אום הארון: כל הפוסטים

בבוקרו של יום פרסום הכותרת הראשית בעיתון “הארץ” על פסק דינו של בית-המשפט העליון הסולל את הדרך לפינוין של משפחות רבות ממתחם אום-הארון שבשכונת שייח ג’ראח (ע”א 8954/06 עבדלרבו וחג’אזי נ’ האפטרופוס הכללי ואח’), התקשר אלי סבי, ואמר לי, תחושת הקלה בקולו: “נו, אז כבר לא תצטרך ללכת להפגנות בשייח ג’ראח כל שבוע. הלוא בית המשפט הכריע כי הקרקע בבעלות יהודית, ולכן על הפלסטינים להחזירה לבעליה החוקיים. אתה הרי לא תאבק כנגד בית המשפט העליון”. כסטודנט ממוצע למשפטים לא הגבתי מיד ובקשתי ארכה לקרוא את פסק-הדין.

קראתיו, והנה, בתקציר, מה שעניתי לסבי.

מה נמצא בפסק הדין? פסק-הדין מכריע בסכסוך בעלות על חלקת קרקע. הסכסוך ארוך שנים הוא, ומערב מסמכים מאמצע המאה ה-19, נתין גרמני שפשט רגל, עסקאות מכר וחכר רבות וחוקים עותמאניים, מנדטוריים וישראליים. את בתי המשפט בישראל העסיק הסכסוך עוד מראשית שנות השבעים. בבית המשפט העליון, שדן בערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין, שטח כל צד את טענותיו והשופטים בדקו מסמכים, שמעו חוות-דעת של מומחים והכריעו על-פי הדין. והדין מורה כי מאחר וצד ב’ רשום במרשם המקרקעין כבעלים וצד א’ לא הצליח להוכיח את בעלותו הרי הבעלות מצויה בידי צד ב’. יתר על כן, צד ב’ אף הוכיח בעלותו (למרות שלא היה צריך) על לפחות חלק מהחלקה.

למרות שמביני דבר יטענו אולי להטייה תרבותית מערבית באי-קבלת טענות ומסמכים מסויימים, “מזרחיים”, שהציג צד א’, ומדקדקים יפקפקו (בצדק) בסמכות בית המשפט להחיל חוקים ישראליים בשטח שנחשב לכבוש מבחינת המשפט הבינלאומי, הרי, לדעתי, פסק הדין בנוי על יסודות משפטיים ישראליים איתנים ואין לחשוד בהרכב השופטים בהטיה פוליטית ו\או חברתית כזו או אחרת.

שוכנעתי – מבחינת החוק הישראלי חלקת הקרקע אכן שייכת לצד ב’.

אולם כספקן כרוני, שאלתי עצמי מה לא מופיע בפסק הדין? – ומצאתי שלושה נושאים שלא מוזכרים בו כלל. נושאים אליהם הסכסוך בו דן בית המשפט קשור בטבורו, נושאים שהשפיעו, משפיעים וישפיעו עלינו כיחידים ועל החברה והמדינה בה אנו חיים. באופן לא מפתיע, אלו הם הנושאים (בתוספת אחרים שאינם מן העניין) שבגללם אני מגיע למשמרות בכל יום שישי בשייח ג’ראח ולפעולות סולידריות אחרות במזרח העיר ובמערבה.

ראשית, בכל פסק הדין אין ולו אזכור אחד לבני-האדם שאום-הארון היא ביתם, תושבים, המתגוררים עשרות בשנים בבתים שעומדים על החלקה נשוא הסכסוך. מוזכרים אך ורק הצדדים לסכסוך, בעלי הקרקע, אף אחד מהם אינו מתגורר עליה, או מתכוון לבנות עליה את ביתו. צד ב’, בעלי הקרקע עתה, לא מסתיר כוונותיו – הוא ייפנה במהירות האפשרית (בהתאם לחוק, כמובן) את כל מי שמתגורר בה. ומה יהיה עליהם? מסולקים מבתיהם, בלא יכולת לעמוד בתשלומי שכר הדירה מרקיעי השחקים בירושלים, ובלא כל חובה מצד הבעלים או המדינה לדאוג להם לדיור חלופי, נראה שלפחות חלקם יהפכו את הרחוב, או הגן הסמוך, לביתם. בכך מצבם אינו שונה מהמפונים בבית שאן, בכפר שלם, ביפו ובעוד עשרות מקומות בהם דיירים, בדיור הציבורי בעיקר, נזרקים מבתיהם לטובת חמדנות המדינה ויזמים פרטיים, חלקם אינם ישראלים.

שנית, בכל פסק הדין אין ולו אזכור לעובדה כי צד ב’ לסכסוך הוא יהודי בעוד שצד א’ אינו יהודי (המקום היחיד בו מתקרב פסק-הדין לנקודה זו הוא כאשר מציין כי בתקופת השלטון הירדני הוגדרה הקרקע תחילה כרכוש אויב, דהיינו יהודי). מכאן שאין כלל התייחסות לעובדה כי בעוד שהצד היהודי יכול לדרוש ולקבל הכרה בבעלותו על קרקע שנרכשה באמצע המאה ה-19, הצד הלא-יהודי אינו יכול לעשות כך. החוק במדינת ישראל אינו מאפשר זאת, ובכך יוצר אפליה על רקע גזעי בין יהודים ללא יהודים. אפליה גזעית\לאומית בחסות החוק אינה חוקית יותר או מוסרית יותר מאפליה בניגוד לחוק. ההפך הוא הנכון, היא מסוכנת וקשה יותר כי היא פוגעת באושיות הדמוקרטיה ויוצרת ומחזקת מגמות מפלות אחרות בחברה. אפליה כזו הופכת אותי, אתכן, וכל אזרח ואזרחית ישראלים שותפים למעשה בלתי מוסרי הפוגע בחרויות היסוד של האדם, כל אדם.

שלישית, אין בפסק הדין כל אזכור להקשר המדיני-פוליטי שבו הוא ניתן ובשלו מנסה צד ב’ לזכות בבעלות על הקרקע. ארווין מוסקוביץ’, כמו האחרים בצד ב’, שם לו למטרה לייהד את השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים על-מנת לשים לאל כל ניסיון לחלוקת העיר ומכאן כל אפשרות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום. המתנחלים, שיהפכו בחסותו את אום-הארון לביתם, יזרעו אימה וטרור בקרב תושבי השכונה הפלסטינים כפי שמנסים לעשות שכניהם מקרוב ברח’ עות’מאן בן-עפאן, וכפי שעושים חבריהם בסילואן. צד ב’ מעוניין להפוך את שייח ג’ראח לחברון, תוך שהוא פוגע לא רק בתושביה אלא בעתיד כל אחת ואחד מאיתנו בחלקת הקרקע הזו שבין הירדן לים.

בית המשפט לא התייחס לכל אלה. יש ויאמרו כי לא על בית המשפט להתייחס לנושאים מסוג זה – תפקידו הוא להכריע בסכסוך שלפניו על-פי הדין, וכך עשה. גם אם אסכים לעמדה זו (ספקנותי נובעת מפסקי דין לא מעטים בהם בית המשפט התייחס להקשר החברתי-גזעי-מדיני כשיקול בעל משקל), הרי יש בכך כדי לחזק את אמונתי בצדקת המאבק שלנו בשייח ג’ראח ובמזרח ירושלים. אל לנו להתפטר מאחריותנו לנעשה בעירנו, מדינתנו וחברתנו ולהשליכה על בית-המשפט. עלינו מוטלת החובה לעשות מעשה, להתריע על העוול ולשנות את המציאות המאפשרת אותו.

פגישת חירום בנושא אום-הארון!
בעקבות סכנת הפינוי הממשית של תושבי אום-הארון (אזור בשייח’-ג’ראח הנמצא ליד הגן הציבורי) מבתיהם תערך פגישת חירום לעדכון ותכנון פעילות.
הפגישה תערך ביום שני הקרוב, ה-4 לאוקטובר, בשעה 19:00, בועד נגד הריסות בתים, רחוב קינג ג’ורג’ 14, קומה 1, ירושלים.
לפרטים: 054-6543955