פשיזם: כל הפוסטים

אחרי הזיכוי / דורית ארגו

 

פעולת "סולידריות", ירושלים, אוגוסט 2010. צילום: אקטיבסטילס

בשנה האחרונה התנהל נגדי משפט על שורת עבירות שבוצעו, לטענת המשטרה, בהפגנה שהתקיימה בסילואן ב-1 בספטמבר 2010. בין העבירות שייחסו לי הייתה גם תקיפתו של קצין אג”מ של תחנת דוד. לפני ימים אחדים זיכה אותי בית משפט השלום מחוסר אשמה. הכרעת הדין, שנפרשה על פני 28 עמודים, התייחסה בפירוט למחדלי המשטרה ולתקפות הטענות המשפטיות מטעם ההגנה. מבין שלל האמירות הנוקבות של השופט שמעון שטיין, בלטה בעיני אחת:

“הנאשמת עמדה במקום שהיה מותר לה לעמוד בו, ועמדה על זכויותיה עת סירבה לעזוב את המקום. מעצרה של הנאשמת בנסיבות הללו, אף מקנים לה את הזכות להתנגד למעצר בכוח סביר”

בתקופה זו של הדרדרות הנורמות הדמוקרטיות בחברה הישראלית, אין זה טריוויאלי לקבוע שזכותו של האזרח להתנגד, ואפילו להתנגד בכוח, כשזכויותיו האזרחיות נרמסות בידי רשויות אכיפת החוק. פסיקה זו היא חלק מנסיון נואש של בתי המשפט לעגן את זכותו של האזרח לסירוב, כאשר הוא נדרש לציית להוראות שלא בסמכות. אולם, בית משפט השלום בירושלים אינו דן רק בעיניינם של אזרחים כמוני. רבים מהנאשמים המובאים לפניו הם תושביה של ירושלים המזרחית הכבושה. האם גם להם שמורה הזכות להתנגד?

תושבי מזרח ירושלים נעדרים את הזכות להתנגד לעוול, לא רק בתור נאשמים, אלא גם בתור קורבנות העבירה. לא אחת קורה שפלסטיני ממזרח ירשלים מבקש להגיש תלונה על פגיעה בגופו או ברכושו ומוצא את עצמו במעצר בעקבות כך. אין מדובר כאן רק בגזענות של קציני משטרה ושופטים (על אף שרבים מהם גזעניים), אלא באחד מיסודותיו של המשטר הישראלי. יהיה העוול זועק לשמיים ככל שיהיה, ותהיה ההתנגדות לא-אלימה – לפלסטינים, קטגורית, אין זכות להתנגד לשלטון הישראלי, לאוכפיו, ולבניו הנבחרים, המתנחלים. את הקביעה הזו מאשררים בתי המשפט הישראלים פעם אחר פעם.

ישראל מתגאה בהיותה הדמוקרטיה היחידה במרחב. פסיקה כמו זו של השופט שטיין אכן מעידה שבישראל, למרות הכל, מתקיימת (לפחות לעת עתה) תפיסה מתקדמת בדבר זכותו של האזרח להביע את מחאתו כנגד רשויות המדינה. אלא שזכויות אלו הן פריבלגיה של האזרחים היהודים. ביום שבו ניתנה הכרעת הדין שלי, נכנסה שביתת הרעב של האסיר ח’דר עדנאן פלסטיני מעראבה שליד ג’נין ליומה ה-48.

ח’דר עדנאן מוחזק מאז ה-17 לדצמבר בכלא ישראלי במעצר מנהלי, כלומר מעצר המבוצע על-סמך הוראה של המפקד הצבאי, ללא הכרעה שיפוטית, ללא כתב אישום וללא משפט. כמוהו יש עוד מאות אסירים פלסטינים. חייו של ח’דר עדנאן נמצאים בסכנה, אך שרות בתי הסוהר, במקום להתייחס לנושא, בחר להפריח השערות מקוממות על כך ש”בראשית מעצרו האסיר ככל הנראה אכל, שהרי הוא עדיין שורד”. לפני יומיים הגיע עניינו לפני שופט צבאי ישראלי, שהחליט להמשיך ולאשר את המעצר המינהלי.

הדבר המפליא בהקשר זה הוא שמערכת המשפט המכירה בזכויות האזרחים ישראלים, ומערכת המשפט שגוזלת את אותן זכויות מפלסטינים – אינן מנותקות. לעיתים הדברים מתרחש באותם אולמות משפט. לעיתים אלו אותם שופטים ממש: השופט שטיין שזיכה אותי היה שופט צבאי בעברו.

לכן עם כל השמחה על הזיכוי האישי שלי, על הניצחון הפוליטי הכרוך בו, רק ביום בו “יזוכה”  פלסטיני מאותם טעמים – בדעת הקהל ולא רק בבית המשפט –  נדע שמאבקנו החל נושא פרי.

—–

ניצחון ל”סולידריות”: זיכוי לפעילת סולידריות, יום דין למשטרה * בית המשפט: “מחדל חקירתי”
כתב אישום נגד פעילת שמאל הסתיים בביקורת על המשטרה, “הארץ, ” 5/2/2012

נוער מג”ב – גאווה לאומית / אלמה ביבלש

זה כבר כמה שנים שאני יודעת על הפרוייקט שנקרא נוער מג”ב,  אולי אחד הביטויים הקיצוניים ביותר למיליטריזם ולאלימות בחינוך בישראל. המחשבה שכל נער בגיל שמונה עשרה צריך לשאת נשק ולצאת בשם מדינת ישראל לפעולות כיבוש דיכוי והרג אזרחים היא תפיסה מופרעת ללא ספק אך הצורך להתחיל בגיל חמש עשרה, לראות בפעילות צבאית ופעולות שיטור כפעילות העשרה המעודדות ערכים היא מבהילה. ילדים בדומה ללא מעט מבוגרים, נמשכים לאקשן, לתחושת העוצמה והשליטה. את האידיאולוגיה בונים אחר כך. אידיאולוגיה לטרגדיה. לפני כמה שנים בבית הספר החקלאי בפרדס חנה סביב יום מחויבות אישית כל ארגוני המתנדבים שעוסקים בחברה ורווחה נשארו כמעט מיותמים כשעשרות רבות של תלמידים עמדו בתור מול הדוכן של מג”ב נדחקים כדי לזכות להרים את הרובה שהיה מונח שם בגאון ולהספיק לכוון אותו בתנוחת רמבו אופיינית ואולי אף להגניב איזה צליל יריה קטן לפני שילקח מידיו הכלי הנכסף ויועבר לבא אחריו.

ילדים נוחים להיות מושפעים, להתבלבל, להסתחרר מחוויות בהעדר ליווי ראוי של מבוגר אחראי. מבוגרים שרואים בנוער העומד חמוש ומאייש מחסום כהתגשמות התרומה לקהילה והתפתחות המנהיגות הבריאה אינו עונה להגדרה הזאת. בתי הספר מעודדים, מגייסי התוכנית נכנסים לכיתות הלימוד, המורים מפארים את משתתפי התוכנית ורואים בהם מנהיגים לעתיד. מג”ב מתגאה ביכולתו להגיע אפילו לנוער בסיכון (ניתוב אלימות לצורכי המשטר) ובשיתופי פעולה מוצלחים עם עמותות כמו אחרי, מציל”ה ואפילו עמותת אור ירוק. תמונות הילדים האוחזים בנשק מעטרות בגאווה את אתר האינטרנט של בית הספר עמי אסף שבמועצה האזורית דרום השרון. הצוות המוביל מתגאה גם בשילובן של נערות במערך הלוחם, ארז שור, אחד מרכזי הפרוייקט שהוביל בעבר את המאבק להקצות אליו תקנים בשכר מספר שכאשר בצוות יש מתנדבת נערה – “היא מסייעת במקרים שצריך לטפל או לבדוק חשודה אישה”. אכן חוויה מעצימה. משרד החינוך התנער ואמר כי אינו מכיר את הנושא אך מזה שנים מקבלים מתנדבי נוער מג”ב ניקוד של משרד החינוך השווה ליחידה אחת בתעודת הבגרות.

הנוער הזה יתגייס בוודאי לצבא,  אז מה הדחיפות? הדחיפות היא ביכולת לעורר מוטיבציה על ידי מיצוב השרות הקרבי כערך מרכזי שיש לשאוף אליו, העולה בחשיבותו על כל שאר הדברים שניתן לעשות במסגרת פרוייקט מחוייבות אישית, להבהיר שאנו חיים על חרבנו וש”בטחון” היא משימתנו המרכזית כי נרדפים אנחנו ותחת איום מתמיד אנו חיים. הילדים קונים בשמחה את הסרט ההוליוודי ויוצאים לחרף נפשם ולהציל את המולדת.

בכתבה שיצאה על אותם הנערים בתחילת השבוע בגרסאות שונות במספר אתרי חדשות התמקדו בעיקר במשימת איוש המחסומים ובציד השוהים בישראל ללא אישור . המצב באזורים רבים בשטחים הכבושים תחת שליטה ישראלית  בכי רע, אחוזי אבטלה עצומים, גם מי שעובד אינו יכול להתפרנס באופן מספק, המנהל האזרחי ממעט באישורים ואנשים רבים מגיעים לפת לחם. לישראל מגיעים  תושבים פלסטינים ללא אישור בניסיון למצוא דרך לפרנס את משפחתם, רבים מהם עובדים עבודה קשה בתנאים לא רואיים, מוכנים להתפשר על שכר נמוך ביותר וישנים באתרי בניה. נערי מג”ב לא עוצרים לחשוב על מצבם של הפועלים, לא על מדוע הגיעו ולאן יש להם לחזור, לא על אחריותנו כחברה לאלה החיים לצידנו ואפילו לא על רגישותה ועצבותה של הסיטואציה ואין מי שינחה אותם לחשיבה מורכבת כזאת. בחברה שמושתתת על שנאת האחר וצומחת מפחדים וחרדות על רדיפה והשמדות לא פלא שהנערים והנערות כשהם מספרים כיצד הם רודפים אחרי אותם שב”חים בלילות, מחפשים איפה הם מתחבאים, דורשים תעודות ומעקבים אותם (במעורפל נרמז כי חלקם אפילו אוזקים אותם) אומרים בגאווה:”אני מגדירה את זה כהנאה, זה פשוט נותן לי ערכים ואני אוהבת את האקשן” “אני אוהבת ללכוד שב”חים, המטרה היא ללכוד אותם ולהחזיר אותם למקום אליו הם שייכים”. אכן חשוב שכל אחד ידע את מקומו בשרשרת המזון. לא רציתי להגיד היטלר יוגנד אבל הנה אמרתי. איפה ההורים אתם שואלים? חתומים על כל האישורים.

למרות הכרותי המוקדמת עם המפעל מעורר החלחלה הזה הופתעתי לשמוע שהנוער עוסק בפעולות מהסוג הזה. בדיקה קצרה העלתה שעל פי הנהלים הכתובים של מג”ב – “אין לשלב בני נוער בבדיקת נוסעים או רכב או בכל פעולה הדורשת מגע עם הנבדקים. חל איסור לשלב בני נוער בפעילות יזומה לאכיפה בתחום הפשיעה והעברינות וביצוע ביקורות באכסניות בני מיעוטים, ככלל לא יופעלו בני נוער בקו התפר וקו עימות”. אכן ברור כי באופן קבוע וכחלק מפעילותם השותפת מפרים מדריכי הפרוייקט את הנהלים הללו.

בדיקה נוספת שפכה אור על התהליך של הפיכתו של ילד בן חמש עשרה ללוחם מג”ב עשוי ללא חת. שלושה חודשי נסיון בהם יקח חלק בשלוש “פעולות שטח” לפחות לאחריהם יעמוד הנער לראיון אישי ולהערכה אצל המפקד שם יבררו האם ניחן בתכונות הדרושות על מנת להיות מתנדב ראוי, בעל מוטיבציה וחדור ערכי צה”ל, ימדדו “רמתו האישית של המתנדב, תכונותיו, יכולותיו וחסרונותיו” אם צלח את הניסיון הזה יגיע אל הרגע הנכסף- אימון בנשק חם. הנה כמה משפטי פנינה מתוך המסמכים של הפרוייקט:

” המתנדבים לעתיד עוברים הכשרה של מספר ימים מטעם מג”ב, בה מעבירים אנשי מקצוע הדרכות בנושאים כגון: הוראות פתיחה באש, נוהל מעצר חשוד ופריסת מחסומים. חלק אינטגרלי מהקורס הוא מטווח, ובו משתתפים כלל מתנדבי הנוער (כולל ותיקים), על מנת לשמור על כשירות.”

“המטווח מתבצע בנשקים מסוג “קרבין” (שהינו, אף על פי שנותיו הרבות, נשק אמין ומדויק) ו”M16″, לאחר תדרוך ולמידה קפדניים על אופן התפעול והשימוש בנשק. עם סיום תקופת ההכשרה, המתנדבים יכולים להתחיל להשתתף באופן פעיל בכל המשימות המוטלות על ‘נוער מג”ב”

“סיורים ממונעים ברכבים משטרתיים, תצפיות לאיסוף מל”מ, מארבים ליליים ותגבור האבטחה באירועים רבי משתתפים. כמו כן, מתקיימות פעילויות ייחודיות כגון השתלמויות בנושאי כיבוי אש, חילוץ והצלה, עזרה ראשונה, נהיגה ואימוני לוחמה וטרור הכוללים מטווח אקדח.”

נראה לי שאין צורך בדוגמאות נוספות או בהסברים, התמונה ברורה להפחיד.

אין כאן המון מידע חדש, המיליטריזם המסוכן שחודר לבתי הספר ואף לגני הילדים כבר חדל להפתיע , ובכל זאת כשמסתכלים על הילדים האלה עם הנשק והמדים והשנאה הלב נשבר. הם התוצר שלנו, תוצר של החברה והמערכת שהקמנו כאן של הערכים שהנחלנו כאן, מערכת שמעודדת אלימות, דיכוי והשתקה, שאינה רואה בזכויות האחר ערך שמחייב אותנו, שמתבטאת היום בכל הרעות החולות איתם אנו מתמודדים. החינוך והעבודה עם הילדים מזקקים לנו את כל זה לידי תמונה אחת קשה של ילד עם אקדח. אבל משם גם אולי יבוא תחילתו של פתרון, אם רק נדע להכנס לבתי הספר, לייצר עם ילדים שיח אחר, פתוח, שיוויוני, מקבל, חושב ושואל שאלות. זו אולי תהיה רק טיפה בים הזוועה שמאכילים לנו את הילדים, בין ריקוד הדגלים בירושלים וסיורים במערת המכפלה אבל אולי בכל זאת זה כיוון ששווה להשקיע בו מעט יותר. אולי.

 

חניון גבעתי בידינו, ותודה לבג”ץ / עידן לנדו

בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית בעיריית ירושלים שני מיזמי תיירות ענקיים של עמותת אלע”ד בשכונת סילואן שבמזרח העיר. אישור התכניות פירושו הפקדה להתנגדויות הציבור, אולם במקרה של סילואן אין סיבה לחשש: מי שיתנגד (התושבים הפלסטיניים) לא יכול להשפיע ומי שיכול להשפיע (התושבים היהודים) לא יתנגד. התכניות האלה, שנגנזו לתקופה לא קצרה, יוצאות סוף סוף לפומבי, ובמהרה יוסיפו עוד כמה חביות של חומר תבערה לאגן הקדוש.

מי שסלל את הדרך לקידום הפרוייקטים האלה הוא לא אחר מבג”ץ, שלפני שנתיים דחה עתירה של תושבי השכונה בשיתוף עם “שלום עכשיו” נגד המשך העבודות בחניון גבעתי. פסק-הדין של בג”ץ באותה עתירה מספק הצצה מאלפת במיוחד לאופן שבו מכשיר הממסד הישראלי כל תועבה התנחלותית שהיא, כמו גם למנגנוני הכיסוי וההכחשה שנזקקים להם שופטים לא-טפשים-בכלל כדי להמשיך במלאכתם זו. פסק הדין הזה הוא המוקד של הפוסט הנוכחי, אבל תחילה כמה מלים על הפרוייקט החדש של אלע”ד בשכונת סילואן.

המיזם הגדול מהשניים יוקם על שטח חניון גבעתי – עד לאחרונה אתר ארכיאולוגי של “חפירות הצלה”, הממוקם בקצה הצפוני של סילואן, 30 מ’ בלבד מחומות העיר העתיקה. התכנית כוללת קומה לתצוגה ארכיאולוגית, אודיטוריום, אולם כינוסים ושני מעברים תת-קרקעיים – האחד על בסיס הרחוב ההרודיאני לכיוון הכותל המערבי, והשני לכיוון מעלות עיר דוד, אל שטח החפירות. יוקם גם חניון ל-250 כלי רכב, ייבנו עמדות מודיעין, כיתות לימוד, אולם כינוסים, חללי תצוגה וחנויות מזכרות. אלע”ד גם תקים במקום את מינהלת אתר עיר דוד. השטח הכולל של המיזם – יותר מ-5,400 מ”ר, בהם יותר מ-10,000 מ”ר שטח בנוי.

מיזם התיירות השני שאושר יוקם ב”בית המעיין” שבמעיין הגיחון. הוא יכלול מרכז מבקרים, בריכות תת-קרקעיות ומקוואות, ועוד מבנים (חלקם קיימים) מעל לקרקע. המיזם הזה מתפרס על שטח של יותר מ-3,000 מ”ר.

ובכן, ברוכים הבאים, שוב, לסילואן: אתר התיירות המשגשג ביותר בישראל, עם אחוזי צמיחה של כלכלת נמר אסייאתית, אתר שמבעבע תכניות פיתוח בהשקעות עתק של מליוני דולרים, אתר שרעם הקידוחים התת-קרקעיים ונהמת הבולודוזרים אינם שוככים בו לרגע.

ברוכים הבאים, שוב, לסילואן, ביתם של יותר מ-50 אלף פלסטינים, שטח ריבוני ישראלי בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושליים. סילואן, שאין בה מדרכות, שאין בה שירותי תברואה, שאין בה שטחים ציבוריים (כולם הופקעו לטובת “עיר דוד”), שאין בה ספרייה עירונית או אפילו ספסל אחד לישיבה בכל רחובותיה התלולים, שאין בה גינת משחקים אחת לילדים, שאין בה תאורת רחוב, שמאות מילדיה לומדים בכיתות מאולתרות במחסנים ובמקלטים כי העירייה אינה משפצת את בתי הספר שבתחומה, שמספר התלמידים הממוצע בכיתותיה הוא 45, וגם כך 6,500 ילדי השכונה נאלצים להרחיק מדי יום לשכונות אחרות כי אין מספיק מוסדות חינוך בסילואן, שאין בה שום השקעה בתשתיות הקורסות זולת לטובת המתחם היהודי.

ברוכים הבאים לסילואן, שאין בה תכניות מתאר, שבשכונת ואדי חילווה לבדה (כ-5,500 תושבים) ניתנו בה פחות מ-20 היתרי בנייה במשך 44 שנות הכיבוש, ועל כן אין לתושביה שום אפשרות לבנות בה באופן חוקי (אלא אם כן הם משת”פים).

אבל יש בה, בסילואן, מרכז מבקרים משוכלל ב”עיר דוד”, ובקרוב יהיו בה עוד שני מרכזי תיירות גרנדיוזיים, במעיין הגיחון ובחניון גבעתי. חניון רב-קומתי וחנות מזכרות ליהודים – כן; מדרכות וכיתות לימוד לערבים – לא.

כך ייראה הפרוייקט המתוכנן לקום על חניון גבעתי, שזכה להיקרא בשם “מתחם קדם”:

"מתחם קדם" המתוכנן בחניון גבעתי. מקור: מרכז המידע ואדי חילווה - סילואן: http://silwanic.net/?p=1448

את מפלצת הזכוכית הזאת תיכנן האדריכל אריה רחמימוב, מי שתיכנן גם את תכנית “גן המלך”, (שבמסגרתה יוקם פארק תנ”כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, על חורבותיהם של 22 בתים פלסטיניים). רחמימוב, שתרם רבות לפרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים, ראה לאחרונה שכר בעמלו ומונה לתפקיד יו”ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק”ו.

למי שייך חניון גבעתי ובאיזה זכות אלע”ד בונה בו?

שאלה טובה. נתחיל בדרך האלימינציה.

חניון גבעתי אינו כלול בשטח הגן הלאומי “עיר דוד”, שנמסר לניהולה של אלע”ד בהליך מפוקפק ביותר. כפי שתיארתי בהרחבה בפוסט קודם, הפעילות של אלע”ד במתחם “עיר דוד” מעוררת ביקורת קשה במשך שנים, בקרב ארכיאולוגים ופעילי תכנון. לפני חודשיים בג”ץ פסק בעתירה של “עיר עמים” שיש לצמצם את סמכויות אלע”ד בשטחי הגן הלאומי “עיר דוד” לתפעול בלבד, ולהחזיר את סמכויות הניהול לידי רשות הטבע והגנים ועיריית ירושלים.

מכל מקום, חניון גבעתי איננו חלק מ”עיר דוד”. מן התכנית שאושרה בוועדה המקומית בשבוע שעבר (ניתן להוריד אותה כאן, תודה לעמותת “עיר עמים”) ומפסיקת בג”ץ בעתירה נגד העבודות בחניון גבעתי ניתן להבין שהשטח שייך בעצם לגן הלאומי “סובב חומות ירושלים”, ש”עיר דוד” היא רק חלק קטן ממנו. אך לאלע”ד לא נמסרו מעולם סמכויות ניהול ופיתוח בכלל שטחי סובב חומות ירושלים. אומנם בשנים האחרונות אלע”ד מרחיבה את פעילותה מחוץ לסילואן; היא מנהלת את תעלת המים הרומית מתחת לטיילת ארמון הנציב, מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי “עין צורים” וגם ב”עמק השלום”. ועדיין – מעולם לא פורסם בציבור שרשות הטבע והגנים העניקה לאלע”ד סמכויות כלשהן בשטח חניון גבעתי מעבר לחפירות ההצלה.

אם “מתחם קדם” המתוכנן לא יקום על קרקע ציבורית, אולי זו בעצם קרקע פרטית? רמז לכך ניתן באפריל 2009, כשהיועץ המשפטי של עיריית ירושלים, יוסי חביליו, ניסה לברר אם וכיצד התגלגל חניון גבעתי, שהיה חכור בידי העירייה עד 2006, לבעלות אלע”ד. אלע”ד הצהירה אז שמדובר בשטח פרטי ש”הזכויות בו רשומות בספרי המקרקעין”, אך לא הציגה תיעוד לבעלותה עליו. ואומנם, בסעיף 1 של פסק הדין של בג”ץ מלפני שנתיים, מוצהר שאלע”ד (וחברת “מעלה בית דוד”) היא בעלת הקרקע.

האומנם? בתכנית שהופקדה בשבוע שעבר, עמוק בתוך הר של הסתייגויות טכניות, קבורה המלצה מעוררת תמיהה לוועדה המחוזית: “הוכחת בעלות על כל החלקות בשטח התכנית (הוצג רק עבור חלקה מס’ 11). יש להציג חתימת שני מוכתרים במקרה והגוש לא רשום.”

אהה, אז עדיין אין הוכחת בעלות. אז השטח אולי לא פרטי. אבל אם הוא שטח ציבורי, שמעולם לא נמסר באופן רשמי לידי אלע”ד – באיזו זכות היא מקימה שם פרוייקט גרנדיוזי של יותר מ-10,000 מ”ר בנוי? ואם הוא פרטי – איך בדיוק נמסר שטח ציבורי, בתחום הגן הלאומי “סובב חומות ירושלים”, לבעלות פרטית? נזכיר שאפילו שטח הגן הלאומי “עיר דוד” לא נמסר לבעלותה של אלע”ד, אלא רק לניהולה.

נכון להיום, כל סוגיית הבעלות וזכויות הפיתוח בחניון גבעתי לוטה בערפל. הערפל מכוון, לא מקרי, ומאפשר לפרוייקט השנוי במחלוקת הזה להתקדם ללא הפרעות מיותרות של שקיפות ציבורית. בכל הזהירות המתבקשת, ובהסתמך על האופן שבו אלע”ד השתלטה בעבר על נכסים בסילואן, צריך לומר ברורות – יש חשש כבד ש”מתחם קדם” הוא פרוייקט בלתי חוקי מראשיתו.

[במאמר מוסגר: “חוקיות” מעבר לקו הירוק היא כידוע לא ערובה להליך הוגן או מוסרי; מצב העניינים השגרתי הוא שקודם השלטון יורה, אחר כך מערכת המשפט מסמנת מטרה עגולה מסביב לחור הירי; לעניין הזה כדאי להיזכר בנישול המשפטי בשיח’ ג’ראח, או בפסיקה המקוממת האחרונה, שמתירה לישראל להמשיך להפעיל מחצבות ישראליות בשטח C – ביזה פשוטה של משאבי טבע, בניגוד לדיני הכיבוש במשפט הבינלאומי – משום שיש לקחת בחשבון את “הכיבוש המתמשך”. כפי שנראה מיד, במקרה של חניון גבעתי, ההצדקות המשפטיות ניתנו למעשה כבר מראש. ועדיין, אין שום פסול בניסיונות העקשים של ארגוני זכויות אדם לגייס את החוק בשטחים דווקא לצד הקורבנות הפלסטינים. לשון החוק הרבה יותר הגונה מפרשניו, ואחת לכמה זמן מתגלגל הדיון לפתחו של שופט הגון, שמציג את פניו המוסריות של החוק. הליכי האישור המסורבלים לכאורה של תכניות בנייה הם ככלות הכל פשרה סבירה בין הצורך לאזן בין שלל אינטרסים סותרים. מי שבוחר להעמיד את האינטרס של עמותת מתנחלים חמדנית מעל כל אינטרס אחר איננו מייצג של “החוק” יותר ממי שמוחה נגדו. ובקצרה: את חוק הכיבוש אין לקדש, אך גם אין לוותר עליו מראש].

בכל מקרה – תודה לבג”ץ שסלל את הדרך

פרוייקט “מתחם קדם” ייצא לפועל; זה כבר כמעט סגור. במוקדם או במאוחר, מפלצת הזכוכית של אלע”ד תקום בחניון גבעתי ותספק תשובה ציונית הולמת לכיפת הסלע המנקרת את עיני המבקרים היהודים בעיר העתיקה. עכשיו אולי הזמן לבחון שנית איפה היתה יכולה מערכת החוק בישראל לעצור את פרוייקט הרשע והאיוולת הזה – ואיך היא בחרה לעצום עיניים.

בשנת 2002 החל הארכיאולוג אלי שוקרון לחפור בחניון גבעתי, ומאוחר יותר עברו החפירות לידי הארכיאולוג דורון בן עמי. ככל החפירות בסילואן (להוציא אלה שבשטח המרכז למבקרים), הן מוגדרות כ”חפירות הצלה”. אין חולק על כך שבשטח החפירות התגלו ממצאים בעלי חשיבות מדעית גדולה, אבל לא יזיק להזכיר שרק מקצתם קשורים לנוכחות יהודית באתר, ואין כל ממצאים הקשורים למלכות בית דוד. התזכורת הזאת לא היתה נחוצה אלמלא תהילתה של אלע”ד היתה על חשיפת “העבר היהודי המפואר” של עיר דוד – פיקציה תעמולתית שהרבה משאבים מושקעים בפימפום בלתי פוסק שלה.

החפירות בחניון גבעתי. תצלום: עמותת "עמק שווה".

רשות העתיקות מבצעת חפירות הצלה בכל מקום שבו מתוכננים בנייה או פיתוח ויש חשש להרס ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. הנוהג המקובל, על פי ד”ר יובל ברוך ממחוז ירושלים של רשות העתיקות, הוא זה: “רשות העתיקות מבצעת חפירות באתר (לפי אישור ממנהל רשות העתיקות) לאחר שהיזם מציג לה היתר בנייה שאמור להעיד על הליך תכנון ובנייה תקין” (דו”ח עסקה אפלה בסילואן, עמ’ 19). זאת לשון החוק – סעיף 30 לחוק העתיקות.

באף אחת מחפירות ההצלה שמתקיימות בסילואן כבר שנים ארוכות – ללא פיקוח של המועצה לארכיאולוגיה, ובניגוד לעמדתם המקצועית של בכירים בתחום – לא קיימות תכניות בניין מאושרות. כך גם בחניון גבעתי. “חפירות ההצלה” שמתבצעות במקום “מצילות” את השרידים הארכיאולוגיים מתכניות שמעולם לא קיבלו היתר חוקי.

ועם זאת, לאף אחד מן הנוגעים בדבר לא היה ספק שיש גם יש תכניות לפיתוח מאסיבי בחניון.

בשנת 2008 הגישה קבוצה של 27 תושבים פלסטינים בסילואן, המתגוררים בסמוך לחניון גבעתי, עתירה לבג”ץ, בשיתוף עם תנועת “שלום עכשיו”. העותרים טענו שבמסווה של חפירות ארכיאולוגיות מבוצעות בחניון גבעתי פעולות הכנה לפרוייקט בנייה של אלע”ד, ללא שום היתר חוקי. רשות העתיקות ואלע”ד טענו מנגד שכל העבודות המבוצעות במקום קשורות ישירות לחפירות ההצלה, אבל הודו בקיומן של תכניות הבנייה. בפסק הדין של בג”ץ, שניתן בספטמבר 2009 (ניתן להוריד אותו במלואו כאן), נזכרת הצהרת רשות העתיקות, שמתייחסת לשנת 2002: “בא כוח רשות העתיקות הסביר כי מרשתו מבצעת חפירות ארכיאולוגיות במקרקעין למעלה משש שנים, לאחר שבעלי המקרקעין ביקשו לבנות בו ולצורך כך יזמו תוכנית בניין עיר מתאימה.”

למעשה, כבר ביוני 2005 אושרה תכנית (מס’ 9030) להקמת חניון בן 5 קומות וחללי ארכיאולוגיה בשטח חניון גבעתי, בתכנון משה ספדיה. התכנית כללה גם מרכז מסחרי, אולם שמחות וחדרי אירוח בשטח כולל של 1,400 מ”ר. מסיבה לא ידועה התכנית הזאת הוקפאה, והוחלפה בתכניתו של האדריכל רחמימוב, שאושרה בשבוע שעבר. בפברואר 2007 הודה מנכ”ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן, בישיבה של המועצה לארכיאולוגיה: “קיימת בעיה לייצר תכנית כרגע, אך הכוונה היא חד משמעית. לגבי חניון גבעתי, ייבנה חניון בסופו של דבר.” (דו”ח “עסקה אפלה בסילואן”, עמ’ 19). מפה לשם, ה”חניון” הפך לפרוייקט תיירותי ענק.

בקצרה: מן הרגע הראשון שאלע”ד לטשה את עיניה אל חניון גבעתי, היה בדעתה רק דבר אחד לעשות שם: להקים מרכז תיירותי עצום-ממדים, עם חניון רב-קומתי, לטובת תיירים יהודים כמובן. נזכיר שמדובר בשטח ציבורי כמעט יחידי בכפר הצפוף הזה, שטח ששימש כחניון מקומי ואז הופקע משימושם של אלפי תושבים. הארכיאולוגיה לא עניינה את אלע”ד, ו”חפירות ההצלה” שהיא נדרשה להן היוו, מבחינתה, שלב ביניים שיש לדלג עליו בזריזות מירבית בכדי להכשיר את הקרקע לשלב הבנייה. למעשה, בעתירת התושבים מ-2008 הועלתה הטענה שהכשרת השטח לבנייה מתבצעת כבר במקביל לחפירות, ללא היתר.

את הטענה הזאת בג”ץ דחה, ומעניין להתעכב על מסלול החשיבה הפתלתל שבסופו הסיקו השופטים – עדנה ארבל, אדמונד לוי וחנן מלצר – כי החפירות בחניון גבעתי כשרות לחלוטין ואין סיבה לעצור אותן. ההחלטה הזאת, כאמור, סללה את הדרך למפלצת הזכוכית שתקום במקום במהרה.

כנגד העותרים, טענה רשות העתיקות שהעבודות המסיביות באתר חניון גבעתי – הקמת קירות תמך והטמנת קונסטרוקציות ברזל בעומק של 15 מטר – בוצעו מטעמי בטיחות בלבד, למנוע התמוטטויות עפר. בית המשפט אימץ לחלוטין את עמדת הרשות, ואף מתח ביקורת על העותרים שלא המציאו ראיות מוצקות לעבודות הבנייה המיוחסות (ביקורת שגובלת ברישעות – הרי אתר החפירות סגור למבקרים חיצוניים וניתן רק לצלם אותו מלמעלה).

יתירה מזאת, במשך שנים סבלו תושבי סילואן מנזקים פיזיים (סדקים בקירות, קריסת רצפות, בורות בכביש) בשכונתם כתוצאה מהחפירות ממש מתחתיהם (ראו תיעוד מפורט כאן וכאן); למעשה, כך הם גילו לראשונה שאכן מתבצעות חפירות תחת בתיהם (איש לא טרח להודיע להם מראש; ערבים, אתם יודעים). ושוב, בית המשפט קנה ללא פקפוק את גרסת אלע”ד (ומומחה מטעמה) שאין שום קשר סיבתי בין החפירות מתחת לבתי התושבים לבין הסדקים שהופיעו בהם. הכל הפוך, הסבירה השופטת ארבל לתושבים: בעצם אתם בניתם בתים לא בטיחותיים, שעכשיו מתפרקים לכם, ואילו אלע”ד יוצאת מגדרה כדי שנכסיכם לא יינזקו. איך השופטת יודעת? אה, זה פשוט: “כפי שהובהר לנו, גורמי המקצוע מטעם רשות העתיקות מלווים באופן רציף את העבודות במקום. אנו מניחים כי רשות העתיקות תמשיך ותקפיד על כך גם בהמשך עד לתום העבודות במקרקעין.”

“הובהר לנו”, “אנו מניחים”. פסק הדין מלא במשפטים כאלה. הגרסה הפלסטינית היא תמיד “טענה לא מוכחת”, הגרסה היהודית היא בגדר אמת גלויה, מעל לכל ספק.

השופטים לא תמימים ולא טפשים. הם מכירים היטב את ההסטוריה של אלע”ד בסילואן (ולו רק מרצף העתירות שהגיעו לבג”ץ לאורך השנים). הם יודעים היטב שבכל פינה שאלע”ד תקעה את חפירה, אחרי כמה שנים מתנשא שם בניין חדיש ומפואר. ובכל זאת, השופטים מעדיפים לצמצם ככל האפשר את שדה הראייה שלהם, ולראות רק את מה שאלע”ד בוחרת להראות בשלב הזה. בעוד שהעתירה מדברת על מה שעתיד לקום מעל הקרקע, השופטים קוברים את מבטם מתחתיה.

מזכיר לכם משהו? כך בדיוק התייחסו שופטי בג”ץ במשך כל השנים לעתירות של פלסטינים נגד גדר ההפרדה. השופטים התמסרו ברצון לתעמולה הישראלית כאילו הגדר הוקמה אך ורק משיקולים בטחוניים, ואין בין התוואי שלה לבין גבול מדיני עתידי שום קשר. פה ושם אומנם דרשו לתקן את התוואי, אבל הנחת המוצא היתה שמדובר ב”גדר זמנית”, לצרכי ביטחון בלבד. מן הפיקציה הזאת העולם מזמן התפכח, ואפילו פוליטיקאים מן הימין התנערו ממנה זה מכבר, אבל שופטי בג”ץ עדיין דבקים בה, בערגה כמעט נואשת, כמו פעוט שמסרב להרפות מן הדובי המרוט שלו.

עד כדי כך מגיעה ההיתממות-מרצון של השופטים (מצב נפשי חריג לכאורה, שהפך לנורמטיבי בפסיקה הישראלית ביחס לפלסטינים), שהם ממש משוכנעים כי תכניות הפיתוח של אלע”ד נתונות בידיה של רשות העתיקות לשבט או לחסד. הנה עוד ציטוט בלתי ייאמן מפסק הדין:

“רשות העתיקות הסבירה כי היא התנגדה לכל שינוי בתכנית החלה על המקרקעין כל עוד לא בוצעה חפירה ארכיאולוגית של הנכס. לדבריה, רק לאחר חשיפת כל הממצאים במקום, תוכל היא לקבוע אם היא מסכימה לבניה המתוכננת ובאילו תנאים. על רקע זה החלה חפירת ההצלה במקום. דומה אם כן כי במקרה מעין זה, דווקא משום שמדובר בחפירת הצלה שהחלה על רקע רצונם של בעלי המקרקעין לשנות את התכנית החלה עליה, בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות ובעמדתה ביחס לשינוי המבוקש בתב”ע. במצב זה פוחת החשש ללחצים על רשות העתיקות שלא יתאמו את האינטרס המחקרי.”

הבנתם? “בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות”. כתבו ולא רעדה להם היד. כל העולם כבר יודע בספטמבר 2009 שבחניון גבעתי יקום פרוייקט בנייה של אלע”ד. התושבים יודעים, הארכיאולוגים יודעים, מנכ”ל רשות העתיקות יודע (“ייבנה חניון בסופו של דבר”) – ורק השופטים הנכבדים של בג”ץ עדיין לא יודעים זאת. מפשפשים במסמכים, זוקפים גבות תמהות, מדמיינים להם מין אוטופיה של מנהל תקין, כאילו אלע”ד ורשות העתיקות פועלות מתוך ניגוד אינטרסים ולא בעצה אחת, כאילו יש בכלל סיכוי שרשות העתיקות תטרפד את הפרוייקט של אלע”ד משיקולים ארכיאולוגיים, כאילו היה פרוייקט התנחלותי אחד במדינת ישראל שלא התחיל כך, ממש כך – באמון הנאיבי (תיקון, העוצם-עיניים-בכוח) ביושרתו של השלטון, בכך שהוא כבר יפקח על הגופים האידאולוגיים (כי המדינה היא “מעל לאידאולוגיה” בפנטזיה הזאת), והוא יוודא שהם לא חורגים מן ההיתרים החוקיים שניתנו להם, כי בסך הכל – המדינה שומרת חוק היא.

מה, לא?

ומן הפנטזיה, במעבר חד למציאות. באפריל 2008, שנה וחצי לפני פסק הדין של בג”ץ, שודרה בערוץ 1 כתבה מצויינת של נסים מוסק על המתרחש בחניון גבעתי בסילואן. בדקה 4:23 אומר הארכיאולוג ד”ר רפי גרינברג, העוקב מקרוב אחרי פעילות אלע”ד מזה שנים, את הדברים הבאים על מערכת היחסים של העמותה עם רשות העתיקות: “רשות העתיקות התחייבה מראש לפנות את העתיקות מכאן, ולהשאיר אותן רק במרתף של אותו בניין שייבנה. כלומר, רשות העתיקות כאן עובדת בשביל היזם, והיזם במקרה זה הוא עמותת אלע”ד.”

זה באשר לפנטזיה הבג”צית ש”בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות.”

אם יש את נפשכם לדעת מהו הבסיס הרוחני של שופטים עם בוחן מציאות לקוי כל כך, עיינו לבסוף בסעיף 22 של פסק הדין, המובא בדברי הסיכום. או אז פורקת מעליה השופטת ארבל את עולו המסורבל של הז’רגון המשפטי וממריאה אל שחקים נשגבים על גביהן של מליצות מכונפות:

“עברה ההיסטורי העשיר של הארץ מקופל שכבה על שכבה באדמתה. דברי הימים של הארץ, של העמים שחיו בה, חלפו בה ונכנסו אל דפי ההיסטוריה, נקברו במרוצת השנים תחת האדמה והפכו לצפונותיה… ביתר שאת נכונים הדברים ביחס לאזור המכונה “עיר דוד”. תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ”ך) ראו למשל: שמואל ב’, ד’-ח’; שמואל ב’, ט’-י”א; דברי הימים א’, פרק ט”ו, פס’ א’, זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן, בסיפור עקדת יצחק) וממקורות נוספים. חשיבות חשיפת צפונותיה של עיר דוד היא לאומית ובינלאומית, היא אינה מתייחדת לבני העם היהודי אלא יש לה חשיבות לכל מי אשר מבקש להתחקות אחר תולדותיו של איזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות. חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות.”

קופידון מחניון גבעתי. "ערש הדתות המונותיאיסטיות"?

קופידון מחניון גבעתי. "ערש הדתות המונותיאיסטיות"?

מה לבלבול המוח הזה ולפסק דין משפטי? לבג”ץ פתרונים. קשה לדעת איפה להתחיל לסמן את השגיאות ועיוותים שהפסקה הזאת מכילה. ראשית, המעבר הקליל בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין הטקסט המקראי (“כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ”ך”) – תלוש לחלוטין מן המציאות. בפועל, כפי שכבר תואר כאן ובפוסטים הקודמים בהרחבה, העדויות הארכיאולוגיות לנוכחות יהודית קדומה בתל עיר דוד הן שוליות ובטלות בששים בתוך שלל הממצאים. ובאשר ל”ערש הדתות המונותיאיסטיות” – מי יודע, אולי כיוונה השופטת את דבריה לאל המונותיאיסטי הידוע קופידון, שדמותו המגולפת נחשפה בחפירות חניון גבעתי.

כלאחר יד מוסיף פסק הדין: “חשיבותו של חקר העבר אינה יכולה להסיג מפניה את זכותם של התושבים באזור החפירות לחיות בבטחה.” אבל בשלב הזה ניתן להבין שמדובר באמירה חלולה, נטולת כיסוי. וזאת לא משום שחקר העבר רומס את זכויותיהם של תושבי סילואן, אלא משום שחקר העבר, כשלעצמו, אינו יותר מאיצטלה לפרוייקט הייהוד של השכונה. ולפרוייקט הזה, שאלע”ד מוציאה לפועל מזה 25 שנה, יש שותפים נכבדים מאד בכל שדרות השלטון, החל מעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים, דרך רשות העתיקות ומשרד השיכון, ועד מערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד ספינת הדגל שלה – בית המשפט העליון. לא בכדי יושב שופט עליון לשעבר (צבי טל) במועצה הציבורית של עמותת אלע”ד. חנן מלצר, אדמונד לוי ועדנה ארבל יכולים לראות עצמם ראויים לשרות במחיצתו.

בסיומו של פסק הדין המחפיר הזה, במשפט החותם ממש, צץ לפתע המודחק – ספק רגש אשם, ספק ניסיון דחוק אחרון לשריין מראש מחילה-עצמית אל נוכח הצפוי לקרות: “יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין.”

יצאת בסדר, כבוד השופטת. ההסטוריה תדון אותך לכף הזכות. דקדקת על קוצו של יוד, וממרומיו של אותו קוץ תוכלי בקרוב להשקיף בנחת אל מפלצת הזכוכית שתוקם ב”מתחם קדם”, הפתעה גמורה זאת מן הסתם תהיה לך, שהרי את לא הכשרת את זה, הרי כתוב במפורש בפסק הדין שהכל היה עבודות ארכיאולוגיה, ומה הקשר בין ארכיאולוגיה לבין התנחלות, בין מה שמתחת לקרקע למה שעליה, מה הקשר בכלל בין מי שבונים לו ומי שהורסים לו, הראו לי ולו גרגר עפר אחד מסילואן שהצליח אי פעם לחדור פנימה אל היכלי המשפט ולהטעים להם טעמה של מציאות.

——

פורסם במקור בבלוג “לא למות טיפש” של עידן לנדו
קראו עוד על סילואן:
איך קק”ל פועלת בשירות המתנחלים? קראו כאן
בזכותך – הצלחנו לעכב פינוי בסילואן
מנישול מופרט למיליציות מופרטות: המודל של סילוואן / עידן לנדו
בחזרה לסילואן: גירוש, ייהוד והפרטה בתנופה מחודשת / עידן לנדו
“אין כדור” וגם אין ילדות | אביחי שרון

התנצלות על המחאה הלא מנומסת שלי | שרון גולדברג (רשמים וסרטון)

"אין מקום באקדמיה לאדם שנותן אישור ותמיכה לכתבים המסיתים לאלימות ולרצח" (צילום: עומר מירון)

את המחאה שלנו כנגד השתתפותו של הרב ישראל אריאל, שבא להגן על טענות הספר “תורת המלך” בכנס באוניברסיטה העברית, הבענו על ידי הנפת שלטים כאשר הדובר קם לדבר. על השלטים נכתב “הסתה לרצח? לא אצלנו”, ו”פשיסט? לא בבית ספרנו”.

האקט שלנו גרם לרחש באולם. נזרקו לעברנו קריאות שונות, אשר מביניהן קלטתי בעיקר תגובות של תדהמה מחוסר הנימוס שלנו. האם איננו יודעים שמדובר בכנס אקדמי מתורבת? לא זה המקום לצעוק, לא זה המקום למחות, הרי בין כתלי האקדמיה ישנו חופש ביטוי לכל, והערעור על האבסולוטיות שלו אינו לגיטימי, ויוצר אנטגוניזם כלפינו וכלפי העמדה שלנו. בושה וחרפה.

על במת הכנס נאמר, ובצדק, שהתעלמות מהתופעה הנקראת “תורת המלך”, ומהלך הרוח שיצר אותה, הינה התעלמות מהמציאות ועיוורון לנוכח תהליכים אשר מתרחשים בחברה שלנו. אני שואלת את עצמי, האם אנחנו, המוחים על ההגנה והתמיכה ב”תורת המלך” (ולא על עצם קיום כנס העוסק בנושא), עיוורים למה שקורה בחברה שלנו? האם אנחנו לא מישירים מבט אל המציאות? אינני מסוגלת להבין כיצד – במציאות שאיננה נייטרלית ושלווה, אלא טעונה ומתוחה, בה אנשים מיישמים את מסקנות “תורת המלך” הלכה למעשה, בה הורגים מפגינים פלסטינים, הורסים את בתיהם, שורפים מסגדים – כיצד במציאות כזו מזמינה האוניברסיטה העברית אדם שמתיר את דמם של לא-יהודים. אינני מבינה איך בשם הפלורליזם הזה, המנותק מכל מציאות, ובשם קדושת החופש האקדמי, ניתנת לגיטימציה לכל עמדה ובלבד שתאמר מעל במת הנואמים? הייתכן שתנאי הסף להשמעת כל דעה אינו הסכנה הטמונה בה או השלכותיה – במקרה הזה התרת רצח – אלא באיזה טון היא נאמרת ומעל איזו במה?

אז אני בהחלט מתנצלת על כך שאני לא מקבלת את ההנחה שהשיח האקדמי הוא נייטרלי, ועל כך שאני מכניסה את המציאות לתוך הכנס החשוב ולאוניברסיטה המכובדת. אני מתנצלת על כך שאני מטרידה את הציבור שסך הכל רצה להקשיב לדיון תרבותי ומנותק. אני מתנצלת על שאני מזכירה לנוכחים שאנחנו חיים במציאות בה “תורת המלך” ועמדות דומות אינן נשארות ברובד השיח התיאורטי בלבד, כי אם מוצאות מן הכוח אל הפועל.

בתור סטודנטית הייתי רוצה להתנצל גם בשם האוניברסיטה העברית בפני הסטודנטים הפלסטינים שלומדים באוניברסיטה, שנאלצו לגלות שתמיכה ב”תורת המלך” היא עמדה הראויה להישמע בין כתלי האוניברסיטה. אני תוהה האם גם הם הבינו שכל זה נעשה בשם החופש האקדמי ולכן כמובן מותר, ובטח לא אישי ואפילו לא, חס וחלילה, לאומי או גזעני.

———-
צפו והפיצו – הסרטון מהאירוע:


______

מכתב התנערות החוג למחשבת ישראל מהאירוע על “תורת המלך”
כנס סוער בהר הצופים: “תורת המלך? התורה הנאצית”, יהושע בריינר, וואלה! חדשות

באנו חושך לגרש – ערב אקטיביזם  محادثة حول الصراعات السياسية في القدس, 21/12/2011, 18:15

חלק מהכרזות הוסרו והמפגינים הוצאו מהאולם (צילום: עומר מירון)

 

פשיסט? לא בבית ספרנו! – הפגנה, שני 12/12, 18:15 באוניברסיטה העברית

“כאשר אנו ניגשים לגוי שעובר על שבע מצוות (בני נוח) והורגים אותו מתוך אכפתיות מקיום שבע המצוות, אין שום איסור בדבר”.

“יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, במצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים”.

“אין בכלל מקום למציאות של גוי כמות שהוא [...] האיסור להרוג גוי אינו נובע מעצם היוקר של חייו, בעצם אינם לגיטימיים כפי שהם”.

ציטוטים אלה מובאים מתוך הספר “תורת המלך”, עליו מגן הרב ישראל אריאל מיצהר.
הערב, יום שני, 12/12, הוא מקבל במה להגן על עמדתו באוניברסיטה העברית, בהזמנת בית הלל וראש החוג למחשבת ישראל.

במקור אורגן האירוע על-ידי ראש החוג למחשבת ישראל, אך בינתיים החליטה מועצת החוג להסיר את תמיכתה מהערב. לפי הודעת החוג: “הענקת במה אוניברסיטאית, במיוחד עם נוכחות המחבר או נציגו, עלולה לתת גושפנקא לתוכן הגזעני של הספר ולחזק את השפעתו המסוכנת בחברה הישראלית”, ולכן “החוג מתנער מכל אחראיות מוסרית ומשפטית לאירוע”.

למרות זאת החליט בית הלל לקיים את האירוע ולפתוח את שעריו בפני מי שתומך בהלכות גזעניות ואלימות.

אנחנו נעמוד שם ונבהיר שלא יכול להיות שאדם כזה יהיה חלק מהשיח הציבורי.

תא סולידריות באוניברסיטה העברית מארגן הפגנה כנגד האירוע.
נתכנס בשעה 1815 ליד בית הלל, בקמפוס הר הצופים
הצטרפו אלינו!
לפרטים התקשרו לשרון 0546265010

אם תרצו – לא תנועה פוליטית / אסתי סגל

אין כמו פרויקט “שני מיליון סיבות טובות” של בנק לאומי כדי לקפל בתוכו את כל העוולות והעיוותים בגללם יצאו חצי מיליון אזרחים לרחובות בקיץ הזה:

גם הפרטה מטורפת של מדינה שמתפשטת מאחריותה לאזרחיה, גם ריכוזיות שמורידה את מעמד הביניים אל מתחת לקו העוני, גם אין ספור עמותות של אנשים טובים שנותנים מזמנם וממרצם כדי לנסות לטפל בבעיות החברתיות ההולכות ומעמיקות, גם הפיכת אותן עמותות לקבצניות בעצמן בשל הצורך להתחנן על כל פרוטה לצורך קיום פעילותן, גם מוח מתוחכם של פרסומאי שעושה מזה כסף, גם הצגת מוסד פיננסי (שעושה קופה על הציבור) כנדבן ידוע, גם הפיכת מסורת התרומה בסתר לקרדום לחפור מיתוג זוהר, גם סוג של ריאליטי שנותן מצג שווא של דמוקרטיה, וגם וגם וגם – מעות תבקשי מאיתנו מכורה…

אבל אני רציתי להתייחס לדיון שמתנהל היום וחושף באור עוד יותר גדול ובוהק את כל העיוות של העסק הזה – השתתפות תנועת “אם תרצו” במה שעל פי התקנון של הבנק עצמו “הפרויקט אינו מיועד לעמותות בעלות מטרות  פוליטיות ,” ובתשובות הקופי פייסט של הבנק לתהייה איך הם מאשרים משהו שנוגד לחוקים שהם עצמם ניסחו.

ונתחיל בתשובה שקיבלתי מאבירם כהן, ראש מערך שיווק של הבנק על השאלות ששלחתי אליו:

תקנון הפרויקט קובע כי עמותות “בעלות מטרות פוליטיות” לא יורשו להשתתף בפרויקט. זאת מתוך כוונה מראש, שלא לאפשר לעמותות המזוהות בבירור עם מפלגה מסוימת לאסוף כספים לצורך מימון פעילות המפלגה. התקנון אינו מאפשר לנו לפסול את השתתפותה של עמותה שאינה תומכת במפלגה כלשהי ואף מגדירה את עצמה כפעילה חוץ מפלגתית וחוץ פרלמנטרית. מעורבות של עמותה בהליכי חקיקה, כחלק אחד מפעילותה,  אינו מהווה סיבה מספקת על מנת לקבוע כי העמותה אינה עומדת בתנאי הסף .

אז הנה הדברים שאומר יו”ר הקואליצה זאב אלקין (ליכוד) בועידה השלישית של העמותה הלא פוליטית ש”התקנון אינו מאפשר לנו לפסול את השתתפותה של עמותה שאינה תומכת במפלגה כלשהי ואף מגדירה את עצמה כפעילה חוץ מפלגתית וחוץ פרלמנטרית”

והנה סגן שר החוץ דני אילון (ליכוד) באותה ועידה של אותה תנועה לא פוליטית ושאין לה מטרות פוליטיות ושלא מזוהה עם שום מפלגה:

וסגן השר איוב קרא (ליכוד) באותה ועידה לא פוליטית בכלל של אותה תנועה לא פוליטית כלל ושאין לה כל מטרות פוליטיות ושלא עומדת מאחורי ומלפני שום מפלגה:

וחברת הכנסת פאינה קירשנבאום שמספרת באותה ועידה לא פוליטית, איך התנועה הלא פוליטית עזרה למפלגה הלא פוליטית שלה לקדם חוקים, כמו החוק של ועדות חקירה נגד ארגוני השמאל:

ואם מדובר בחקירת מקורות המימון של ארגוני השמאל למשל, זה המקום להציג את (חלק) מהתורמים של אותה עמותה נזקקת עד כדי כך שהיא צריכה לקחת את הכמה פרוטות שהבנק זורק לעמותות החסד והצדקה. למשל תכירו את הכומר ג’ון הייגי שהביע ב־2008 תמיכה בג’ון מקיין במירוץ לנשיאות ארצות הברית, ועורר שערוריה לאחר שהעיר מספר הערות אשר נתפסו אצל חלק מהמנהיגים היהודיים בארה”ב כפוגעניות. בעקבות דבריו  נאלץ מקיין להודיע כי הוא מתנער מהכומר. הארגון שלו העביר לאם תרצו 374,875 ש”ח.

“פה ושם נתגלו פרצות. למשל זהותו של התורם הגאה מיכאל צ’רנוי, אותו צ’רנוי שמככב במשפט מניות בזק ובתיקי החקירה של אביגדור ליברמן. או מאה אלף דולר שקיבלה התנועה מהמטיף האוונגליסטי המטורף ג’ון הייגי, שהכריז בין היתר כי “היטלר מילא בעצם את רצון האלוהים – להשיב את היהודים לארץ ישראל” (שיבה שהיא רק שלב ביניים בדרך למלחמת גוג ומגוג גרעינית שבה רצוי כי היהודים יושמדו כולם כדי לפנות מקום ל”מלכותו של ישו המשיח”, לשון הייגי.)

אגב, כשהתפרסם דבר התרומה, הגיב רכז המדיה של “אם תרצו”, אחד ארז אשכול, בפורום הפנימי של התנועה במילים הבאות: “אם היטלר בכבודו ובעצמו היה נותן לנו כסף היינו לוקחים בשמחה ומשתמשים בו למען הציונות… אנחנו מאוד גאים בפעילות שלנו ולא משנה לנו מאיפה יגיע כסף כי אנחנו צריכים אותו. אחמד טיבי יתרום כסף? ניקח! היטלר יתן כסף? ניקח! גולדסטון יתן כסף?… לא סביר. סביר יותר שהיטלר יתן כסף. אבל ניקח גם ניקח”.
(אורי משגב, ידיעות אחרונות. 16.1.11)

אבל אם נחזור לנושא בשלו התכנסנו כאן -”אם תרצו” כתנועה חברתית ולא פוליטית, אז אותה תנועה (לא פוליטית) הציגה את עצמה בפרוייקט המרגש כמתעסקת בתחום “חינוך” והמיקום שלה בירושלים. והנה זו התרומה של העמותה לתחום החינוך: קמפיין לסגירת המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון

ושימו לב לשיטות ההפחדה והאיומים בהן הם מקדמים את משנתם. חינוכי לגמרי כמובן. וגם לשיטות שלהם לייצר היסטוריה אלטרנטיבית. בדרכי נועם. רק בדרכי נועם כמובן:

אל מול כל העדויות האלו, עולה התהייה איך יתכן שבנק לאומי לא עשה תחקיר קטן לפני שאישר את קבלת התנועה הזו לתחרות. למה הוא מבצע כל מיני פליק פלאק לאחור וצוקהרות מילוליות (הוספת ההגדרה “לאסוף כספים לצורך מימון המפלגה” שלא נמצאת בתקנון) כדי להשאיר אותה בפנים ?
למה הוא לא מוציא הודעת התנצלות וסוגר את הדיון הזה? הרי הפרויקט היה מיועד להרים את קרנו של הבנק כפילנתרופ חברתי הדואג ועוזר לרווחת הציבור ולעמותות החברתיות. הרי כל הדיון בנושא “אם תרצו” מייצר את התדמית ההפוכה?

אבל לא צריך יום לימודים ארוך כדי להבין שתנועה שניכסה לעצמה את הציונות, ועכשיו המושג הזה רשום על שמה בטאבו, וכל אמירה נגד “אם תרצו” הופכת לאמירה נגד הציונות ואוטוטו מחירה יהיה מאסר (לפי החקיקה המתקדמת בימים אלו) , שתנועה שמחוברת כל כך חזק ועמוק למפלגות השלטון, שמקדמת חוקים שלהן, שמנהלת קמפיינים בשבילן, שעם תנועה כזאת לא כדאי להתעסק.

למה לבנק לאומי לפעול על פי החוק שהוא עצמו קבע וככה להסתכן בהחתמתו והכתמתו כ”לא ציוני”?

 

——-
“ניצחנו: בנק לאומי ביטל התחרות בשל השתתפות תנועת “אם תרצו”

ניצחנו: בנק לאומי ביטל התחרות בשל השתתפות תנועת “אם תרצו”

בשבוע שעבר שלחה תנועת סולידריות מכתב להנהלת תחרות “שני מליון סיבות טובות: אתם מחליטים, לאומי תורם”, בדרישה לפסול מועמדותה של תנועת “אם תרצו” מרשימת המועמדים. מועמדותה של “אם תרצו” עמדה בסתירה גמורה לתקנון התחרות, האוסר על השתתפות תנועות פוליטיות, ואפשרה לה להמשיך להסוות את האג’נדה הלאומנית הקיצונית שלה תחת חזות של תנועת מרכז.

כאשר בנק לאומי סרב לפסול את מועמדות “אם תרצו”, יצאנו בקמפיין הקורא ללקוחות לאומי להודיע לבנק על סגירת חשבונם במידה והבנק לא יחזור בו מהחלטתו לממן את תנועת הימין הקיצוני.

היענותכם היתה יוצאת דופן: תוך 24 שעות נשלחו מעל 3,000 פקסים לבנק לאומי. מערכת הפקסים קרסה.

בעקבות הקמפיין, בנק לאומי הודיע על ביטול התחרות, בשל השתתפותה של תנועת “אם תרצו”.

תודה לאלפים שהשתתפו באחד הקמפיינים הציבוריים המוצלחים בישראל של השנים האחרונות!

יחד הוכחנו כי כל גוף ציבורי, פוליטי או מסחרי, הבא במגע עם הפוליטיקה הרעילה של תנועת “אם תרצו” שם את כספו על קרן הצבי ומסתכן באסון תדמיתי.

——

ערב במשרדי “אם תרצו” / סני ארזי – כתבו תגובות!

“אם תרצו”, אפשר לנצח את הבנק, כתבה ב-YNET – כתבו תגובות!

אם תרצו – לא תנועה פוליטית / אסתי סגל

האם בנק לאומי עומד לממן את ארגון הימין “אם תרצו”?

 


האם בנק לאומי עומד לממן את ארגון הימין “אם תרצו”?

 

בימים אלה, בנק לאומי מנהל תחרות “שני מיליון סיבות טובות: אתם מחליטים, לאומי תורם” ובה גולשים יכולים להצביע לעמותה האהובה עליהם.

העמותות שזוכות ב-60 המקומות הראשונים יקבלו תרומה משמעותית (מ-225,000 ש”ח למקום ראשון ועד ל- 25,000 ש”ח למקום 60) מבנק לאומי.

בין העמותות נמצאת תנועת הימין הקיצוני “אם תרצו.” מועמדותה עומדת בסתירה גמורה לתקנון התחרות, שאוסר על השתתפותה של תנועות פוליטיות. סרטון התעמולה של “אם תרצו” מציג את התנועה באופן חלקי וכוזב, ומסתיר את פעילותה הפוליטית האנטי-דמוקרטית והגזענית. כרגע “אם תרצו” מדורגת במקום החמישי, שיזכה אותה ב-50,000 ש”ח.

זכיית “אם תרצו” בתרומה תאפשר לה להמשיך להסוות את האג’נדה הלאומנית הקיצונית שלה תחת חזות של תנועת מרכז. אם בנק לאומי מעניק תרומה ל-”אם תרצו,” הוא נוקט עמדה בוויכוח פוליטי-ציבורי בישראל.

היום תנועת סולידריות שלחה מכתב להנהלת התחרות בדרישה לפסול את מועמדותה של “אם תרצו.” טרם התקבלה תשובה מההנהלה. אנו זקוקים לעזרתכם על מנת לשכנע את הבנק להסיר את “אם תרצו” מרשימת המועמדים.

יותר מ-500 לקוחות כבר הודיעו לבנק לאומי על סגירת החשבון במידה שהבנק לא יחזור בו מהחלטתו לממן את תנועת הימין הקיצוני “אם תרצו”. יש לכם חשבון בלאומי ועדיין לא הודעתם לבנק על סגירתו? היכנסו לאתר ואימרו למנהלי הבנק שאת המלחמה שלהם בדמוקרטיה הם יאלצו לממן מחשבון של מישהו\י אחר\ת. http://www.dicemarketing.co.il/leumi

 

‏06/12/1

קריאה לפסילת מועמדותה של התנועה הפוליטית “אם תרצו” מתחרות “שני מליון סיבות טובות”

 

אנו, חברות וחברי תנועת סולידריות, מברכים על יוזמתו של בנק לאומי “שני מיליון סיבות טובות: אתם מחליטים, לאומי תורם.” בין העמותות המובילות נמצאות עמותות רבות שעושות עבודת קודש בתחום החברתי וההומניטרי.

יחד עם זאת, הופתענו לגלות כי עמותת “אם תרצו,” תנועה פוליטית קיצונית ושנויה במחלוקת, השתרבבה אל רשימת “60 המובילות.” נוכחותה של “אם תרצו” ברשימה עומדת בסתירה עם תקנון הפרוייקט לפיו “הפרויקט אינו מיועד לעמותות בעלות מטרות פוליטיות” (סעיף 2.1.4).

“אם תרצו” אינה סתם תנועה פוליטית, היא תנועה פוליטית שנויה במחלוקת הנחשבת בעיני רבים כקיצונית, אנטי-דמוקרטית ואף גזענית. עיסוקה הכמעט בלעדי של התנועה הוא בשאלות הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני (כדוגמת קמפיין “נכבא-חרטא”) וליחסי שמאל-ימין בישראל (כדוגמת הקמפיין הפרובוקטיבי נגד חברת הכנסת לשעבר נעמי חזן). כמו כן, היא מרבה לקיים הפגנות במגוון נושאים פוליטיים. התנועה הביעה תמיכה פומבית בגל החקיקה של הימין נגד חופש הביטוי והעיתונות, לו מתנגדים כמחצית מאזרחי ישראל (על פי סקר של עיתון “הארץ” מהשבוע האחרון).

יש לציין שסרטון ההסברה של “אם תרצו” המופיע באתר התחרות משקף את פעילות התנועה באופן כוזב ומטעה תוך הסתרת שלל הפעילויות הקיצוניות והשנויות במחלוקת של התנועה, כדוגמת קמפיינים ציבוריים בעלי אופי פוליטי מובהק, קריאה לפיטורי מרצים באוניברסיטה על רקע דעותיהם הפוליטיות, והפצת חומרי הסברה המשקפים עמדה פוליטית מובהקת. אנו מבינים מדוע חברי “אם תרצו” מתביישים בפעילותם ומנסים להסתירה, אך איננו מבינים מדוע בנק לאומי נותן לכך יד.

אפילו ללא קשר לשאלת הפרס, עצם העובדה שאתר של בנק לאומי מקדם את פעילותה של תנועת “אם תרצו” ומאפשר תרומה לה והצטרפות לפעילותה מהווה הפרה בוטה של תקנון התחרות ומטיל צל כבד על הנייטרליות הפוליטית של התחרות ושל בנק לאומי.

משמעותה של הענקת תרומה לתנועת “אם תרצו” היא נקיטת עמדה קיצונית בשיח הציבורי-פוליטי בישראל.

אנו בתנועת סולידריות בטוחים שבנק לאומי ירצה להימנע משערוריות מיותרות ויסיר את מועמדותה של תנועת “אם תרצו”, בהתאם לתקנון הפרויקט, ומברכים מבעוד מועד את העמותות הזוכות, שבוודאי תהיינה ראויות וזקוקות לתרומה נדיבה כדי להמשיך את פעילותן בתחומים המוגדרים בתקנון.

בברכה,

תנועת סולידריות

 

“אני מורה פוליטי/ת”: קבוצת לימוד למורות ולמורים בחינוך העל-יסודי

תנועת סולידריות גאה להכריז על פתיחת המחזור השני של קבוצת הלימוד והדיון “אני מורה פוליטי\ת” שתעסוק בבחינת מעשה ההוראה והחינוך בהקשר חברתי ופוליטי. הקבוצה מיועדת למורות, מורים וסטודנטים להוראה בחינוך העל יסודי בירושלים.

השיח הפוליטי, המדיני והחברתי נוכח ממילא בגלוי ובמובלע בחיי בית הספר, בין שמקורו מחוץ לבית הספר ובין שהוא מוטמע דרך תכניות הלימוד וסדר היום החינוכי. בעבודתנו כמורים אנו נחשפים לא אחת לביטויי גזענות, ניכור ופחד ומחפשים אחר דרכי ההתמודדות הנכונות עימם. במפגשים נשאל מהו מרחב הפעולה שלנו כמורים במציאות הפוליטית-חברתית כיום. נדון בדרכינו כמורים וכמורות להוות קול אחר ולתרום להרחבת אופקי ההיכרות של התלמידים את מציאות החיים בישראל. נדבר על יכולתם של מורים לחנך להומניזם, לערבות הדדית ולאהבת אדם, זאת מתוך רצון ליצור מציאות שונה בארץ, שיש בה עתיד חיובי ליהודים ולערבים החיים בתוכה.

קבוצת “אני מורה פוליטית” הנה פרי יוזמה וולונטארית של מורות ומורים בשיתוף תנועת סולידאריות. כל העושים במלאכה פועלים בה בהתנדבות ונהנים משיתוף פעולה של ארגונים נוספים הפועלים למען צדק חברתי ודו-קיום. התכנית תכלול עשרה מפגשים שיתקיימו בימי שלישי בשעה 20:00, אחת לשבועיים. המפגשים יונחו על ידי חברי קבוצת “אני מורה פוליטי/ת” שהחלה את עבודתה בשנת תשע”א. ההשתתפות בקבוצה כרוכה בתשלום של 100 ש”ח לכיסוי הוצאות.

המעוניינים להשתתף אנא פנו אלינו לכתובת הדוא”ל politicalteacher@gmail.com. אנו נחזור אליכם ונזמינכם למפגש מקדים של היכרות ותיאום ציפיות.

לתוכנית המפגשים ראו כאן

הימין נלחם. והשמאל? / אלמה ביבלש, פעילת ‘סולידריות’, בהפגנה בענתות

אני מתרגשת מאוד לראות את כולכם, את מאות האנשים שהגיעו, עומדים איתנו כאן היום בענתות כדי לומר לא לאלימות המשתוללת של הימין. החזרה שלי היום לכאן אינה מובנת מאליה. ההחלטה לא באה בקלות. התמונות והפחד המשיכו ללוות אותי גם השבוע, גם חודש וחצי אחרי. אבל אין דבר נכון יותר מהעמידה של כולנו יחד. כאן, דווקא כאן. בפתח ישוב שחרט על מצחו אות קלון. שכה רבים מתושביו השתתפו בתקיפה ואילו האחרים אשמים בשתיקה. שתיקה הנמשכת כבר חודש וחצי, במהלכם איש לא לקח אחריות, אף אישה לא הוקיעה.

ההתנחלות שאנו עומדים בפתחה, מול השער הסגור, הפכה עצמה לסמל. סמל ל”התנחלות איכות חיים” שנהייתה לחממה לאלימות וטרור, סמל להשתלטות כוחנית ומפרת חוק על אדמות פלסטיניות פרטיות, סמל לשיתוף הפעולה – במעשה ובמחדל – בין העבריינים לבין מי שמתיימרות להיות “רשויות החוק” בישראל.

כי אלימות הימין לא מתבטאת רק באגרוף, או צינור או סכין. ולא מצטמצמת לספריי השחור של כתובות הזוהמה “תג מחיר”. באנו לכאן לדבר על האלימות הפיזית הקשה שחווינו פה בענתות, שחוו חברינו מ”לוחמים לשלום” במסיק בג’אלוד ממתנחלי “אש קודש”, שחווה האוכלוסייה הפלסטינית על בסיס קבוע, יומיומי. באנו לדבר על שרפת המסגדים, על עקירת העצים ועל כתובות הנאצה. אבל לא פחות חשוב מזה – באנו להצביע על שיתוף הפעולה בין הזרועות השונות של מכונה משומנת שבימים אלה מעצבת לכולנו את מציאות החיים וקובעת פה כללים חדשים.

הגדר הפשוטה הזו, שאנו עומדים עכשיו לצידה, יכולה לשמש כדוגמה. מתנחלי ענתות השתלטו בכוח הזרוע וההפחדה על אדמות פלסטיניות פרטיות והציבו אותה כאן, הרחק מהשטח שהוקצה להם, גם הוא בניגוד לחוק. והרשויות – לא רק שלא פרקו אותה והעמידו אותם לדין – אלא חיברו אותה לתשתיות, הציבו עובד במימון המדינה לעמוד בפתחה, ומנעו מבעליהם של האדמות הכלואות בתוכה את הגישה החופשית אליה. כך זה עובד, שוב ושוב: בתחילה בכוח, אחר-כך במדיניות של מחדל, עצימת עין מכוונת, אחר-כך בהכשרה שבדיעבד. בתמיכה ובתקצוב. עוד אדמה, עוד חלקה, גדר, שער ממוגן, אבטחה, חיבורים מוסדרים למים, חשמל, סלילת כבישים, היכלי תרבות. ומאחור, נשכחים, אלפי פלסטינים שאדמתם נגזלה, כבודם נרמס, פרנסתם אבדה וביטחונם ובטחון ילדיהם הפקר.

הימין נלחם היום, בחזיתות רבות. כוחות הביטחון, צבא מג”ב ומשטרה, מגויסים לשירותה של אידיאולוגיה קיצונית. כאן, עוד יותר אפילו מבשייח ג’ראח, נתקלנו באכיפה בררנית שמיושמת על-ידי משטרה פוליטית המשרתת את משטר הכיבוש. משטרת ישראל ביתנו, משטרת המתנחלים. ראינו זאת בברור כשהם עמדו מנגד ואפשרו לזוועה להתרחש. ראינו את זה כשבמשך חודש וחצי לא נעצר אף אחד מהתוקפים. וראינו את זה כשגם את קיום ההפגנה הזאת הם ביקשו למנוע.

הימין נלחם גם באמצעות החקיקה המתרחשת היום בכנסת, ובאמצעות מינויים המאפשרים לאידיאולוגיית הכיבוש והנישול לחדור אל עמדות מפתח. ותיקי מועצת יש”ע מונו לאחרונה לתפקיד ראש מנהל מקרקעי ישראל ורשות שמורות הטבע והגנים. לא מקרה הוא ששני התפקידים קשורים לאדמות וקרקעות.

הרציונאל שבבסיס פרויקט ההתנחלות הגזעני והגזלן פרץ את גבולות השטחים. בערים המעורבות בתוך הקו הירוק ביפו, צפת, רמלה, לוד, פועלים גרעינים תורניים וישיבות הסדר, שמטרתם יהוד וסילוק של אוכלוסיה פלסטינית ערבית, זוכים לתמיכה מלאה של המשטר בישראל, תופסים אחיזה ומפיצים מסרים גזעניים ומסוכנים.

הדוגמאות עוד רבות אבל אני רוצה לקצר. התמונה ברורה. הימין נלחם. התקשורת, שתפקידה לדווח ולהצביע על מגמות, שקובעת מה נתפס כחשוב, פועלת משיקולי כסף ורייטינג ולרוב מתקרנפת ולא מקימה קול צעקה.

ומה איתנו? פעילות שמאל ואנשי זכויות האדם? איפה אנחנו? בתוך המאבק נגד הכיבוש ולמען שוויון אזרחי שיאפשר מרחב מחיה הוגן לכולנו, מה התפקיד שמוטל עלינו?

אני יודעת שאסור לנו לשבת בצד. איבדנו את הפריבילגיה והזכות לוותר על פעולה. הבחירה שלנו פעילי סולידריות ושלי באופן אישי, בחירה שגם אחרים שותפים לה, היא עמידה בשטח. לצד הפלסטינים במאבק משותף, היכן שהעוול מתרחש, תוך נכונות להגיע אל  המקומות ולעמוד במצבים בהם הוא מרים את ראשו. כי אנחנו יודעים שלא אנחנו מביאים את האלימות לענתות – היא כבר נמצאת פה. אבל אנחנו גם יודעים שכישראלים יש לנו פריבילגיות שאין לפלסטינים החיים תחת כיבוש. ואנחנו נחושות ונחושים להשתמש בהן, אפילו בזמנים האלה, כשהן נשחקות. כי תפקידנו הוא לחשוף, ולהוציא החוצה את הריקבון, את הסכנה, ולהסיר את המסכות. להיצמד לכללים של מאבק בלתי אלים ולהיאבק – בגזענות, באלימות, בכיבוש.

היום, אני פונה אל כולכם וקוראת לפעולה. עלינו להבין מול מה אנחנו עומדים – ולהשיב בחזיתות רבות. כל אחד ואחת מאיתנו על פי יכולתה, על פי אמונתה וכישוריה. עלינו להרחיב את המעגלים, לצרף אלינו אנשים נוספים, ולעשות. כבר עכשיו מאוחר, מאוחר מאוד. אבל לא מאוחר מדי.

11 בנובמבר 2011


ראו כאן לסרטון המלא מההפגנה

קראו עוד:
לא נסכים להיות חברה קולוניאלית / פרופ’ זאב שטרנהל בהפגנת סולידריות בענתות
קבוצות הטרור מקבלות עידוד מהכנסת /  ג’רייס סאבא בהפגנת סולידריות בענתות
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הסרטון מאירועי ענתות, 30 בספטמבר 2011