הקרוב, 25/11
בואו לסיורים ולמשמרות בבית משפחת סומרין
כתבו לקק”ל בקריאה לעצור את הפינוי

לפרטים על הפעילות ראו כאן

 

פושעי ענתות לדין – הודעה דחופה!

משטרת ישראל נכנעת שוב לטרור המתנחלים. היום (12.10.11) בצהריים הודיעה לנו המשטרה על החלטתה להעניק לפושעי ענתות “חגורת ביטחון” של שני קילומטר, ולמנוע מאיתנו לממש את זכותנו להפגין בקרבת המקום בו הותקפנו. מפקד מחוז ש”י (שומרון ויהודה) של המשטרה החליט על הוצאה מראש של צו “שטח צבאי סגור” סלקטיבי – כזה שימנע אך ורק את מעברם של פעילי השמאל אל המקום.

אנחנו לא נכנע! הנחיצות בהצבעה על שיתוף הפעולה בין “רשויות החוק” לפורעי החוק רק הולכת ומתחדדת. יחד, פעילות ותומכים, נאבק כנגד גזילת האדמות, האלימות ושיתוף הפעולה בין עבריינים לשוטרים. את המאבק הזה נעשה בכל האמצעים העומדים לרשותנו: בבג”צ, בשדה הציבורי, ובשטח עצמו – אליו נחזור בכוחות גדולים ורבים עוד יותר.

אנו מודיעים על דחיית ההפגנה שתוכננה ליום שישי ועל הגברתו של המאבק הציבורי והמשפטי כנגד שיתוף הפעולה בין שוטרים למתנחלים. לא נעצור עד שימולאו הדרישות אותן הפננו השבוע ליועץ המשפטי לממשלה ולשרים האחראים:

  1. פתיחה בחקירה פלילית ומינוי צוות חקירה מיוחד מחוץ למחוז ש”י.
  2. חקירה יסודית של תפקוד מחוז ש”י של המשטרה על-ידי גורם חיצוני ובלתי מזוהה עם המשטרה.
  3. הסדרת מעבר פלסטינים לאדמותיהם הפרטיות הכלואות בענתות תוך מתן הגנה להם ולרכושם.

בימים הקרובים תופץ הודעה מעודכנת על המשך המאבק והמועד החדש להפגנה גדולה אף יותר בענתות.

אנא הפיצו הודעה זאת ואת תמונת פרופיל הפייסבוק “פושעי ענתות לדין”.

פנו לחבריכם ובקשו שישלחו  מכתבים ליועץ המשפטי לממשלה בהם ידרשו את התערבותו.

פנו אל הקרובים לכם ובקשו שיצטרפו גם הם להפגנה שתתקיים בקרוב, בתוך השטחים הפרטיים אותם גוזלים בכוח מתנחלי ענתות מבעליהם הפלסטינים.

——

קראו והפיצו:

סולידריות ביפו: שלישי ורביעי, 21-22 ביוני

בבוקר יום רביעי (15/6) הושלכה משפחת שטיילינג מביתה ביפו.
חברת עמידר מכרה את הבית בו גרו 37 שנים, מאחורי גבה של המשפחה ובניגוד לתקנות.
ראו כאן לפרטים נוספים.

ביום שלישי הקרוב, 21 ביוני,
נלווה אותם אל משרדי עמידר
ונעמוד לצידם בדרישה לראות את התיק בעניינם, ולקבל את המגיע להם.
נתאסף בשעה 16:00 מול המשרדים ברחוב השרון בתל אביב.

ביום רביעי הקרוב, 22 ביוני,
יידון הערעור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
ניפגש שם למשמרת מחאה בשעה 10:30.

התמיכה והסיוע חשובים ביותר. הצטרפו אלינו.
כל עזרה נוספת תתקבל בברכה.
לפרטים: אלמה, 0542292474

 קראו עוד:
סיפור אחד מיני רבים, עולם ומלואו / אלמה ביבלש על פינוי בתים ביפו
  יפו: עוד סיפור אחד של אפליה 
בראשית היה העוול… / עמוס גולדברג
מבעד לסדקים / דניאל ארגו על סולידריות ברמלה
תחקיר: איך הפך הדיור הציבורי בישראל למנגנון שמרוויח על חשבון נזקקים? / ניב חכלילי, “הארץ”