מאמרים ודעות: כל הפוסטים

רשות הטבע והגנים – לא מה שחשבת | דניאל ארגו

פריחה חסרת תקדים מתרחשת במזרח ירושלים. כל אותם הסיפורים על צפיפות מגורים, ביוב זורם ורחובות צרים… כל אלו אינם אלא נחלת העבר. חברים, קבלו את ירושלים המזרחית החדשה: בירת הגנים לאומיים של ישראל, לא פחות מחמישה בספירה האחרונה ועוד היד נטויה. מערב ירושלים שנותרה מיותמת ללא גנים כלל.
הנתון הזה בהחלט זקוק להסבר. אז מי, או מה, אחראי על כל הירוק הזה ששוטף ומאיים להטביע את השכונות במזרח ירושלים?

נתחיל בהתחלה. לפי ויקיפדיה רשות הטבע והגנים (רט”ג) היא “הרשות הממשלתית האמונה מטעם החוק הישראלי על שמירת ערכי הטבע והמורשת במדינה. הרשות אחראית על ניהול שמורות הטבע והגנים הלאומיים וכן על אכיפת חוקי שמירת הטבע בשטחים הפתוחים”. אני חושב שזה מכשיר נוסף שהימין הישראלי גילה, וכעת משתמש בו כדי למרר לכולנו את החיים. אבל לזה עוד נגיע.

רשות הטבע והגנים אחראית על כ-400 שמורות טבע וגנים לאומיים, המהווים קרוב ל-25% משטח המדינה (ועוד כמה אחוזים נכבדים של פלסטין). רט”ג היא הגוף האחראי על הכרזה של שטחים חדשים כגנים לאומיים ועל קביעת גבולותיהם. חשוב לא פחות, רט”ג אחראית על אכיפת החוק באזורים אלו, דרך המשטרה הפרטית שלה – הסיירת הירוקה. כך, למעשה, מנוהל רבע משטח המדינה על ידי גוף שעד לפני כמה ימים הייתי בטוח שעסוק כל ימיו בשמירה על איכות חייהם של שפני הסלע וחזזית העצים…

הגוף שמנהל את הרט”ג הוא מליאת הרשות המורכבת מ-19 חברים, בהם המנכ”ל, נציגים של משרדי ממשלה, מומחים ונציגי ציבור. המליאה מתכנסת 2-4 פעמים בשנה, מקבלת את ההחלטות המרכזיות (הכרזה על גן לאומי או ביטולו, דיון עקרוני וכדומה), והביצוע בשטח של ההחלטות מופקד בידי המנהלים האזוריים.

כדי לסבר את האוזן זה נראה בערך כך: המנכ”ל הוא שאול גולדשטיין, שסיים זה מכבר את תפקידו כראש מועצת גוש עציון. יחד איתו יושבים במליאה נציגי ציבור כמו אפרים אבן שבשאר זמנו הוא משמש כפעיל ליכוד ויו”ר ברית חיילי האצ”ל. את ההחלטות שמתקבלות במליאה מבצע האחראי על אזור ירושלים, אביתר כהן, מתנחל מעופרה, שעד לא מזמן עבד בעמותת אלע”ד. אגב, אל תחפשו ערבים במועצה הציבורית. לא כנציגים ולא כעדים. בכל שנות פעילותה של המועצה לא נכנס אף לא-יהודי לחדר קבלת ההחלטות.

אז אולי, בעצם, פחות מפתיע שכל וואדי וכל גבעה הופכים במזרח ירושלים לגן לאומי. במיוחד אם הם מוגדרים כשטח פרטי של פלסטינים. שהרי אם רוצים להפקיע שטח לצורכי ציבור, צריך לשלם פיצוי גדול לבעלים. הכרזה של גן לאומי אינה מפקיעה את זכויותיו של בעל הקרקע על השטח; היא רק אוסרת עליו לבנות עליה. השטח נשאר “נקי” מבנייה, והרשות אינה משלמת דבר ואינה נגררת לדיונים מפרכים בבתי משפט. כך מבטיחים ששום ערבי לא יבנה במקום לא נוח את ביתו. ואם ביתו היה במקום לפני שהאזור הוכרז כגן לאומי תמיד אפשר להרוס. גם כאן הרט”ג יוכלו ואף ישמחו לעזור.

למשל, בדיון שהתקיים בשנת 2009 על גן לאומי סובב חומות (רצועה של מאות מטרים מסביב לעיר העתיקה), מתלוננים חברי מליאת הרט”ג כי “המצב הקיים, שבו אלפי תושבים החיים במאות מבנים לא מוסדרים הוא בלתי נסבל מכל בחינה” מלבד, כמובן, בתי השכונה היהודית ימין משה ש”עולים בקנה אחד עם מטרות הגן ואינם פוגעים בתפקודו”. בכלל, נראה שבניה ליהודים עולה תמיד בקנה אחד עם ערכי הנוף בירושלים, אחרת קשה להבין איך גדלות ההתנחלויות בגן הלאומי “עיר דוד”, מוקמות תחנות משטרה בסמוך לגן הלאומי “מורדות הר הצופים” ואיך, לעומת זאת, מה שהייתה פעם גבעה ירוקה עם נוף יפה ליד בית חנינא נפלה קורבן לבולדוזרים שישרו אותה לצורך הקמת השכונה החרדית רמת שלמה.

גן לאומי “מורדות הר הצופים” כמשל

האחרון בסדרת הגנים הלאומיים הוא גן לאומי “מורדות הר הצופים“. הגן החדש נמצא בין השכונות עיסאוויה וא-טור, והפלא ופלא יושב בדיוק על כל עתודות הקרקע של שתי השכונות (ועל כ-50 בתים שהפכו באופן זה להיות מיועדים להריסה). הגן ניחן בפלאי טבע ונוף כמו ערימות אשפה לא מפונה ומאופיין בצמיחה מרהיבה של סירה קוצנית. בנוסף, לטענת רשות הטבע והגנים, הוא המקום היחיד שממנו ניתן לראות גם את ירושלים וגם את המדבר. כמובן, אם מצליחים לראות מעבר לבסיס מג”ב ולכביש עם חומת ההפרדה שמעט הורסים את הנוף המרשים.

ניתן להתרשם עמוקות מהדאגה של רשות הטבע והגנים לחשיבות הנופית של האזור, אך קשה שלא לחוש שהחשיבות האמיתית היא הניסיון הישראלי ליצור מצד אחד רצף טריטוריאלי בין ירושלים להתנחלות של מעלה אדומים (שטח הקרוי E-1, שהגן החדש ישב על חלקו), ומצד שני ליצור רצף של “גנים לאומיים” מצפון לדרום, המנתק את שכונות מזרח ירושלים זו מזו. שכן, הגן לאומי עמק צורים יהפוך להמשכו של הגן החדש, וימוזג בתוך גן לאומי סובב חומות, גן לאומי עיר דוד וגן לאומי עמק המלך.

מה אפשר לעשות?

תושבי א-טור ועיסוויה מנהלים מזה שנים מאבק ארוך על מנת שיוכלו לפתח את השכונות שלהם, על הקרקע הפרטית שלהם. כל אחת מהשכונות הגישה תוכניות מתאר בעלות של מאות אלפי שקלים שהם מימנו מכיסם. אפילו עיריית ירושלים הסכימה לשתף פעולה והתחייבה כבר לפני שנים לדון בתוכניות המתאר ולפעול לאישורן. אלא שגם התחייבות זו לא קוימה, התוכניות היקרות אפילו לא נידונו, וה”חשיבות הנופית” ניצחה, אחרי שתכנית הגן החדש אושרה.

כעת החליטו התושבים, למרות מסע ההפחדות המתנהל נגדם, לצאת למאבק ציבורי על זכותם לבנות על הקרקע השייכת להם. תנועת “סולידריות” יחד עם הוועדות העממיות באזור מזמינים אתכם להצטרף למאבק.

——

ביקור בשכונות א-טור ועיסאוויה והגן הלאומי החדש| מיכה רחמן
תכנית חדשה להקמת גן לאומי מאיימת לחנוק את עיסאוויה ואת א-טור
אושרה בניית גן לאומי במזרח ירושלים ש”יחנוק שכונות פלסטיניות”, ניר חסון, “הארץ”
הסולידריות לא עוצרת בבטונדה: מאבק יהודי-ערבי בעיסאוויה / צבי

נוער מג”ב – גאווה לאומית / אלמה ביבלש

זה כבר כמה שנים שאני יודעת על הפרוייקט שנקרא נוער מג”ב,  אולי אחד הביטויים הקיצוניים ביותר למיליטריזם ולאלימות בחינוך בישראל. המחשבה שכל נער בגיל שמונה עשרה צריך לשאת נשק ולצאת בשם מדינת ישראל לפעולות כיבוש דיכוי והרג אזרחים היא תפיסה מופרעת ללא ספק אך הצורך להתחיל בגיל חמש עשרה, לראות בפעילות צבאית ופעולות שיטור כפעילות העשרה המעודדות ערכים היא מבהילה. ילדים בדומה ללא מעט מבוגרים, נמשכים לאקשן, לתחושת העוצמה והשליטה. את האידיאולוגיה בונים אחר כך. אידיאולוגיה לטרגדיה. לפני כמה שנים בבית הספר החקלאי בפרדס חנה סביב יום מחויבות אישית כל ארגוני המתנדבים שעוסקים בחברה ורווחה נשארו כמעט מיותמים כשעשרות רבות של תלמידים עמדו בתור מול הדוכן של מג”ב נדחקים כדי לזכות להרים את הרובה שהיה מונח שם בגאון ולהספיק לכוון אותו בתנוחת רמבו אופיינית ואולי אף להגניב איזה צליל יריה קטן לפני שילקח מידיו הכלי הנכסף ויועבר לבא אחריו.

ילדים נוחים להיות מושפעים, להתבלבל, להסתחרר מחוויות בהעדר ליווי ראוי של מבוגר אחראי. מבוגרים שרואים בנוער העומד חמוש ומאייש מחסום כהתגשמות התרומה לקהילה והתפתחות המנהיגות הבריאה אינו עונה להגדרה הזאת. בתי הספר מעודדים, מגייסי התוכנית נכנסים לכיתות הלימוד, המורים מפארים את משתתפי התוכנית ורואים בהם מנהיגים לעתיד. מג”ב מתגאה ביכולתו להגיע אפילו לנוער בסיכון (ניתוב אלימות לצורכי המשטר) ובשיתופי פעולה מוצלחים עם עמותות כמו אחרי, מציל”ה ואפילו עמותת אור ירוק. תמונות הילדים האוחזים בנשק מעטרות בגאווה את אתר האינטרנט של בית הספר עמי אסף שבמועצה האזורית דרום השרון. הצוות המוביל מתגאה גם בשילובן של נערות במערך הלוחם, ארז שור, אחד מרכזי הפרוייקט שהוביל בעבר את המאבק להקצות אליו תקנים בשכר מספר שכאשר בצוות יש מתנדבת נערה – “היא מסייעת במקרים שצריך לטפל או לבדוק חשודה אישה”. אכן חוויה מעצימה. משרד החינוך התנער ואמר כי אינו מכיר את הנושא אך מזה שנים מקבלים מתנדבי נוער מג”ב ניקוד של משרד החינוך השווה ליחידה אחת בתעודת הבגרות.

הנוער הזה יתגייס בוודאי לצבא,  אז מה הדחיפות? הדחיפות היא ביכולת לעורר מוטיבציה על ידי מיצוב השרות הקרבי כערך מרכזי שיש לשאוף אליו, העולה בחשיבותו על כל שאר הדברים שניתן לעשות במסגרת פרוייקט מחוייבות אישית, להבהיר שאנו חיים על חרבנו וש”בטחון” היא משימתנו המרכזית כי נרדפים אנחנו ותחת איום מתמיד אנו חיים. הילדים קונים בשמחה את הסרט ההוליוודי ויוצאים לחרף נפשם ולהציל את המולדת.

בכתבה שיצאה על אותם הנערים בתחילת השבוע בגרסאות שונות במספר אתרי חדשות התמקדו בעיקר במשימת איוש המחסומים ובציד השוהים בישראל ללא אישור . המצב באזורים רבים בשטחים הכבושים תחת שליטה ישראלית  בכי רע, אחוזי אבטלה עצומים, גם מי שעובד אינו יכול להתפרנס באופן מספק, המנהל האזרחי ממעט באישורים ואנשים רבים מגיעים לפת לחם. לישראל מגיעים  תושבים פלסטינים ללא אישור בניסיון למצוא דרך לפרנס את משפחתם, רבים מהם עובדים עבודה קשה בתנאים לא רואיים, מוכנים להתפשר על שכר נמוך ביותר וישנים באתרי בניה. נערי מג”ב לא עוצרים לחשוב על מצבם של הפועלים, לא על מדוע הגיעו ולאן יש להם לחזור, לא על אחריותנו כחברה לאלה החיים לצידנו ואפילו לא על רגישותה ועצבותה של הסיטואציה ואין מי שינחה אותם לחשיבה מורכבת כזאת. בחברה שמושתתת על שנאת האחר וצומחת מפחדים וחרדות על רדיפה והשמדות לא פלא שהנערים והנערות כשהם מספרים כיצד הם רודפים אחרי אותם שב”חים בלילות, מחפשים איפה הם מתחבאים, דורשים תעודות ומעקבים אותם (במעורפל נרמז כי חלקם אפילו אוזקים אותם) אומרים בגאווה:”אני מגדירה את זה כהנאה, זה פשוט נותן לי ערכים ואני אוהבת את האקשן” “אני אוהבת ללכוד שב”חים, המטרה היא ללכוד אותם ולהחזיר אותם למקום אליו הם שייכים”. אכן חשוב שכל אחד ידע את מקומו בשרשרת המזון. לא רציתי להגיד היטלר יוגנד אבל הנה אמרתי. איפה ההורים אתם שואלים? חתומים על כל האישורים.

למרות הכרותי המוקדמת עם המפעל מעורר החלחלה הזה הופתעתי לשמוע שהנוער עוסק בפעולות מהסוג הזה. בדיקה קצרה העלתה שעל פי הנהלים הכתובים של מג”ב – “אין לשלב בני נוער בבדיקת נוסעים או רכב או בכל פעולה הדורשת מגע עם הנבדקים. חל איסור לשלב בני נוער בפעילות יזומה לאכיפה בתחום הפשיעה והעברינות וביצוע ביקורות באכסניות בני מיעוטים, ככלל לא יופעלו בני נוער בקו התפר וקו עימות”. אכן ברור כי באופן קבוע וכחלק מפעילותם השותפת מפרים מדריכי הפרוייקט את הנהלים הללו.

בדיקה נוספת שפכה אור על התהליך של הפיכתו של ילד בן חמש עשרה ללוחם מג”ב עשוי ללא חת. שלושה חודשי נסיון בהם יקח חלק בשלוש “פעולות שטח” לפחות לאחריהם יעמוד הנער לראיון אישי ולהערכה אצל המפקד שם יבררו האם ניחן בתכונות הדרושות על מנת להיות מתנדב ראוי, בעל מוטיבציה וחדור ערכי צה”ל, ימדדו “רמתו האישית של המתנדב, תכונותיו, יכולותיו וחסרונותיו” אם צלח את הניסיון הזה יגיע אל הרגע הנכסף- אימון בנשק חם. הנה כמה משפטי פנינה מתוך המסמכים של הפרוייקט:

” המתנדבים לעתיד עוברים הכשרה של מספר ימים מטעם מג”ב, בה מעבירים אנשי מקצוע הדרכות בנושאים כגון: הוראות פתיחה באש, נוהל מעצר חשוד ופריסת מחסומים. חלק אינטגרלי מהקורס הוא מטווח, ובו משתתפים כלל מתנדבי הנוער (כולל ותיקים), על מנת לשמור על כשירות.”

“המטווח מתבצע בנשקים מסוג “קרבין” (שהינו, אף על פי שנותיו הרבות, נשק אמין ומדויק) ו”M16″, לאחר תדרוך ולמידה קפדניים על אופן התפעול והשימוש בנשק. עם סיום תקופת ההכשרה, המתנדבים יכולים להתחיל להשתתף באופן פעיל בכל המשימות המוטלות על ‘נוער מג”ב”

“סיורים ממונעים ברכבים משטרתיים, תצפיות לאיסוף מל”מ, מארבים ליליים ותגבור האבטחה באירועים רבי משתתפים. כמו כן, מתקיימות פעילויות ייחודיות כגון השתלמויות בנושאי כיבוי אש, חילוץ והצלה, עזרה ראשונה, נהיגה ואימוני לוחמה וטרור הכוללים מטווח אקדח.”

נראה לי שאין צורך בדוגמאות נוספות או בהסברים, התמונה ברורה להפחיד.

אין כאן המון מידע חדש, המיליטריזם המסוכן שחודר לבתי הספר ואף לגני הילדים כבר חדל להפתיע , ובכל זאת כשמסתכלים על הילדים האלה עם הנשק והמדים והשנאה הלב נשבר. הם התוצר שלנו, תוצר של החברה והמערכת שהקמנו כאן של הערכים שהנחלנו כאן, מערכת שמעודדת אלימות, דיכוי והשתקה, שאינה רואה בזכויות האחר ערך שמחייב אותנו, שמתבטאת היום בכל הרעות החולות איתם אנו מתמודדים. החינוך והעבודה עם הילדים מזקקים לנו את כל זה לידי תמונה אחת קשה של ילד עם אקדח. אבל משם גם אולי יבוא תחילתו של פתרון, אם רק נדע להכנס לבתי הספר, לייצר עם ילדים שיח אחר, פתוח, שיוויוני, מקבל, חושב ושואל שאלות. זו אולי תהיה רק טיפה בים הזוועה שמאכילים לנו את הילדים, בין ריקוד הדגלים בירושלים וסיורים במערת המכפלה אבל אולי בכל זאת זה כיוון ששווה להשקיע בו מעט יותר. אולי.

 

ביקור בשכונות א-טור ועיסאוויה והגן הלאומי החדש | מיכה רחמן

זהו סיפור על רשעות וציניות של עיריית ירושלים בהנהגתו של העומד בראשה, ניר ברקת. הסיפור של הגן הלאומי המתוכנן בשטח שבין שכונות עיסאוויה וא-טור, בקצה הדרום מזרחי של מזרח ירושלים, כבר סופר במקומות אחרים. כאן אני רוצה לספר את סיפור ההונאה ששמענו בסיור שערכנו ביום שבת האחרון, ה-31 בדצמבר 2011, במקום בו עומד לקום הגן הזה.

תוכנית בניין עיר (ת.ב.ע) לגן הלאומי החדש כבר הוגשה לוועדה המקומית, ועומדת עכשיו בפני הגשת התנגדויות הציבור. הגן הלאומי הזה עומד לקום בשטח פתוח במדרונות המזרחיים של הר הצופים, מתחת לקמפוס האוניברסיטה העברית, בין השכונות עיסאוויה וא-טור, במשולש שצלעו השלישית כביש מספר 1 היורד מירושלים למעלה האדומים. מה שקדם להגשת התוכנית הזו הוא סיפור היכול לשמש כמשל לסיפורה של המדיניות המתוחכמת של השתלטות שיטתית על שטחים אסטרטגים במזרח ירושלים. השתלטות לשמה חברו ראש העיר ועמותות המתנחלים, בניסיון לחבר את מעלה האדומים לירושלים, ואת ההתנחלויות השונות בתוך העיר לרצף התנחלות אחד, במטרה למנוע כל סיכוי להסדר מדיני.

נזי אל-נאסרי, מנהל המינהל הקהילתי בא-טור, שהוביל את הסיור, סיפר לנו את סיפור היחסים הידידותיים בין המינהל הקהילתי לרשויות התכנון של העירייה, כולל סיור ראש העיר בשטח המתוכנן, וההבטחות לפתרון מחסור השטחים לבנייה של א-טור. השטח שבו עומד לקום הפארק הלאומי המתוכנן הוא השטח היחיד הפנוי מבנייה ויכול לשמש כרזרבה להתפתחות שתי השכונות, עיסאוויה וא-טור. המינהל הקהילתי, כמו כל מינהל קהילתי בירושלים, קשור בעירייה, מקבל ממנה חלק מתקציבו, ומשמש חלקית כזרוע ביצוע של העירייה (לצד ייצוג רצון התושבים).

אם כן, על פניו מדובר על מצב נורמאלי לחלוטין: ראש העיר יחד עם מהנדס העיר מתכננים שטח להתפתחות א-טור ועיסאוויה. אך שלא כמו שכונות אחרות, יהודיות, כאן דורשים מהשכונה לתכנן בעצמה את הת.ב.ע. שלה. כמיליון ₪ מכספי התושבים עצמם הושקעו בתכנון. כ-30 אלף דולר הושקעו בסקר צרכים (מספר ילדים בגיל חינוך, מספר הכיתות הנחוץ וכדומה). הוכנו חוברת יפה, ותוכניות לפיתוח השכונה. התקיימו פגישות רבות בין נציגי א-טור לאנשי מהנדס העיר. ראש העיר סייר במקום והבטיח הבטחות. באחד השלבים הסכימו נציגי השכונה להסכם לפיו הם לא ימשיכו לבנות בשכונה בנייה ללא היתרי בנייה (מכיוון שכמו בכל השכונות הפלסטיניות גם כאן העירייה מסרבת להוציא תוכניות בניין עיר לחלקים רבים בא-טור, ואין להם ברירה אלא לקבוע עובדות בשטח). בקיצור, נתנו להם להבין לכל אורך הדרך שהת.ב.ע תאושר. הרי העירייה עצמה ביקשה מהם להכין את התוכנית. עד כאן הכול טוב ויפה. וזה מה שראש העיר מתכוון כשהוא אומר שמדיניות עיריית ירושלים היא לבנות, ולאשר תוכניות, גם ליהודים וגם לערבים. רק בתנאי שכולם יבנו לפי החוק.

ובינתיים, בתוך נופת הצופים הזו, ללא שום הזהרה מוקדמת, מופיעים מדי פעם הבולדוזרים והורסים כמה בתים המפוזרים בתוך השטח שבו אמור לקום הפארק הלאומי. קובעים עובדות בשטח.

תושבי א-טור הלכו לפי הספר. ענו בחיוב לכל דרישות העירייה. התושבים שנכחו בסיור אישרו את העובדה שהם נמנעו מלבנות בנייה לא-חוקית כלשהי כל עוד הולכים לקראת ת.ב.ע. מאושרת. שתי עמותות עזרו במהלך החיובי הזה מול העירייה. עמותת “במקום”, אדריכלים המסייעים למי שנחוצה לו עזרה, ועוזרים לצדק להיעשות, ועמותת “עיר עמים”. אבל בינתיים, במחשכים, הוכנה תוכנית אחרת. בדיונים על התוכנית להקמת הפארק הלאומי החדש לא הוזמנו נציגי א-טור, באותו הזמן בו תוכנן הפארק המשיכו לדבר איתם על ת.ב.ע. שגבול התכנון שלה עובר בתוך שטח הפארק המתוכנן. התושבים גם טרחו ושילמו עבו ייעוץ נופי שייתן חוות דעת על הגבול הנכון על מנת ש הת.ב.ע. שלהם שלא תפגע בנוף.

ואז בתחילת החודש, אישרה הועדה המחוזית את הת.ב.ע לגן הלאומי החדש, שכולל את כל השטח שבין עיסאוויה וא-טור, מגיע עד הבתים הגובלים בשטח הפארק, ולא משאירה מקום לפיתוח השכונה. במילים אחרות: בבוקר בהיר אחד, הראה ניר ברקת לתושבים שניהלו איתו מו”מ מסודר על פתרון של שלום לבעיית הבנייה הלא חוקית, מה היא באמת מדיניותו. ישראבלוף: ההסכמים נעלמו, רזרבות הקרקע להתפתחות השכונה היו כלא היו, וקריית החינוך שעמדה לקום בשטחים המיועדים לשכונה אין לה איפה לקום (יש מחסור במאות כיתות לימוד וגנים בשכונה: כ-30,000 תושבים, וילידיה נאלצים לנסוע ללמוד במקומות אחרים במזרח ירושלים). השטח המכונה E1 נראה לא רחוק באופק בכיוון מעלה האדומים הניבטת אלינו מרחוק. הרצף ההתנחלותי המתכונן נראה היטב מהגבעה עליה אנו עומדים, עליה מתוכנן הפארק הלאומי החדש. ממראה העיניים הזה קשה מאוד להאמין לסיפור שהפארק הזה נחוץ מבחינה נופית או ארכיאולוגית. החשיבות האסטרטגית-התנחלותית-כיבושית שלו נראית כסיבה אמינה יותר.

 

ביום שישי הקרוב, 6/1, נצטרף למשמרת מחאה ולתפילה
של תושבי עיסוויה וא-טור שתתקיים בשטח ה”גן הלאומי” המיועד.

נפגשים בשעה 11:00 סמוך ל”ארומה” הר הצופים.

לפרטים: 0546236609

———

רשות הטבע והגנים – לא מה שחשבת | דניאל ארגו

כנית חדשה להקמת גן לאומי מאיימת לחנוק את עיסאוויה ואת א-טור
אושרה בניית גן לאומי במזרח ירושלים ש”יחנוק שכונות פלסטיניות”, ניר חסון, “הארץ”
הסולידריות לא עוצרת בבטונדה: מאבק יהודי-ערבי בעיסאוויה / צבי

הימין נלחם. והשמאל? / אלמה ביבלש, פעילת ‘סולידריות’, בהפגנה בענתות

אני מתרגשת מאוד לראות את כולכם, את מאות האנשים שהגיעו, עומדים איתנו כאן היום בענתות כדי לומר לא לאלימות המשתוללת של הימין. החזרה שלי היום לכאן אינה מובנת מאליה. ההחלטה לא באה בקלות. התמונות והפחד המשיכו ללוות אותי גם השבוע, גם חודש וחצי אחרי. אבל אין דבר נכון יותר מהעמידה של כולנו יחד. כאן, דווקא כאן. בפתח ישוב שחרט על מצחו אות קלון. שכה רבים מתושביו השתתפו בתקיפה ואילו האחרים אשמים בשתיקה. שתיקה הנמשכת כבר חודש וחצי, במהלכם איש לא לקח אחריות, אף אישה לא הוקיעה.

ההתנחלות שאנו עומדים בפתחה, מול השער הסגור, הפכה עצמה לסמל. סמל ל”התנחלות איכות חיים” שנהייתה לחממה לאלימות וטרור, סמל להשתלטות כוחנית ומפרת חוק על אדמות פלסטיניות פרטיות, סמל לשיתוף הפעולה – במעשה ובמחדל – בין העבריינים לבין מי שמתיימרות להיות “רשויות החוק” בישראל.

כי אלימות הימין לא מתבטאת רק באגרוף, או צינור או סכין. ולא מצטמצמת לספריי השחור של כתובות הזוהמה “תג מחיר”. באנו לכאן לדבר על האלימות הפיזית הקשה שחווינו פה בענתות, שחוו חברינו מ”לוחמים לשלום” במסיק בג’אלוד ממתנחלי “אש קודש”, שחווה האוכלוסייה הפלסטינית על בסיס קבוע, יומיומי. באנו לדבר על שרפת המסגדים, על עקירת העצים ועל כתובות הנאצה. אבל לא פחות חשוב מזה – באנו להצביע על שיתוף הפעולה בין הזרועות השונות של מכונה משומנת שבימים אלה מעצבת לכולנו את מציאות החיים וקובעת פה כללים חדשים.

הגדר הפשוטה הזו, שאנו עומדים עכשיו לצידה, יכולה לשמש כדוגמה. מתנחלי ענתות השתלטו בכוח הזרוע וההפחדה על אדמות פלסטיניות פרטיות והציבו אותה כאן, הרחק מהשטח שהוקצה להם, גם הוא בניגוד לחוק. והרשויות – לא רק שלא פרקו אותה והעמידו אותם לדין – אלא חיברו אותה לתשתיות, הציבו עובד במימון המדינה לעמוד בפתחה, ומנעו מבעליהם של האדמות הכלואות בתוכה את הגישה החופשית אליה. כך זה עובד, שוב ושוב: בתחילה בכוח, אחר-כך במדיניות של מחדל, עצימת עין מכוונת, אחר-כך בהכשרה שבדיעבד. בתמיכה ובתקצוב. עוד אדמה, עוד חלקה, גדר, שער ממוגן, אבטחה, חיבורים מוסדרים למים, חשמל, סלילת כבישים, היכלי תרבות. ומאחור, נשכחים, אלפי פלסטינים שאדמתם נגזלה, כבודם נרמס, פרנסתם אבדה וביטחונם ובטחון ילדיהם הפקר.

הימין נלחם היום, בחזיתות רבות. כוחות הביטחון, צבא מג”ב ומשטרה, מגויסים לשירותה של אידיאולוגיה קיצונית. כאן, עוד יותר אפילו מבשייח ג’ראח, נתקלנו באכיפה בררנית שמיושמת על-ידי משטרה פוליטית המשרתת את משטר הכיבוש. משטרת ישראל ביתנו, משטרת המתנחלים. ראינו זאת בברור כשהם עמדו מנגד ואפשרו לזוועה להתרחש. ראינו את זה כשבמשך חודש וחצי לא נעצר אף אחד מהתוקפים. וראינו את זה כשגם את קיום ההפגנה הזאת הם ביקשו למנוע.

הימין נלחם גם באמצעות החקיקה המתרחשת היום בכנסת, ובאמצעות מינויים המאפשרים לאידיאולוגיית הכיבוש והנישול לחדור אל עמדות מפתח. ותיקי מועצת יש”ע מונו לאחרונה לתפקיד ראש מנהל מקרקעי ישראל ורשות שמורות הטבע והגנים. לא מקרה הוא ששני התפקידים קשורים לאדמות וקרקעות.

הרציונאל שבבסיס פרויקט ההתנחלות הגזעני והגזלן פרץ את גבולות השטחים. בערים המעורבות בתוך הקו הירוק ביפו, צפת, רמלה, לוד, פועלים גרעינים תורניים וישיבות הסדר, שמטרתם יהוד וסילוק של אוכלוסיה פלסטינית ערבית, זוכים לתמיכה מלאה של המשטר בישראל, תופסים אחיזה ומפיצים מסרים גזעניים ומסוכנים.

הדוגמאות עוד רבות אבל אני רוצה לקצר. התמונה ברורה. הימין נלחם. התקשורת, שתפקידה לדווח ולהצביע על מגמות, שקובעת מה נתפס כחשוב, פועלת משיקולי כסף ורייטינג ולרוב מתקרנפת ולא מקימה קול צעקה.

ומה איתנו? פעילות שמאל ואנשי זכויות האדם? איפה אנחנו? בתוך המאבק נגד הכיבוש ולמען שוויון אזרחי שיאפשר מרחב מחיה הוגן לכולנו, מה התפקיד שמוטל עלינו?

אני יודעת שאסור לנו לשבת בצד. איבדנו את הפריבילגיה והזכות לוותר על פעולה. הבחירה שלנו פעילי סולידריות ושלי באופן אישי, בחירה שגם אחרים שותפים לה, היא עמידה בשטח. לצד הפלסטינים במאבק משותף, היכן שהעוול מתרחש, תוך נכונות להגיע אל  המקומות ולעמוד במצבים בהם הוא מרים את ראשו. כי אנחנו יודעים שלא אנחנו מביאים את האלימות לענתות – היא כבר נמצאת פה. אבל אנחנו גם יודעים שכישראלים יש לנו פריבילגיות שאין לפלסטינים החיים תחת כיבוש. ואנחנו נחושות ונחושים להשתמש בהן, אפילו בזמנים האלה, כשהן נשחקות. כי תפקידנו הוא לחשוף, ולהוציא החוצה את הריקבון, את הסכנה, ולהסיר את המסכות. להיצמד לכללים של מאבק בלתי אלים ולהיאבק – בגזענות, באלימות, בכיבוש.

היום, אני פונה אל כולכם וקוראת לפעולה. עלינו להבין מול מה אנחנו עומדים – ולהשיב בחזיתות רבות. כל אחד ואחת מאיתנו על פי יכולתה, על פי אמונתה וכישוריה. עלינו להרחיב את המעגלים, לצרף אלינו אנשים נוספים, ולעשות. כבר עכשיו מאוחר, מאוחר מאוד. אבל לא מאוחר מדי.

11 בנובמבר 2011


ראו כאן לסרטון המלא מההפגנה

קראו עוד:
לא נסכים להיות חברה קולוניאלית / פרופ’ זאב שטרנהל בהפגנת סולידריות בענתות
קבוצות הטרור מקבלות עידוד מהכנסת /  ג’רייס סאבא בהפגנת סולידריות בענתות
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הסרטון מאירועי ענתות, 30 בספטמבר 2011

לא נסכים להיות חברה קולוניאלית / פרופ’ זאב שטרנהל בהפגנת סולידריות בענתות

אנחנו נמצאים כאן על מנת לומר לכל מי שצריך לשמוע: הבריונים לא יפחידו אותנו. הם לא ימנעו בעדנו מלחזור ולומר שאם ישראל לא תשים קץ להתנחלות, תשים ההתנחלות קץ למדינת ישראל. הם לא ימנעו בעדנו מלומר שאנחנו לא נסכים להיות חברה קולוניאלית, לא נסכים לאפרטהייד בשטחים ולא נסכים לחיסולה ההדרגתי של הדמוקרטיה הישראלית.

 

המקום שאנו עומדים בו נכנס כבר להיסטוריה של המאבק הארוך והקשה נגד דכוי הפלסטינים, נגד האפליה שהם סובלים ממנה מזה שנים רבות כל כך. אך מטרות המאבק המתנהל כאן הן הרבה מעבר לעשית צדק: כאן נלחמים על נפשה של הארץ הזאת, על עתידה ועל עתיד ילדינו ונכדינו. תנועת סולידריות שייח ג’ראח נולדה באורח ספונטני, כאשר התברר שמתנחלים התחילו בנישול של תושבים ערבים ממזרח ירושלים. עקרונית, אנחנו חושבים שאם מותר ליהודים לדרוש בחזרה בתים או שטחים שהיו בבעלותם לפני מלחמת העצמאות אז מן הצדק הוא שערבים יוכלו לתבוע בתים ושטחים בבקעה או בקטמון. אבל לא זה מה שאנחנו דורשים: אנחנו תובעים מהיהודים ומהערבים, מהישראלים ומהפלסטינים גם יחד להכיר בסופיות המצב שהתהווה בשנת 1949. עקרון זה חל גם על ירושלים, עיר משותפת לשני העמים.

עקרונותינו פשוטים מאין כמוהם: לשני העמים אותן זכויות ואם לנו יש זכות לצדק, לחרות, לעצמאות ולשלטון עצמי, אז אותן הזכויות בדיוק שמורות גם לפלסטינים. והן שמורות לפלסטינים ושמורות לנו כי אלה זכויות אוניברסליות השייכות לכל בני אדם, לכל העמים על פני כדור הארץ. אם יש לנו זכות למדינה משלנו אז גם לפלסטינים אותה זכות, ומאחר חיים בארץ הזאת שני עמים אז את הארץ הזאת חייבים לחלק. זהו פתרון של תבונה ופתרון של צדק. ואנחנו אומרים עוד משהו: לאף אחד משני העמים אין בלעדיות בבעלות על הארץ. חלוקת הארץ היא הדרך היחידה לעשות צדק לשני העמים והקו הירוק הוא האמצעי לחלוקת הארץ על בסיס העקרון של סופיות החלוקה הטריטוריאלית של מלחמת העצמאות.

לכן, ההתנחלות אינה רק כפי שנהוג לומר, מכשול לשלום, היא חסם השלום, היא האסון הגדול של התנועה הלאומית היהודית ושל מדינת ישראל. הציונות לא הייתה תנועה להשתלטות על חייו של עם אחר, היא הייתה זקוקה לחלקת ארץ עליה אפשר יהיה להקים בית. אנחנו את ביתנו הקימונו: באיזה נימוק מותר לנו למנוע מהפלסטינים להקים את מדינתם שלהם?

בעיית המאחזים הקרויים לא חוקיים, כאילו שלא כל ההתנחלות היא בלתי חוקית, היא בעיה משנית לגמרי. הבעיות המשפטיות הכרוכות בהתנחלות – קרקע פלסטינית פרטית, לא פרטית, הלבנת המאחזים – מעניינות כקליפת השום. מה זה משנה אם עוד כמה קרוונים יעמדו על הגבעות: האם יש מי שבאמת סבור שהורדת כמה צריפים תשנה משהו? הבעיה היא לא שם: הבעיה האמיתית היא אצל האנשים ההגונים, שומרי חוק כמו השר בני בגין. השר בני בגין, הידוע כאיש צדיק, תובע לקיים בדחיפות את פסיקת בג”צ ולהוריד את הקרוונים האלה. נהדר! אבל בעת ובעונה אחת השר בגין נלחם בכל כוחן על סיפוח גושי ההתנחלויות. שימו נא לב שאצל השר בגין רק גושי ההתנחלויות ישארו בידינו. רק הם! שום דב אחר לא! אלא שאצלו אין גוש עופרה, גוש אריאל, גוש מעלה אדומים, זה מסובך מדי. אצלו זה הרבה יותר פשוט: יש גוש יהודה, יש גוש שומרון, ויש גוש הבקעה וכולם אצלנו. ובני בגין מוביל את האנשים ההגונים בימין במאבק הגדול על שלטון החוק בישראל. אם זה לא היה כל כך עצוב, כל כך טרגי, זה היה נושא למערכון.

לבסוף תרשו לי עוד משהו: מהפכת הימין המתנהלת עכשיו בכנסת מלווה בסתימת הפיות הגסה לתקשורת, בצד גזר דין מוות על ערוץ 10 שתכניות החדשות שלו והעיתונאים החוקרים שלו לא נשאו חן בעיני הממשלה, אינה חמורה פחות מהפעילות הבריונית של כנופיות תג מחיר. האיומים על אנשי “שלום עכשיו”, המלחמה נגד בית המשפט העליון, משתלבים במערכה כוללת, שמטרתה שחיקה של הדמוקרטיה הישראלית. המערכה על אופיו של המשטר בישראל קשורה קשר הדוק למאבק על הנסיגה מהשטחים ועל השלום. אלה שני צדדים של אותה מטבע: ככל שיקצין אפיו האנטי-דמוקרטי של המשטר שהימין מנסה להנהיג בישראל, יקטנו הסיכויים להסדר של שלום.

שעה קשה, אנחנו נלחם בשתי החזיתות גם יחד. רוחנו לא תיפול ואנחנו לעולם לא נסכים להיות גולים בארצנו.

11 בנובמבר 2011


ראו כאן לסרטון המלא מההפגנה

קראו עוד:
הימין נלחם. והשמאל? / אלמה ביבליש, פעילת ‘סולידריות’, בהפגנה בענתות
קבוצות הטרור מקבלות עידוד מהכנסת /  ג’רייס סאבא בהפגנת סולידריות בענתות
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הסרטון מאירועי ענתות, 30 בספטמבר 2011

קבוצות הטרור מקבלות עידוד מהכנסת / ג’רייס סאבא בהפגנת סולידריות בענתות

שמי ג’רייס סאבא, פלסטיני מיפו, בעל מסעדה. לפני שבוע וחצי כשהגעתי למסעדה בבוקר המטבח עלה באש, כתובות “תג מחיר” ו”כהנא צדק” רוססו על הקירות.

יפו היא עיר מעורבת יהודים וערבים שחיים יחד מזה שנים, לא תמיד הכול הולך חלק אבל תמיד ידענו להסתדר, להמשיך הלאה. כנראה שהדו-קיום היה מפריע לקבוצות מסוימות שבוחרות בקו גזעני ואלים שראינו בעיקר במקומות כמו חברון ומקומות נוספים בשטחים.

אלימותן של קבוצות אלה הולכת וגוברת, לפני כחודש רוססו כתובות “מוות לערבים” בבית הקברות הם לא מבדילים בין מקומות קדושים, בתי עסק או אפילו בתים פרטיים וזו עליית מדרגה ופגיעה בנפש נראית קרובה מתמיד, אוזלת ידה של המשטרה משדרת מסר מסוכן ונותנת אור ירוק לפורעים. ופה, למרבה האירוניה, אני רוצה להודות למתנחלים שמנסים בכל דרך לסכסך במרקם העדין של החיים המשותפים ביפו, הם רק מקרבים.

בשבוע בו שיפצנו את המסעדה השרופה הגיעו אלינו אנשים רבים לתמוך ולעזור לא כולם מעורבים לא כולם פעילים פוליטית.

בימים הראשונים לאחר האירוע הרגשתי שחרב עלי עולמי, מאחורי הזעזוע הציבורי ישנו גם זעזוע אישי  בתמיכה, העזרה, הטלפונים המעודדים וביקורי ההזדהות נתנו לי את הכוח להמשיך.

קבוצות הטרור האלו אינן פועלות לבדן מעבר לתמיכה ציבורית רחבה הן מקבלות עידוד אפילו מהכנסת ,הממשלה ואפילו שר החוץ הוא מתנחל התומך בטרנספר.

אנחנו עומדים כאן היום על אדמה פלסטינית כבושה בה אחיי הפלסטינים חיים תחת משטר אימים של כיבוש וגזל. המתנחלים אולי מרגישים חזקים אך עם כובש לעולם לא יהיה חופשי. זכותם של הפלסטינים להיות עם חופשי בארצם וזכותם וחובתם להיאבק על כך.

הכיבוש אינו רק הפרת זכויות וגזלת אדמות הכיבוש הוא גזלת ילדות, תמימות וצלם אנוש.

אני קורא לכל מי שנמצא כאן היום וגם למי שלא, לא לפחד, לא להיכנע לאלימות הימין לא לוותר על חלום החופש וניצחונה של השפיות ולהמשיך במאבק.

11 בנובמבר 2011

קראו עוד:
הימין נלחם. והשמאל? / אלמה ביבליש, פעילת ‘סולידריות’, בהפגנה בענתות
לא נסכים להיות חברה קולוניאלית / פרופ’ זאב שטרנהל בהפגנת סולידריות בענתות
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הסרטון מאירועי ענתות, 30 בספטמבר 2011

למה אחזור לענתות | יעל קינן

למעלה מחודש עבר מאז הותקפו פלסטינים ופעילי שמאל בענתות. השיח הציבורי נותר כשהיה, ואירועים אלימים מן הסוג שחווינו בראש השנה עוברים לסדר היום. מדי פעם מתפרסמת עוד ידיעה על אלימות הימין, עוד אזהרה של גורם בכיר מפניה, עוד דיווח על כתובת שרוססה, על עצים עקורים נוספים. מרבית האירועים כלל אינם מגיעים לדפי העיתונים: אדמות נגזלות ומופקעות, מבנים נהרסים, הרחבות של התנחלויות צצות כפטריות אחרי הגשם.

אסור לתת לגישה הזאת לנצח. אסור להמשיך בגישה פאסיבית שמקבלת את האלימות, משלימה איתה ובכך מאפשרת אותה. מוכרחים לעמוד ולהתריע, לראות ולהקים קול צעקה: די, לא עוד. מוכרחים לקום ולומר שאנחנו רואים את הנעשה, מתקוממים, ומסרבים לתת לו להמשיך. לכן אחזור לענתות ביום שישי הקרוב.

האירועים הקשים שהתרחשו בענתות בראש השנה נחוו בקרב מי שנכח בהם, ובקרב חוג מצומצם מדי, כקו פרשת מים בכל הנוגע לאלימות הימין בארץ. זו הייתה תקיפה אלימה של מתנחלים כלפי פלסטינים וישראלים, תחת עינה הפקוחה והאדישה של משטרת ישראל. בתקיפה לקחו חלק שוטרים שלא היו בתפקיד ונראה היה שהיא מתנהלת תחת ניצוחו של רכז הביטחון של ההתנחלות. שוטרים שנכחו במקום, וכוחות נוספים שהגיעו לאחר פרוץ האלימות, לא עשו דבר כדי להגן על הפעילים, מגמה שהמשיכה בהימנעותה של המשטרה ממעצר חשודים. התקיפה אירעה, תוצאותיה ברורות ומתועדות בתמונות וברישומי בית-חולים, אך באורח פלא איש אינו אחראי לה. הדם כנראה נשפך מעצמו, הזכוכיות התנפצו, וידו של איש לא הייתה בדבר.

האמת היא שההפך הוא הנכון. למעשה, אין מי שאינו אחראי לאלימות. המתנחלים התוקפים בוודאי, ההתנחלות כולה שלא הוקיעה, מפעל ההתנחלות הרחב שאחראי לגזל אדמות מתמשך. לאלה יש להוסיף אישים פוליטיים, מכל צידי המפה, שממשיכים לאפשר את מנגנון הכיבוש, שהתקיפות הן תולדה ישירה ובלתי נמנעת שלו. אחראית גם המשטרה שאינה מגינה ואינה עוצרת, מערכת המשפט שאינה אוכפת, התקשורת שאינה מדווחת. לכל אלה יש להוסיף אותנו, כולנו, אזרחי ואזרחיות המדינה. גם לנו, ואולי לנו בראש ובראשונה, יש אחריות לדברים הנעשים כאן, הנעשים בשמנו, אם נרצה בכך ואם לאו. יש לנו חובה לדעת מה מתרחש, להוקיע, ולא לתת את ידינו להמשך האלימות. לכן אחזור לענתות ביום שישי הקרוב.

נוח אולי לראות כל אחד מן האירועים האלימים כמבודד, אך זוהי אשליה מסוכנת. אלימות הימין אמנם מסלימה בחודשים האחרונים, אך היא מתקיימת באין מפריע כבר שנים רבות. היא אמנם הולכת ומתקרבת לליבה של ישראל, אך זאת רק משום שאנו מאפשרים אותה כבר שנים בשטחים. קו ישיר מחבר בין כיכר מלכי ישראל בנובמבר 1995 לאירועים המכונים בשפה מכובסת “תג מחיר”- כולם ממחישים את כוחו של נגע האלימות, את עומק השפעתה של הגזענות ואת השפעתו ההרסנית של הכיבוש. הגעתנו אל התחנה הבאה והאלימה במסלול המפחיד הזה היא רק עניין של זמן. אופייה עוד לא ברור, גם המיקום על פני המפה עוד לוט בערפל, אך אין ספק שהיא תגיע. לכן, מוכרחים היום לעצור ולהתריע, בקול ובמעשה, לפני שמשהו גרוע עוד יותר יתרחש. מוכרחים להגיע למקום ולהבהיר שאלימות אינה כלי לגיטימי, שהשתקה אינה עובדת ושלא ניתן להבריח את מי שקוראים כנגד האלימות והגזענות.

אלה שמציתים מסגד ומכים פעילים ומרססים כתובות, מוכרחים לראות ולהבין שהציבור אינו מוכן לקבל מעשים כאלה. מוכרחים לדעת שפושעים יש להעניש. עלינו לדרוש ממערכות החוק למלא את תפקידן ולפעול נגד ההשתוללות משולחת הרסן של הימין והמתנחלים בארץ. יש להבהיר לנבחרי הציבור ששיתוף הפעולה שלהם, העידוד המסית ומלבה האש שלהם, הוא מאוס ומסוכן. הרוחות האנטי-דמוקרטיות הולכות ומתחזקות, ויש לעמוד מולן ולומר, די. לכן אחזור לענתות ביום שישי הקרוב. כדי להפסיק לשתוק, כדי להראות למי שנוקטים באלימות ובשנאה שדרכם פסולה ומסוכנת ושיש מי שעומד מולה ואינו מוכן עוד.

למעלה מחודש עבר מאז הותקפנו בענתות. סממני התקיפה הולכים ודוהים עם הזמן, אבל ההתמודדות הפוליטית רק מתחילה. גם לאחר שהסימנים מנוקים מן הקיר הכתובת מוכרחה להישאר. את משמעותה ואת הסכנה שבה אסור למחוק, לשכוח ולטשטש. ביום שישי נחזור לשם כדי לומר ששנאה לא תגרש אותנו, שאלימות לא תנצח אותנו ושאף אחד לא יכול להשתיק אותנו. נצביע על הקשר המסוכן בין תוקפים אלימים לבין מוסדות שלטון המגנים עליהם, ובין מפעל ההתנחלות עצמו לאלימות המופגנת כלפי מתנגדיו. נגיע לענתות מפני שכדי למחות כנגד ההשתקה צריך קודם כל להפסיק לשתוק מולה.

ביום שישי הקרוב, 11/11,  בשעה 13:00, חוזרים להפגין בענתות.
הפיצו את הקריאה: ב-11 בנובמבר עוצרים את אלימות הימין!

ראו כאן סרטון הזמנה להפגנה נגד האלימות הפוליטית – והפיצו אותו!

להרשמה להסעות נא להיכנס לטופס המקוון: http://bit.ly/saTIZj

קראו והפיצו:
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן

 

 

אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר

התגובות על רצח אשה מוכה נעות מ”לא שמענו, לא ידענו” ל”הכתובת היתה על הקיר”. גורל הדמוקרטיה הישראלית דומה: הכתובת על הקיר מרוחה בכתב “תג מחיר” שחור, גם אם נבחר שלא לשמוע. החשש מרצח הדמוקרטיה גובר מיום ליום.

מעטות הן הנשים המוכות המתלוננות במשטרה, מבקשות עזרה או עוזבות את הגבר האלים. לא תמיד יכולה האישה המוכה החיה תחת טרור לפעול כנגדו. במקרים רבים היא מכחישה – בפני עצמה ובפני הסובבים אותה – את חומרת המצב, מקווה ש”יהיה בסדר”, אם רק תצליח לא לומר את המשפט שמרגיז אותו, אם רק תצליח לדייק בטיגון השניצל, אם רק תתעלם מרוחו הרעה.

ניסיונותיה כושלים: מעשיה נתפסים כפרובוקציה, ולאחר רגיעה – האלימות חוזרת, קשה ומסוכנת יותר. ספירלה של אלימות. יש הורים שכשתפנה לעזרה יענו לה: “ככה זה בחיים, אל תעשי פרובוקציות”. במקרה הרע, אישיותה נשחקת ונעלמת, ובמקרה הרע ביותר, היא נרצחת. במקרה הטוב היא מגייסת כוחות ומשאבים, מחפשת עזרה כדי להגן על עצמה, הוריה לצידה והיא מפסיקה להיות קורבן לאלימות.

הדמוקרטיה המוכה והחבולה, היחידה במזרח התיכון שאנו מתהדרים בה, כמוה כאשה מוכה. לנגד עינינו מתפתח טרור מסוכן ואלים. ספירלה של אלימות – שתכיפותה עולה ומסוכנותה גוברת. אנו עומדים מנגד וצופים בפעולות “תג מחיר” המתרחבות וגוברות: קודם בשטחים הכבושים, באמצעות פגיעה בגופם של חקלאים פלסטינים ובעצי זית שלהם, אחר כך בשריפת מסגד בצפון, בניתוץ קברים ושריפת מסעדה ביפו (קפיצה קטנה משדרות רוטשילד), וכן בריסוס איומים ונאצות, הכוללות שליחתה של פעילת שלום לעולם שכולו טוב, ובניתוץ מכונית של שכניה שעליה מדבקת “שלום”.

סכנה מיידית רבה יותר נעוצה באלימות חסרת התקדים שהופנתה מצד מתנחלים (ביניהם שוטרים ללא מדים) תושבי ענתות כלפי מפגינים לא אלימים מתנועת סולידריות – אלימות ששלחה פעילים לחדרי מיון וגרמה נזק של עשרות אלפי שקלים למכוניותיהם, האלימות הקשה ביותר הזכורה אף לשועלי הפגנות ותיקים. פרובוקציה – אומרים להם. אלא שכל מעשה פוליטי הוא פרובוקציה, וכך גם כל הפגנה, כל משמרת מחאה, כל אוהל ברוטשילד או מודעה מייצגת דעה, שמטרתם לעורר למחשבה או למעשה. אך פרובוקציה אינה אלימות, ואף אמירה פוליטית אינה לגיטימציה לאלימות, לפגיעה בגוף, בנפש או ברכוש של האחר.

מהם המשאבים העומדים לרשות הדמוקרטיה המוכה? למי תפנה בצר לה? מי יגן עליה מפני האלימות? לכאורה – המשטרה. האם שוטרים מזדהים עם הגבר המכה? האם שוטרים מזדהים עם הימין האלים? האם שוטרים פוטרים עצמם באומרם שהיא/הם עשו “פרובוקציה”? יעילותה המרשימה של המשטרה במעצרים בהפגנות שייח ג’ראח, נעלמה כלא היתה לנוכח הבריונות האלימה של מתנחלי ענתות. איש מהם לא נעצר. ידה של המשטרה קצרה מלהושיע גם כנגד מרססי חדרי המדרגות, מנתצי קברים ומכוניות, עוקרי עצי זית ושורפי מסגדים ומסעדות (של פעילי שמאל ושל פלסטינים). גם היועץ המשפטי לממשלה בוחר שלא לחקור אירועים חמורים כאלו. כך נותרים פעילים פוליטיים, בדמוקרטיה שאנו כה גאים בה, חשופים, בסיכון וללא הגנה.

ומה על ה”הורים”? מה על המעגל הרחב יותר של אזרחי ישראל? בין אלה שאינם פעילים, שעייפו מלהפגין מחוץ למרכז תל אביב, שאולי היו פעילים פוליטיים בעצמם לפני הרבה שנים, ישנם רבים שנחרדים מהאלימות. נחרדים ושותקים. לא צריך להיות בעל דעות שמאלניות כדי לזכור לאן אלימות ספירלית כזו יכולה להוביל: מנאצות ועד זריקת רימון לשורות מפגינים בירושלים, מהמרפסת בכיכר ציון ועד לכיכר מלכי ישראל שהפכה, בעקבותיה, לכיכר רבין.

אי אפשר לומר “ככה זה בחיים” ולהשלים עם האלימות. תפקיד “ההורים”, כל אזרחי ישראל השפויים, גם בעלי דעות ימניות (שאינם כולם אלימים, כמובן) לזעוק כנגד האלימות. מי שיכול – יפגין ביום שישי הקרוב בענתות או בכיכרות. מי שאינו יכול, יזעק בכל פורום אפשרי, יכתוב, יפנה לשלטונות החוק, יתמוך בכל דרך, וישמיע קול ברמה כנגד האלימות הגואה. אם זו תמשיך ותסלים, הרצח הבא הוא רק שאלה של זמן. הכתובת כבר על הקיר.

ד”ר דורית אלדר היא עובדת סוציאלית ומרצה בתכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת ת”א
מאמר זה פורסם ב”הארץ”: הפיצו והגיבו!
הגיבו גם בדיון בפייסבוק “הארץ”: התרשלות בעצירת האלימות נגד פעילי השמאל?

—–

ביום שישי הקרוב, 11/11,  בשעה 13:00, חוזרים להפגין בענתות.
הפיצו את הקריאה ב-11 בנובמבר עוצרים את אלימות הימין!

ראו כאן סרטון הזמנה להפגנה נגד האלימות הפוליטית – והפיצו אותו!

להרשמה להסעות נא להיכנס לטופס המקוון: http://bit.ly/saTIZj

קראו והפיצו:
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן

 

עצמאות פלסטין – הזדמנות, לא איום | יעל קינן ורעי שרירא

אם נהיה חכמים, נראה באירוע הזה שחרור כפול מהכיבוש: שחרור מכבלי הכיבוש עבור הפלסטינים בארצם, ושחרור עבורנו בארצנו, משיח פטרוני המנציח שעבוד של עם אחר.

בשבועות האחרונים, ולא במקרה במקביל לתסיסה החברתית שדועכת בינתיים, התמלאו דפי העיתונים וגלי האתר בציטוטים מאיימים מפי בכירים בעולם הפוליטי והביטחוני (שההפרדה ביניהם נעשתה מזמן מלאכותית לגמרי), אודות האירועים הצפויים בעקבות פנייתם של הפלסטינים לאו”ם. שרים, חברי כנסת, ראשי ועדות וראשי ארגונים ביטחוניים מתיימרים להרגיע את אזרחי ישראל באמצעות הבטחות לשמירה על הסדר וביטחון ביכולתה של ישראל למגר כל הסתערות עממית, הבטחות שלמעשה נועדו להשליט אווירה של פחד מאירועים שטרם התרחשו. “אלימות חסרת תקדים”, “שפיכות דמים שטרם נראתה כמותה” – כך מבטיחים לנו השכם והערב אותם אנשים שאך לפני שבועות אחדים התייחסו בביטול לפנייה של הפלסטינים לאו”ם.

לאור המסרים הללו, המתקבלים על-פי רוב כאמת שאין בלתה, חשוב לשים לב שישנם גם קולות אחרים, וצריך שיישמעו. רבים מהבכירים ומהארגונים הפלסטיניים מבינים שהדרך הנכונה והיעילה ביותר עבורם אינה עוד פנייה לאלימות, אלא דווקא מאבק בלתי אלים, כזה המחליף את בקבוקי התבערה והאבנים בהפגנות ובקריאות, כזה שמציף את הכיכרות בדרישה לעצמאות אך אינו שופך דם על מנת להגיע לשם. וזה, צריך להודות, האיום האמיתי עבור בכירים בממשלת ישראל ובשירותי הביטחון: הם אינם יודעים איך להתמודד עם מפגינים שאינם אלימים, ולכן מתסיסים את השטח בעקיפין.

הפנייה הפלסטינית לאו”ם נתפסת כנראה כאיום ממשי בקרב מרבית הציבור הישראלי, אך ניתן וכדאי לראותה באור אחר. זוהי פנייה לאפיק אחר, חדש, דיפלומטי ולא אלים. אם אכן יצליחו הפלסטינים למגר ניסיונות לאלימות בקרב ארגוני קצה וציבור זועם, הרי שיש כאן הזדמנות אמיתית למהלך שמייצר מציאות חדשה, מאפשר שיח אמיתי בין אנשים שווים ומתקדם עוד צעד לביטול יחסי האדונים-משרתים. המנגנון המלבה חששות ופחדים ממהלך שטרם התרחש הוא סמל לדמוניזציה הכללית הרווחת כל כך בשיח הציבורי. התרגלנו כל כך לשפיכות דמים עד כי איננו מצליחים להעלות על הדעת אפשרות אחרת, שפויה יותר, גם כשהיא ניצבת ממש בפנינו.

המהלך הפלסטיני באו”ם אינו פשוט, ויהיו לו בוודאי גם השלכות לטווח הרחוק. אולם, פסילתו על הסף רק בשל היותו חד-צדדי היא דוגמה לצביעות ולעיוורון שלנו כלפי מהלכים שעושה הממשלה שלנו. הרי, גם אישורי בנייה ליחידות דיור בשטחים והרחבת ההתנחלויות הם מהלכים חד-צדדיים. ההאשמה כלפי הפלסטינים שהם מנסים לקבוע עובדות בשטח מתעלמת לחלוטין מכך שהצד הישראלי קובע עובדות כאלה כל הזמן: בכל דחפור החופר באדמה פלסטינית, בכל בית פלסטיני המפונה מיושביו ומיושב במתנחלים, בכל פעולת תג מחיר שאינה זוכה למענה הולם מרשויות החוק. השטח נחרש, המפות מסומנות, והפתרון הולך ומתרחק. וביחד עם העובדות הללו, מתקבעת והולכת כאן תודעה ציבורית מדאיגה המעניקה לגיטימציה מתמשכת לכיבוש ומציגה אותו כעובדה בלתי הפיכה, חלק בלתי נפרד מחיינו במקום הזה. הכיבוש אינו בלתי נמנע, והוא לא הסתיים אחרי מלחמת ששת הימים. הוא נמשך כבר למעלה מ-44 שנים, מתפתח ומשתכלל ומסכל כל הזדמנות לשלום אמיתי, כשהוא מוצג במצג שווא כחלק מחיינו, והופך לתופעה נורמטיבית. השפעותיו של הכיבוש בשני צידי הקו הירוק מוכרות כבר לכולנו.

אחד הנימוקים הבולטים להתנגדות למהלך הפלסטיני באו”ם הוא שלא מגיע להם. כאילו הפלסטינים צריכים להתנהג יפה ולעמוד בשקט ואז ישראל תחליט אם מגיע להם לקבל בתמורה מדינה. השיח האדנותי הזה הוא תולדה ישירה של 44 שנות כיבוש, שגרם לנו לחשוב על עצמנו כעל אדוני הארץ כולה, מכתיבי המציאות ובעלי המוסר והזכויות היחידים. אין זה נכון שלפלסטינים אין זכות להיות עצמאיים; אנחנו לא במעמד של הענקת עצמאות – חופש הינו זכות בסיסית ולא זכות יתר. השטח הזה אינו שלנו בכדי לתת, והם לא צריכים לעבור מבחן כדי לקבל זכות לבעלות. כל ניסיון להתנות זכויות בהתנהגות לוקה באדנות ופטרונות שאין להם יסוד ומקום. הפלסטינים אינם צריכים לבקש מאיתנו רשות, ולכן הם לא עושים זאת. שנים של שיחות ומהלכים מדיניים בי-לאטרליים הותירו את המצב קפוא ומוקפא, ולכן הם לוקחים את גורלם בידם ופונים אל האו”ם במטרה לקבל הכרה בינלאומית בזכותם למדינה. אם נחשוב רגע על ההיסטוריה, נזכור מי נתן להם את הרעיון הזה. אם נעצור לרגע ונחשוב, נוכל לראות באירוע הזה הזדמנות אמיתית לשינוי, ונברך על כך שהפלסטינים נוהגים בדיוק כפי שמצופה מהם: כמדינה עצמאית ואחראית. ואם נהיה חכמים, נראה בכך שחרור כפול מהכיבוש: שחרור מכבלי הכיבוש עבור הפלסטינים בארצם, ושחרור עבורנו בארצנו, משיח פטרוני המנציח שעבוד של עם אחר. זוהי הזדמנות לחופש לחזור ולבנות את המדינה שלנו בגבולות ברורים – גבולות ברורים בשטח, וגבולות ברורים בשיח הציבורי.

…. 

לקראת הפנייה לאו”ם נערכו לאחרונה מספר אירועים משותפים לפלסטינים ולישראלים הרואים בכך הזדמנות ממשית לשינוי המציאות הקיימת. ביולי צעדו אלפי בני אדם ממערב ירושלים למזרחה בתמיכה בעצמאות פלסטין (ראו כאן וכאן), ובשבת האחרונה נאספו נשים משני צדי המחסום בקלנדיה וקראו קריאות בעד ההכרזה הצפויה.

ביום חמישי הקרוב, 22.9.2011, בשעה 18:00 בשיתוף עם לוחמים לשלום, נעמוד יחד – ישראלים ופלסטינים – בבית ג’אלא שליד ירושלים, ונקדם בברכה את העצמאות הפלסטינית. אנחנו מזמינים אתכם להצטרף.

 אומרים כן למדינה פלסטינית: חמישי הקרוב, 22/9, בשעה 18:00

אין צדק חברתי בלי שוויון אזרחי | איתן גרוסמן בהפגנת סולידריות בקלנסווה

בחודשיים האחרונים, גל מחאה שוטף את הארץ. ההמונים יוצאים בקריאה לצדק חברתי בתחומים רבים, כמו חינוך, שירותי בריאות, וכמובן – דיור. אבל יש מציאות שלא מגיעה לכתבות על מאבק הדיור. זוהי מציאות של הפקעת אדמות פרטיות לפרויקטים לאומיים, פרויקטים לאומיים שלאחר מכן הופכים לסורגים של כלוב. מציאות של הריסת בתים, של כיתור ישובים ערבים, של תוכניות מתאר חסרות אחריות, ומחיקת כפרים. זאת מציאות של הזנחה חמורה בתשתיות ושירותים ציבוריים. בערים המעורבות לא בונים שכונות חדשות לתושבים הערבים, והבנקים לא נותנים משכנתאות בשכונות ערביות, ולהזכירכם, לא בנו שום יישוב ערבי חדש מאז קום המדינה.

התוצאה היא פגיעה חמורה במרחב המחייה הפרטי והציבורי במגזר הערבי. שמענו מחברים ביישובים רבים על ההשלכות: עלייה במחירי הקרקע, הפיכתם של חקלאים לשכירים, חיסול כל אפשרות שצעירים יחיו בכבוד ביישובים שבהם נולדו, ובסופו של דבר, הכנסת האזרחים הערבים לגטאות.

ביישוב אחרי יישוב, שכונה אחרי שכונה – קלנסווה, טייבה, טירה, ירושלים הפלסטינית, יפו, חריש, ג’לג’וליה, באקה אל-גרבייה, ואדי ניסנאס, רמלה, לוד, מג’ד אל-כרום ודיר אל-אסד – אותו סיפור חוזר.

זאת מדיניות. מדינות מפלה, מדיניות גזענית, ומדיניות ברורה. התוצאה של מדיניות זו – ואולי אפילו המטרה – היא לדחוק רגליהם של ערבים מאדמותיהם, באמצעות תכנון מפלה.

אגב, יש קריאה מהפוליטיקאים לעבור לפריפריה. מה היא “הפריפריה”? אלו אותם מקומות בהם יהודים לא הצליחו לגמרי לדחוק את רגליהם של ערבים. זאת חוצפה, זאת קריאה מקוממת, וצריך להתנגד לה.

היום אנחנו כאן כדי לומר שאין צדק חברתי בלי שוויון אזרחי. שוויון מלא. מוחלט. בין כל מי שחי פה בארץ הזו. שוויון מלא זה אומר שוויון בכל המישורים: הפוליטי, האזרחי, וכן, החברתי, וגם התכנוני. כי אין צדק שרק חלק מהאנשים יכולים ליהנות ממנו. זה לא צדק. זה המשך האפליה, המשך משטר הפריבילגיות.

אני רוצה לצטט את חברי זאהר שריף מקלנסווה, הקורא לאיחוד עממי של ערבים ויהודים, כי האינטרס הוא משותף. האינטרס אינו משותף בגלל שהמצוקות הן אותן מצוקות. הן לא. האינטרס הוא משותף משום שמגיע לכולנו לחיות בחברה הוגנת, שוויונית, וצודקת יותר. זה החיבור בין מאבק הדיור ברחוב היהודי ובין המאבק של המגזר הערבי.

אנחנו קוראים לערבים ויהודים להמשיך במחאה, ולהפוך את גל המחאה להוריקן של מאבק משותף. חייבים להמשיך להתנגד למדיניות המפלה, הגזענית, שמבקשת להוציא אזרחים ותושבים מבתיהם ומיישוביהם.

בתנועת סולידריות אנחנו נאבקים נגד דיכוי, אפליה, וגזענות, יהודים וערבים ביחד. המאבק הזה, שהתחיל בשכונת שייח ג’ראח בירושלים הפלסטינית, התפשט למקומות אחרים, כמו רמלה, לוד, יפו, בית שאן, ובזמן האחרון, חיפה. לא משנה מה קורה במחאת הדיור, גם אם התקשורת משתעממת ומפסיקה לסקר אותה, אנחנו נמשיך את המאבק עד שנפיל את משטר הפריבילגיות.

לצפייה בנאום ראו כאן
על סולידריות במשולש: אין צדק חברתי בלי שוויון אזרחי!

לקריאה נוספת:
דברים שרואים משם, לא רואים מכאן / דניאל ארגו 
שדה תותים, שדה קרב: קלנסווה כמשל / נעמה הרלב 
על מילים גדולות, ואותיות קטנות
טובת הציבור / אבנר ענבר 
סולידריות גם בטייבה / אלמה ביבלש  
מ-48′ ועד ישראל 2011, סיפורה של משפחת אל-עג’ו מרמלה / הדס בן-אליהו