בספרו המפורסם על אי-ציות אזרחי מתאר ת’ורו קבוצת חיילים הולכים בסך: קולונל, קפטן, סמל וטירונים. הם צועדים בסדר מעורר התפעלות על פני הרים וגאיות אל המלחמה. הם יודעים שהם נכנסים לעסק ארור. הם צועדים נגד שכלם הישר ומצפונם, ואף על פי כן הם ממשיכים. ת’ורו שואל: האם אלו בני אדם או מבצרים ומחסני נשק ניידים בשירות המדינה? ועונה: חיילים אלו, כמו יתר הצבא הסדיר, המליציה, הסוהרים, והשוטרים משרתים את תאוות הכיבוש של השלטון לא כבני אדם, אלא למעשה כמכונות.
פעילים שמגיעים לראשונה לעימות מול צבא או משטרה חווים לעיתים תחושה של שיחרור. שוב הם אינם נתונים לכורח כמו זה שהניע את קבוצת החיילים שתיאר ת’ורו להמשיך לצעוד. בסיטואציות כאלו יש הרבה אלימות וברוטליות שמפעילה המדינה, אבל הפעיל יודע שבניגוד לעומדים מולו, הוא שם בגלל שכלו ומצפונו, מתוך בחירה מודעת ואמונה בדרכו. העמידה מול מכונת הכיבוש מאפשרת לפעיל תחושה נפלאה של גילוי האנושיות שבו. מדובר בחוויה רבת משמעות, אך עדיין השינוי הזה הוא פנימי בלבד. כדי לייצר שינוי במציאות, החוויה האינדוידואלית של הפעיל צריכה להיתרגם לתנועה פוליטית חברתית, רחבה ככל הניתן. בחברה הישראלית, המתוארת לא אחת “כעם שהוא צבא וצבא שהוא עם”, מדובר באתגר מורכב למדי.
עם שהוא צבא וצבא שהוא עם
בישראל, “עם שהוא צבא וצבא שהוא עם” אינה רק סיסמא אלא מציאות חיים. הורים שולחים את ילדיהם שטיפחו במשך 18 שנים לשירות צבאי מסוכן. משפחות נפרדות מיקיריהן לתקופות ארוכות של מילואים. צעירים וצעירות נחשפים לחווויות אלימות טראומטיות. השכול מכה בבתים רבים. בחברה שהופכת נהתנית יותר ויותר מדובר בעול כמעט בלתי נסבל.
כשהנפש האנושית נתקלת במצב שלא ניתן לשאתו עד לכדי סכנת התפרקות ממשית, עלול להתפתח מנגנון הגנה פתולוגי. המציאות הבלתי נסבלת מוכחשת ובמקומה נוצר הסבר אחר, אומנם לא מציאותי, אבל כזה שניתן להכילו. נדמה שהחברה הישראלית עוברת תהליך פתולוגי מקביל של עיוות המציאות המורכבת לשתי אפשרויות בלבד: להיות או לחדול. בקונסטלציה הזאת המצב הלא-נורמאלי של שכול ולחימה בלתי נגמרת הופך תנאי בלעדי לקיום, ולכן הקורבנות הרבים שהוא דורש הופכים לנסבלים. הסברים רציונאליים לתוקפנות של ישראל, המתבססים על ניתוח אינטרסים פוליטיים, כלכליים ומדיניים, נדחקים מחוץ לגבולות השיח. בפרספקטיבה של הפתולוגיה שתוארה לעיל, כל לחימה היא בהכרח מלחמת הישרדות.
תנועות כמו “אם תרצו” מביאות לידי קיצוניות את ההישענות על האיום הקיומי כאמת הדוחה כל טיעון מוסרי אחר. במערכת הטיעונים שהיא מייצרת, מוסרי הוא מה שמחזק את עוצמתה של ישראל וחסר מוסריות הוא מה שמערער על צדקתה. נדמה שהלך הרוח הפשיסטי הזה הופך דומיננטי יותר ויותר. העדות המוחשית ביותר לכך היא סימון של מי שהיו בעבר חלק לגיטימי במפה הפוליטית כאויבים. לצד האויבים הערטילאיים מאחורי חומות ההפרדה, נוספו לאחרונה לחברה הישראלית אויבים חדשים. אלו הטוענים שפעולותיה הצבאיות של ישראל לא נועדו להבטיח את קיומה ולהגן על אזרחיה, אלא שהן בבחינת תוקפנות לשמה. מול ועדות חקירה פרלמנטאריות, האיום בעצירת המימון והשנאה הגואה ברחוב, יצא השמאל הישראלי לקרב מאסף על האפשרות לקיים שיח ביקורתי. נדמה כי רוח הצדק שפיעמה במובילי המחאה הזאת מנעה מהם לראות עד כמה השיח הביקורתי הופך להיות מנת חלקו של ציבור הולך וקטן בחברה הישראלית.
האלטרנטיבה אינה להיות צודקים
השמאל הישראלי הולך ומתפרק אך יש נכס אחד שהוא מחזיק בנחישות: היותו צודק. לא מדובר בתחושה צדק כללית אלא בביטחון שהפיתרון נמצא בידיו, תהא אשר תהא הנוסחה. ב-4 ביוני 2011 התקיימה בתל-אביב הפגנה שקראה לממשלה הישראלית להכיר במדינה פלסטינית. כל נציגיו הריטואליים של השמאל נטלו חלק בצעדה, שהייתה למעשה שוק של פיתרונות הנעים בין שתי מדינות בגבולות 67′ ועד “מדינה להם – גושים לנו”.
מניתוח התהליכים שעוברים על הציבור הישראלי במונחים של פתולוגיה ניתן להבין עד כמה כוחם של פיתרונות כאלה הוא דל בקרב על התודעה. מבנה פתולוגי דוחה כל היגיון שאיננו ההגיון המעוות המניע אותו. ואכן, נראה שהפתולוגיה הישראלית, המתאפיינת בחרדת קיום עמוקה ובהתכחשות למציאות, מצליחה להכפיף אליה את האופן בו טוען השמאל את טיעוניו. על מנת למכור את מרכולתם נאחזים נציגי השמאל בטענה שרק היפרדות תבטיח את הקיום היהודי, ובכך מחזקים את המנגנון הפתולוגי. יתרה מכך, מול סרבנות השלטון מציג השמאל ביטחון מיתי בכך שפיתרון ההיפרדות מקובל על הציבור, וברמה מסויימת גם על רובה של הקשת הפוליטית, שהרי “רציונלית” אין פיתרון אחר.
בפועל, ברור שלא רק השילטון אלא גם הציבור הישראלי רובו ככולו מסרב לקבל את מהלכיו האחרונים של העם הפלסטיני בחתירתו לעצמאות. בעוד ה”לא” מהדהד בבירור – בחר השמאל לצעוד תחת הסיסמא “ישראל אומרת כן”. בכך ממשיך השמאל הישראלי להיות “צודק” בדרכו, אך מנותק מהתודעה של הציבור הישראלי, הרואה באמירת “לא” נחרץ חלק בסיסי בהישרדותו.
הציבוריות הישראלית נוהה אחרי עוצמה, אך למעשה נתונה בחרדה עמוקה ממה שצופן העתיד. כך יכולים ארגונים כמו “בצלם” או “שוברים שתיקה”, הסודקים את מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים שלה, להיחשב ברצינות כסכנה קיומית. למנגנוני הגנה אלה יש פונקציה מורכבת: מצד אחד הם מייצרים עיוות של המציאות, אך מצד שני מגנים על החברה מפני התפרקות. אלטרנטיבה אמיתית, לפיכך, לא יכולה להיות רק נוסחת פיתרון תיאורטית. היא חייבת לספק לחברה סוג של דבק שימנע באופן ממשי את התפרקותה. הדבק הזה הוא סולידריות.
הקרב הוא לא על התודעה אלא על ההויה
בעשר השנים האחרונות קמה תנועה שהצליחה לפרוץ מחוץ לגבולות השיח במקומות ספורים. התנועה הזו החלה בתהליך המפרך של יצירת “מרחבים” המשוחררים הן ממנגנוני ההדחקה הפתולוגיים הרשמיים והן מתחושת הצדק האמורפית של השמאל. מרחבים אלו נוצרו על ידי פעולה ולא על ידי הסברה, על ידי שינוי ההוויה עליה מתבססים הפחדים המזינים את מנגנון ההדחקה: במקום מאבק לחיים ולמוות בין ישראלים ופלסטינים, הוצגו מרחבים של שותפות וסולידריות.
בכפרים ושכונות אלו נוצרה שותפות המבוססת על סירוב של פלסטינים להיות מדוכאים ועל סירוב של ישראלים להיות מדכאים. הצלחה בהגנה על בתים ושטחים, גם אם השתנתה ממקום למקום ולרוב חלקית בלבד, הייתה ההישג השולי. רוח המאבק, לעומת זאת, היא זו שהייתה ועודנה מהווה את האיום האמיתי. אותה כוחות הכיבוש לא הצליחו למחוץ. למרות מאמצי דיכוי מרובים ההתנגדות – בבלעין, שייח ג’ארח, נבי סלאח, מעסרה, ניעלין, חברון וסילוואן – עודה עומדת.
לפני חודשים מספר יצאו המוני מצרים לרחובות על מנת לשנות את נתיב חייהם. בטרמינולוגיה של ת’ורו, פרטים שבחרו שלא לשרת יצרו לעצמם בשלב הראשון איים של התנגדות, אותם התקשה השלטון למגר בשל היותם במובן מסויים מחוץ להישג ידו של מנגנון ההדחקה הלאומי. בשלב הבא, משנסדקו יסודות השליטה של המשטר, יכלו מרחבי ההתנגדות הפזורים ברחבי הארץ להתקבץ למרחב פיזי ורעיוני אחד משותף – כיכר תחריר. העמידה המשותפת הזאת הובילה למהפכה המצרית.
השתחררות משלטון הכיבוש הוא אקט מהפכני עבור שתי החברות: זו הפלסטינית וזו הישראלית. אם ניתן ללמוד מהדוגמא המצרית, הרי שרק שילוב של הידיים הנאבקות יכול לקרוע את שלשלאות הדיכוי. התקווה לכן היא לא בהפגנות נפרדות בתל אביב– אלא בהפגנות משותפות מול חומות ההפרדה ועל קווי התפר.
ב-15 ביולי נצעד יחד, ישראלים ופלסטינים
ממערב ירושלים למזרחה
במצעד משותף למען עצמאות פלסטין -
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.
ראו עוד:
שישי הקרוב, 15 ביולי, 14:00
צועדים לעצמאות – הפרטים והסרטון
לאירוע בפייסבוק ראו כאן
קראו עוד:
האם גם השמאל הישראלי צועד לעצמאות? פעילי סולידריות כותבים
פיסת התודעה שקוראת לעצמה ישראל / מיכאל
שתי צעדות, שני עתידים לירושלים | דוד שולמן
בצד הנכון של ההיסטוריה | יעל שטרנהל
לא אדונים ולא אשמים, שותפים | ישי רוזן-צבי
שעת הבחירה של השמאל: מאבק משותף בכיבוש או כניעה לפשיזם
על כיבוש, דיכוי והדרך לעצמאות / צבי בנינגה
15 ביולי – צועדים לעצמאות
ביוזמת “סולידריות”: פנייה למנהיגי אירופה: התגייסו לתמיכה בהכרזת העצמאות הפלסטינית; בפשיזם נלחמים באגרוף / דורית ארגו; זולגים אל מעבר לקו / דוד שולמן; על מה אנחנו נאבקים?
