אל-עראקיב: כל הפוסטים

שבת הקרובה 12/3: ביקור סולידריות ומשמרת מחאה באל-עראקיב

מנהל מקרקעי ישראלי הרס את הכפר הבדואי אל-עראקיב פעם נוספת השבוע.
זאת לאחר שבשבוע שעבר התבשרנו שהמדינה מתכננת לדרוש מתושבי הכפר לשאת בהוצאותיה בגין הפעלת מדיניות ההרס.

אסור להשאיר את תושבי אל-עראקיב לבדם במאבק מול רשויות המדינה וקק”ל, שאינן בוחלות בשום אמצעי כדי לגרש את התושבים מאדמתם.

אלפי עצי פרי שטיפחו תושבי המקום נעקרו במהלך הריסת הכפר. בשבת הקרובה ניטע שוב חלק מהם, כאות וסימן לחזרת תושבי אל-עראקיב לאדמתם.

שבת, 12/3
ביקור סולידריות, נטיעת עצים ומשמרת מחאה באל-עראקיב

הסעות:
ירושלים: 10:00 חניון גן הפעמון.
להרשמה: דולב 054-8184467 dolevrahat@gmail.com

תל אביב: 10:00 רכבת מרכז (ארלוזורוב), ליד חניון סיקסט.
לפרטים והרשמה:
יעקב: 050-5733276, 09-7670801 , דוא”ל: manor12@zahav.net.il
מיכל: 052-6886867, tarabut@gmail.com 

למידע נוסף על אל-עראקיב:
עדות ראיה – השמדת אל-עראקיב / דניאל ארגו
וידאו מההריסה הראשונה אל אל-עראקיב
11 שנים ושעתיים: הריסת אל-עראקיב
רשמים מההריסה השניה של אל-עראקיב
ההריסה השלישית של אל עראקיב
הריסה חמישית באל-עראקיב
ביקור סולידריות באל-עראקיב
וידאו ממשמרת מחאה ליד מתחם הבולדוזרים של קק”ל

ביקור סולידריות באל-עראקיב / דולב


בשבת יצאנו לביקור סולידריות באל-עראקיב.

המשטרה, מנהל מקרקעי ישראל וקק”ל הפגינו בשבוע שעבר יעילות מיוחדת בהתעללות בכפר, שנהרס שלוש פעמים. באותו שבוע. מאז יולי האחרון נהרס הכפר 15 פעמים.

ההריסות היו כוחניות  במיוחד, ולוו במכות, גז מדמיע, כדורי גומי וספוג ועוד סוג כדורים שלא הצלחנו לזהות. נראה שהרשויות אינן מסתפקות עוד בבלעין כזירה לניסויים בבני אדם וכלי משחית חדשים. ששה תושבים ופעילים נעצרו בהריסה האחרונה  ביום חמישי. שניים מן התושבים עדין במעצר נכון לעת כתיבת שורות אלה, משום שסירבו לחתום על תנאי שחרור המרחיקים אותם מן הכפר.

לאחר כמה שעות בהן עזרנו בבניה מחדש, החלטנו ללכת לבדוק איך מרגישים הבולדוזרים של קק”ל, שחונים בקרבת הכפר.

ברגע שהגענו למתחם בו מוחזקים הבולדוזרים, הודיע לנו מאבטח (או שוטר שלא טרח בשלב זה להזדהות ככזה) משדובר בשטח צבאי סגור, לא פחות.

לאחר שהקפנו את המתחם והגענו לפתחו, הספיק ה”שטח הצבאי” להפוך לסתם “שטח פרטי”, מסעיר הרבה פחות. כאן התחילה סאגה, בה היו מעורבים שוטרים שעשו טובה כשהסכימו להזדהות, ניסיונות להבין אם אכן מדובר בשטח פרטי ומה גבולותיו, איומים בעיכובנו וגם קצת דחיפות אלימות מצד אחד השוטרים.

נשארנו במקומנו. בתוך המתחם היה מוטל שלט החסות של GOD-TV, רשת  הטלוויזיה האוונגליסטית, שהחליטה לממן את היער שקק”ל מתכננת לנטוע על חורבות הכפר, והתנערה לאחרונה מהאחריות על מעשיה באל-עראקיב. השוטרים התעקשו שהשלט נפל בגלל הרוח.

בשלב זה הגיעה למקום מכונית נהוגה בפראות על ידי השוטר אחמד אבו מדיעם.

“מי אתם?” הוא שאל בתוקפנות, ועבר מיד לאיומים בעיכובים ומעצרים של כולנו.

אסור לנו לצלם, הוא הודיע, זו הכשלת שוטר. באופן כללי הוא היה מאוד כנה, והודיע שנמאס לו מהמחאה על הריסת הכפר.

“גם זה שאתם הורסים לאנשים את הבית כל שני וחמישי נמאס”, ענה אחד מאתנו. בזה אבו מדיעם כבר לא עמד, והפעיל שענה לו עוכב מיד. אין ספק שצילום שוטר שמעכב פעיל בתגובה על מה שהוא אמר, מהווה הכשלת שוטר.

תוך דקה נוספה אל המקום פעילה נוספת. פעיל שלישי שהגיע לאזור ונגרר אל תוך המתחם בכוח על ידי השוטר יוסף הואשלה, עוכב גם הוא והואשם בהשגת גבול.

מיד התארגנה במקום משמרת מחאה קטנה. הבהרנו לשוטרים שלא נעזוב את המקום ללא הפעילים שעוכבו, ואם זה לא מוצא חן בעיניהם, הם יכולים לעצור את וכולנו. ההתעקשות הוכיחה את עצמה, והפעילים המעוכבים, שהוחזקו ברכב משטרתי במתחם, שוחררו לאחר כשעה.

וידאו מהמשמרת ליד מתחם הבולדוזרים

עוד על המאבק באל-ערקיב:
עדות ראיה – השמדת אל-עראקיב / דניאל ארגו
וידאו מההריסה הראשונה אל אל-עראקיב
11 שנים ושעתיים: הריסת אל-עראקיב
רשמים מההריסה השניה של אל-עראקיב
ההריסה השלישית של אל עראקיב

יום ג’ 1/2, 14:00: הפגנה נגד השמדת אל-ערארקיב ונישול הבדואים

הקרן הקיימת לישראל עוקרת אנשים בשביל לשתול עצים!

הבוקר נהרס הכפר הבדואי אל-עראקיב בפעם האחת עשרה. ברגעים אלה ממש דחפורי הקרן הקיימת עובדים בשטח שעד הבוקר היה מקום המגורים של תושבי אל-עראקיב, ומכשירים אותו לנטיעות.

באל עראקיב איבדו עשרות משפחות את בתיהן ומאוימות בנישול מאדמתן.  במהלך ההריסות נורו  אנשים בכדורי ספוג, הוכו בברוטליות ונעצרו.

הידיים הן ידי המשטרה ומנהל מקרקעי ישראל – גופים הפועלים תחת סמכותה ואחריותה של ממשלת ישראל, אבל הגוף המתכנן והפוקד הוא הקרן הקיימת לישראל.

לקק”ל יש סמכויות נרחבות בנושאי ייעור וקרקעות, למרות שזהו גוף בינלאומי, שאיננו כפוף למדינה ולאזרחיה. לקרן הקיימת לישראל תקנות גזעניות, המפלות בין אזרחים על בסיס מוצא אתני ומונעות גישה לקרקע מהאזרחים הערבים. הקק”ל פועלת לנישול של תושבי אל-עראקיב ושל תושבים בדואים רבים אחרים ביישובים שממשלות ישראל לא הכירו בקיומם.

היישוב אל-עראקיב קיים עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל – ואילו הנשים, הגברים והילדים היושבים בו, שזו אדמתם, מכונים היום “פולשים” בידי אלה שמבקשים להרוס את חייהם ולטעת במקומם עצים. לא נסבול זאת!

כל אגורה שנתרמת לקק”ל מסייעת לנישול תושבים מאדמתם.

בואו למחות נגד נישול הבדואים בידי קק”ל!

בואו לתמוך בזכותם של תושבי אל עראקיב על אדמתם

יחד נדרוש מהממשלה להפסיק להתנער מאזרחיה הבדואים,

לממש את זכויותיהם –  ולבטל לאלתר את סמכויות הייעור הגורפות של קק”ל

הפגנת מחאה

ביום שלישי, 1.2.11, בשעה 14:00

ברחבת משרדי הקק”ל בירושלים, רחוב קינג ג’ורג’ 48

הסעות והרשמה מוקדמת:

תל-אביב, רכבת ארלוזורוב, חניון סיקסט בשעה  12:15.  הרשמה מוקדמת: 052-6886867.  050-5733276

דוא”ל: tarabut@gmail.com manor12@zahav.net.il

באר שבע: פרטים  והרשמה מוקדמת:  מיכל- 050-9391299

קיימת אפשרות להמשיך ממשמרת המחאה להפגנה נגד הריסות הבתים בלוד בשעה 17:00.

להרשמה להסעה (חובה): 0547485675

למידע נוסף על אל-עראקיב:

עדות ראיה – השמדת אל-עראקיב

11 שנים ושעתיים: הריסת אל-עראקיב

וידאו מההריסה הראשונה אל אל-עראקיב

רשמים מההריסה השניה של אל-עראקיב

ההריסה השלישית של אל עראקיב

צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

סולידריות – עדכון נובמבר 2010

שנה למחאה – המאבק מתרחב!


כבר שנה שאנו נאבקים בשכונת שייח’ ג’ראח. בשנה הזו חווינו איך קבוצה קטנה של מפגינים הולכת וגדלה והופכת לקבוצה נחושה ומסורה של נשים וגברים, ערבים ויהודים, חילונים ודתיים, המגיעים כל שבוע, בכל מזג אויר, כדי להיאבק נגד הברבריות המתפשטת סביבנו. בשנה הזו ראינו איך אלפי אנשים בארץ ובעולם, צעירים ומבוגרים, מנהיגים, עיתונאים, ואנשים פרטיים מגיעים לחזק אותנו ולהתחזק מן האנרגיה שלנו.

כולנו יחד, עם כולם, הפכנו מקבוצה לתנועה גדלה והולכת המשמיעה את קולה בקמפוסים האקדמיים הגדולים, בכפרים הלא מוכרים דהמש ואלערקיב, בטייבה, באום אלפחם ובואדי ערה.

אבל בצד הישגים אלו, הביאה איתה השנה עלייה באלימות הממסדית, בקולות הגזעניים ובחקיקה האנטי-דמוקרטית. אלו לא רק מילים גדולות, אלא מציאות קיימת שנגדה יש להיאבק. והמאבק שלנו רק מתחיל. זהו מאבק על החברה האזרחית בישראל. על השוויון והחופש של כולנו. אך יש לנו שותפים ויש לנו תקווה והרבה רוח לחימה.

אנו מזמינים את כולם להגביר את מעורבותכם ולקחת חלק בעבודה הרבה שמצפה לנו.

רוצים להיות מעורבים יותר? מלאו את טופס ההצטרפות לפעילות!

 
בעדכון זה:

  • תמיכה בינלאומית במאבק: עצומת תמיכה, ביקור האלדרס
  • סולידריות במזרח ירושלים: שייח’ ג’ראח, סילואן, ענאתא, עיסוויה
  • מאבקי סולידריות נוספים: טייבה, אום אל פאחם, דהמש, אל ערקיב
  • סולידריות נגד הפשיזם: עצומה, תאי סטודנטים
  • פעילויות הסברה

                                                                                
                                                                                               
תמיכה בינלאומית במאבק

גורמי הימין, עיריית ירושלים ומשטרת ישראל מבקשים לנצל את הפחד של הישראלי מהאחר על מנת לעשות לנו, פעם אחר פעם, דה-לגיטימציה ולהאשים אותנו במציאות שהם עצמם מנציחים. יחד עם זאת, בד בבד עם צמיחת מאבקנו, גובר גם קול אחר, הרואה בנו את התקווה לחברה שפויה. בשבועות האחרונים זכינו פעמיים לגילויי תמיכה מרגשים כאלו:

עצומת תמיכה במאבק סולידריות שייח’ ג’ראח

בסוף אוקטובר, פורסמה עצומת תמיכה החתומה על ידי אינטלקטואלים יהודים, בהם שני זוכי פרס נובל וזוכה מדלית פילדס, המביעה תמיכה במאבק המשותף בשייח ג’ראח, ומגנה את נישול הפלסטינים מבתיהם בשכונה:

“ההפגנות בשייח ג’ראח הן קרן אור במציאות החשוכה בישראל כיום. כל אלו המחוייבים למאבק לשלום ודו-קיום במזרח התיכון חייבים לתמוך במאבק הזה” (אד וויטון, זוכה מדליית פילדס למתמטיקה)

בעקבות ההצהרה התראיין לגל”צ פרופ’ מייקל וולצר, מחותמי ההצהרה, פילוסוף בולט ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרינסטון. ראו כאן דיווח נוסף ואת נוסח ההצהרה.

ביקור האלדרס

ב-22 באוקטובר הצטרפו אל משמרת המחאה בשייח ג’ראח נציגי האלדרס, ארגון שיוסד על ידי נלסון מנדלה לקידום השלום. אל ההפגנה הגיעו שלושה אורחים מכובדים ביותר: נשיא ארה”ב לשעבר, ג’ימי קרטר, נשיאת אירלנד לשעבר מרי רובינסון, ואלה בהט, פעילת זכויות אדם מרכזית מהודו. קרטר נשא דברים בהם שיבח את השותפות הישראלית-פלסטינית הבלתי אלימה כנגד הכיבוש והאפליה, ואיחל לנו הצלחה במאבק. להלן דבריה המרגשים של מרי רובינסון בעקבות הביקור:

“התחנה האחרונה שלנו בירושלים היתה נפלאה. הצטרפנו למאות מפגינים, ישראלים ופלסטינים, שמוחים מידי שבוע כנגד פינויים בכוח והריסות בתים שמתרחשים בשכונה הפלסטינית שייח ג’ראח. אני חייבת להודות שהחוויה כמעט העלתה דמעות בעיני. הייתי כה גאה באנשים האמיצים הללו, אליהם מצטרפים רבים מרחבי העולם, שיוצאים כל יום שישי כדי להאבק עבור שלום צודק.”

בביקורם בירושלים הגיעו האלדרס גם לסילוואן על מנת לשמוע את סיפורם של התושבים ולהביע את תמיכתם. להלן תיאור הביקור בירושלים מפי קרטר. עוד על הביקור.

                                                                                
                                                                                               
סולידריות במזרח ירושלים

שייח’ ג’ראח

הפגנות שישי בשייח’ ג’ראח

ב-15 באוקטובר הפגנו יחד עם תושבי אום-הארון, הנמצאים בסכנת פינוי. התקיימו מפגשים עם תושבי השכונה, שסיפרו על החיים בצל איום הפינוי, וההיסטוריה של המשפחות הגרות במקום כבר עשרות שנים. בסוף המפגשים קיימנו משמרת ליד כביש מספר אחד. ראו סרטון מההפגנה.

ב-22 באוקטובר הצטרפו להפגנה משלחת של האלדרס. נשיא ארה”ב לשעבר, ג’ימי קרטר, נשא דברים בהם שיבח את השותפות הישראלית-פלסטינית הבלתי אלימה כנגד הכיבוש והאפליה, ואיחל הצלחה למאבק. לאחר מכן צעדנו יחד והפגנו יחד אל מול בית משפחת חאנון.

ב-29 באוקטובר קיימנו במהלך ההפגנה מפגשי הכרות עם משפחות אום-הארון. סיירנו בין הבתים, ושמענו את סיפור התושבים. להפגנה הצטרפה משלחת נציגים מהוועדה העממית בטייבה. ביקור המשלחת היווה צעד נוסף בבניית סולידריות יהודית-ערבית בטייבה. ד”ר זוהיר טיבי נשא דברים בהם הביע סולידריות של תושבי טייבה עם המאבק בשייח’ ג’ראח:

“טייבה אתכם במאבק הצודק שלכם נגד הנישול, נגד הריסת הבתים, נגד הפקעת אדמות! אנחנו אתכם כאן כדי להביע סולידריות. אנחנו אתכם כאן גם כדי להגיד תודה על הביקור של משלחת סולידריות בטייבה. זה היה ביקור חשוב בשבילנו. זו היתה זריקת עידוד להמשך המאבק שלנו נגד כל העוולות נגדנו”.

ב-5 בנובמבר צעדנו משער שכם אל השכונה ומשם המשכנו למשמרת מחאה על כביש 1.

ב-12 בנובמבר ציינו שנה להפגנות בשייח ג’ראח. מאות רבות מאיתנו הגיעו לשכונה. קבוצת מפגינים הצליחה להגיע ולקיים משמרת מחאה בתוך מתחם הבתים, במקום בו המשטרה מנסה למנוע מאיתנו להפגין – אך מאפשרת למתנחלים להתפרע. כל שאר המפגינים הגיעו למחסום המשטרתי ודרשו להצטרף. המשטרה דרשה מהמפגינים להתפנות ואף איימה עליהם, אך המפגינים לא זזו – ולבסוף המשטרה לא ממשה את האיום. לאחר מכן המשכנו להפגין מול הבית הגזול של משפחת חאנון.

אירועים נוספים בשייח’ ג’ראח

ב-13 באוקטובר הרסה עיריית ירושלים את אוהל המחאה שהקימו תושבי אום-הארון בגן בו מתקיימת ההפגנה השבועית.

ב-14 באוקטובר ערך אריה קינג מסיבת עיתונאים בקבר שמעון הצדיק בו סיפר על התכניות לפנות את המשפחות הפלסטיניות משכונת אום-הארון ולהכניס במקומן משפחות יהודיות. קינג הוא איש השטח של ברון ההתנחלויות בירושלים, ארווין מוסקוביץ’, אשר כבר קיבל מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים את הבעלות על חלק נכבד משכונת אום-הארון.

במהלך מסיבת העיתונאים קיימו פעילי סולידריות משמרת מחאה יחד עם תושבי השכונה מחוץ לקבר. הם הותקפו על ידי המתנחלים וכתמיד, הסוף ידוע: אחד מתושבי השכונה נעצר יחד עם אחד הפעילים. השניים הורחקו מהשכונה למשך 15 יום. העצורים ופעילים נוספים העידו כי יוני יוסף, דובר המתנחלים, תקף אותם. בעקבות זאת, כאשר הגיע יוסף לתחנת המשטרה כדי להעיד, קיבל אף הוא צו הרחקה מהשכונה. עם זאת יוסף הפר מיד את הצו, ואף התרברב בעניין, אך המשטרה, כהרגלה, לא עשתה דבר בנדון.

יש לציין, שבמהלך מסיבת העיתונאים קינג אמנם טען שאין להם כוונה לפנות משפחות בכח, אך בשבוע שלאחר מכן הוא נצפה עורך סיור בשכונת אום-הארון עם המשטרה.

ב-1 בנובמבר הגיעה משלחת של חברי פרלמנט אירופאים לשכונה. הם ערכו סיור בשכונה, גינו את האפליה במזרח העיר והביעו סולידריות עם תושבי השכונה.

סילואן

פעילי התנועה ממשיכים להביע סולידריות גם בסילואן. נוכחותנו בכפר מתמקדת בחשיפת המציאות הקשה המתקיימת שם, על ידי תיעוד האירועים בזמן התרחשותם. מציאות קשה זו מאופיינת במתיחות ועימותים בעקבות פרובוקציות מתמשכות של מתנחלי אלע”ד, הזוכים לתמיכה וגיבוי של המדינה וכוחות הביטחון הישראליים. שיתוף הפעולה בין סולידריות לבין מרכז המידע בואדי חילווה הביא לפרסומים חשובים בתקשורת הישראלית והבינלאומית בשבועות האחרונים.

כך למשל, לפני מספר שבועות התפרסמה כתבת וידאו בתוכנית 60 דקות של CBS, המספרת על המצב בכפר.

בשבועות האחרונים במהלך העימותים עם המתנחלים ומאבטחיהם, נצפו תקריות בהן גם כוחות הביטחון הצטרפו באופן פעיל למתנחלים בתקיפת תושבי סילואן. שוטרי מג”ב “תפסו צד” ברור, כשהם מיידים אבנים ויורים, לצד מתנחלי אלע”ד, על תושבי הכפר. כתוצאה מעבודתנו נחשפו תקריות אלו בתקשורת הישראלית.

לתקיפות בנשק מצד הרשויות הישראליות, נוספים המעצרים והכליאה התכופים של ילדים ובני משפחותיהם. רבים מהילדים בשכונה אינם מכירים מציאות מלבד זאת של הסכסוך והאלימות אשר מקיפים אותם מכל עבר. פעמים רבות ילדים נחטפים מהשכונה לחקירות ומעצר, שלא בליווי הוריהם. ביוזמתנו פורסמה על כך כתבה בחדשות ערוץ 2. עוד על מצבם של הילדים בסילואן.

בתוך מציאות קשה זו מתקיים אי של שפיות לילדי סילואן בדמות “מרכז המידע והיצירה“, כעין מתנ”ס אלטרנטיבי המנוהל על ידי תושבי סילואן ומספק חוגים ופעילויות לילדי הכפר.

חלק משמעותי מהפגיעה בתושבי סילואן מתקיימת בחסות עיריית ירושלים. בשבועות האחרונים חילקה העירייה ארבעה צווי הריסה לבתים בכפר. ההריסות במזרח ירושלים מבוצעות בטענה של שמירה על שלטון החוק, אך תוך התעלמות מהעובדה שהמדיניות המופגנת של העירייה מאז 67′ הינה הימנעות ממתן אישורי בניה לפלסטינים במזרח העיר. בנוסף, העירייה יצאה במתקפה כנגד אוהל המחאה של תושבי שכונת אל-בוסתאן בניסיון להביא להריסתו.

עוד בירושלים

הדיכוי והאלימות הם נחלתם של שכונות פלסטיניות רבות בירושלים. במהלך החודש האחרון הגיעו פעילים לביקורי הזדהות בשתיים מהשכונות הללו:

ענאתא

ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, מקיים מדיניות של הזנחה פושעת בשכונות הפלסטיניות במזרח העיר. לאחרונה, הרשות הפלסטינית נכנסה לנעליה של העירייה בשכונות הפלסטיניות בעיר. ב-2 בנובמבר ערך ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, מספר טקסים לרגל סיום השיפוץ ב-15 בתי ספר פלסטינים הנמצאים בתחומה המוניציפלי של ירושלים. השר לביטחון פנים, אהרונוביץ, ניסה למנוע טקסים אלו על ידי פרסום צו האוסר את קיומם ואיום על התושבים. בעקבות כך מספר פעילים שלנו יצאו להשתתף בטקס שהתקיים בענאתא.

עיסאוויה

גם בעיסאוויה הסכסוך והאלימות הם חלק קבוע ממרקם חיי התושבים. המצב בעיסאוויה החל להידרדר ביום ו’ ה-5 בנובמבר כאשר נערים מקומיים רגמו רכב יהודי שנכנס (בטעות כנראה) לתחומי הכפר. בעקבות זאת המשטרה החליטה להעניש באופן קולקטיבי את כל תושבי הכפר. בימים שלאחר התקרית המשטרה נכנסה לכפר בכוחות גדולים ושיבשה את החיים בכפר. להלן תיאור האירועים. בעקבות התקריות התושבים פנו אלינו וביקשו נוכחות בשכונה. מספר פעילים הצטרפו לביקור סולידריות וסיור בכפר.

ובמערב

על חלקו בהזנחה ובדיכוי תושבי ירושלים הפלסטינים, מנסה ראש העיר ברקת לחפות באמצעות הצגת פסאדה של נורמליות תרבותית בעיר. במהלך החודשים האחרונים החלה קבוצה של פעילים בשרשרת של פעולות מחאה “הכפותים” במטרה לעורר את תושבי העיר למצוקות האמיתיות, ליחס המפלה כנגד הפלסטינים ולאלימות כוחות הביטחון בעיר.

במסגרת פעולות אלה קיימו הכפותים פעולה מול כנס ה-OECD , בעקבות הפעולה גם נחשף כי האוטובוס ששימש להסעת אורחי הכנס נשכר מחברה היושבת בהתנחלויות. פעולה נוספת התקיימה בעת פתיחת הגלריה החדשה של בצלאל, בה נאם ברקת.

                                                                                
                                                                                               
מאבקי סולידריות נוספים

טייבה

בשבת, ה-13 בנובמבר, מאה וחמישים פעילי סולידריות באו ללמוד על המצב בטייבה, ולעמוד בסולידריות עם תושבי העיר. הגענו לטייבה כדי לחזק את הסולידריות היהודית-ערבית ולהבטיח לתושבים שהם לא יעמדו לבד מול הגל הגזעני ההולך ומשתלט על ישראל. יום הסולידריות החל בסיור אותו הנחו חברי הועד להגנה על אדמות טייבה, בראשותו של ד”ר זוהייר טיבי. למדנו וראינו כי מדינת ישראל מתנהלת כלפי אזרחיה תושבי טייבה מתנהגת באופן דומה למדיניותה במזרח ירושלים – התעמרות אדמיניסטרטיבית, אפליה שיטתית, הפקעת קרקעות והריסת בתים. לאחר מכן הפגנו בצומת טירה יחד עם עשרות מתושבי טייבה, במחאה על אפליה מתמשכת במדיניות התכנון ונגד הריסות הבתים המתוכננות בעיר.

מה באמת קורה בטייבה? דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. הצטרפו לסולידריות גם בטייבה!

דהמש

ב-11 באוקטובר התקיים דיון בעניין צווי ההריסה על בתי הכפר הבלתי מוכר דהמש, שבאזור רמלה-לוד. בית המשפט החליט להקפיא את צווי ההריסה עד שיתקיים דיון בעניין בועדת התכנון הארצית. מהפסיקה עולה המסר שהמדינה צריכה להגיע להסדר בעניינה של דהמש שבו ימנעו ההריסות בכפר.

אל-עראקיב

ב 13-באוקטובר, הרסה המדינה את הכפר אל-עראקיב בפעם השישית מאז ה-27 ביולי השנה.

אום אל פאחם

ב-27 באוקטובר קיימו ברוך מרזל, איתמר בן גביר ופעילי ימין נוספים מצעד בפאתי העיר אום אל-פאחם. לבקשת תושבי העיר, הצטרפו פעילי סולידריות למחאה מול פרובוקציה זו. המשטרה הפעילה אלימות רבה כלפי תושבי העיר ופעילי סולידריות. קראו רשמים מהפגנה זו: כאן וגם כאן.

                                                                                
                                                                                               
סולידריות נגד הפשיזם

הצהרת נאמנות אלטרנטיבית

בשנה האחרונה אנו עדים לצמצום חסר תקדים של המרחב הדמוקרטי הישראלי, הבא לידי ביטוי הן בגל חקיקה אנטי-דמוקרטי והן ביחס הרשויות והמשטרה למיעוטים ולאלה המעזים להעלות ביקורת. אחת הדוגמאות לכך הוא התיקון לחוק הנאמנות שהתקבל בממשלה. אמנם, לעת עתה, התיקון לא יעלה לדיון בכנסת, אך זהו רק אחד מרשימה ארוכה של חוקים גזעניים ומפלים שיעלו לדיון במושב החורף. בעקבות האירועים הללו העלנו עצומת נאמנות אלטרנטיבית לאינטרנט. אנא חתמו.

סטודנטים בסולידריות נגד הפשיזם

בשלוש אוניברסיטאות החלו לפעול תאי סטודנטים של סולידריות, הנאבקים כנגד הגל הפשיסטי השוטף את האקדמיה והמדינה. התאים ייקחו חלק פעיל במאבק נגד האפליה והגזענות, ולמען סולידריות אזרחית, יהודית-ערבית.

הפעילות זה עתה החלה ואנו צריכים את עזרתכם. רוצים להצטרף למאבק בקמפוסים? צרו קשר:
באוניברסיטת תל אביב: tau@solidarity.org.il
באוניברסיטת באר שבע: bgu@solidarity.org.il
באוניברסיטה העברית: huji@solidarity.org.il
לפרטים נוספים: באתר, או: sjstruggle@gmail.com

הסברה

אנו ממשיכים לקיים פעילויות הסברה. במהלך השבועות האחרונים קיימנו מספר חוגי בית בהם נכחו למעלה מ-70 אנשים.

למאבקנו שני פנים: האחד, העמידה המשותפת בסולידריות במקום שבו מתרחש העוול יחד עם מי שנפגע. השני, המאמץ להעלות קול אחר בחברה הישראלית, קול של סולידריות ושותפות ערבית-יהודית. אנו מבקשים כי תיקחו חלק גם בפעילות זו: הפיצו את הנעשה, פרסמו את המידע בפייסבוק ובמייל, כתבו את חוויותיכם מהפעילות ושלחו אלינו.

 

ההריסה השלישית של אל עראקיב | דולב

היה זה ערב יום שני כאשר נחתה עלינו הבשורה: חשש להריסה נוספת של אל-עראקיב, השלישית תוך שבועיים, הלילה או לפנות בוקר.

אנחנו מתחילים להתארגן: קוראים לאנשים לבוא, מחפשים מצלמות, מארגנים טרנזיט. בתחילה אני חושש שלא יהיו מספיק אנשים. אבל בהדרגה מתקשר עוד אחד ועוד אחת, חבר מביא חברה וכך אנו יוצאים לבסוף, עשרה פעילים, אל הדרום הרחוק. למרות השעה המאוחרת הכביש פקוק. אפשר לחתוך את המתח עם סכין.

לבסוף אנחנו מגיעים בסביבות שתיים לפנות בוקר, ופוגשים פעילים פעילות נוספים מירושלים, תל אביב ובאר שבע. בשטח פזורים שרידי הבתים שנהרסו כאן לפני כשבועיים, וביניהם סככות צנועות יותר, מוארות, תוצאות השיקום של הימים האחרונים. אנו מתפזרים בין שתיים מהסככות, מדברים עם התושבים ומנסים לישון מעט. עדיין איננו בטוחים אם יקרה משהו, ואנו מקווים במלוא מעודנו שזו אזעקת שווא.

בסביבות שש בבוקר מתנפצות התקוות. אני מתעורר ותוך דקה רואה עשרות יס”ניקים ורכבי משטרה. היס”מניקים מיישרים קו. התקווה הרגעית שלי שמדובר אולי רק בהפגנת נוכחות מתנפצת גם היא כשאחד ממכשירי הקשר שלהם מבשר שהשופלים בדרך, והם רוצים להתחיל לעבוד כמה שיותר מהר.

לא באמת ניסינו להתנגד. אפילו שמספר השוטרים היה קטן בהרבה מאלף חמש מאות השוטרים בהריסה הראשונה או המאות שהיו בהריסה השניה, היה ברור לנו שאין כל טעם לנסות.

למרות זאת הם הודפים אותנו במורד הגבעה. אני נופל כמה פמעים מהדחיפות שלהם. סימני החבורות בידי וברגלי נמצאים  שם גם עכשיו, שלושה ימים אחרי, תזכורת לכוח ולאלימות שהם החליטו להפעיל נגד אנשים שלא פעלו בשום צורה אלימה, ורק ביקשו להביע את מחאתם על עוד אקט, אחד מני רבים, של זריקת אנשים מבתיהם.

אנחנו, וגם השוטרים והשופלים ממשיכים. אני רואה לנגד עיני עוד סככות ואוהלים הופכים לעיי חורבות. השוטרים ממשיכים לאזור נוסף במורד הגבעה, לכיוון בית הקברות, בו עוד עומדות על תילן כמה סככות. אחדים מאתנו רצים לכיוון. “לא כל הזמן יש לכם כוח לעשות ככה” אומרת אחת מתושבות הכפר לשוטרים. אנו מתרכזים סביב אחת הסככות, השוטרים על מגיניהם מגיעים ומתחילים להדוף אותנו. “מדברים, מדברים” הם קוראים, אבל הקול היחיד שאני שומע הוא זעקת כאב. אני מסובב את הראש ורואה שוטר לופת פעיל, ומסובב לו את היד. “מה אתה עושה לו?!” אני צועק. במהרה מתקבצים עוד פעילים ושוטרים. אחד השוטרים מנסה לחטוף ממני את המצלמה. לבסוף גם זה נגמר, והפעיל שהותקף נעצר.

בשלב זה השוטרים נרגעים מעט ומתפנים לדבר איתנו. אחד הפעילים הירושלמים שואל את קצין המשטרה האם הוא חושב על מה שהוא עשה באותו יום. “אתה חושב שלך יש את המונופול על החשיבה?” מגיעה התשובה. מפקד כוח המשטרה במקום מסביר לנו שחשוב שכולנו, כל האזרחים, נציית לחוק. המדינה, מסתבר לא כלולה בהסדר הזה. הוא גם לא נראה מאוד מוטרד מכך שהשוטרים שבפיקודו אינם נושאים תגי זיהוי, כנדרש בחוק. יש להם פטנט חדש, מסתבר: אני אומר לו את המספר המופיע על מדי השוטר ו”אקבל ממנו את כל האינפורמציה”[1].

שאר השוטרים מחייכים, צוחקים, מריצים קטעים. בעיקר מושך את העין שוטר רעול ופנים עם שרשרת רימוני הלם או גז על האפוד שלו.

לבסוף, כשהשוטרים מבינים שלא נותרו שם עוד מבנים או חיים שמחכים לתורם לההרס, הם עוזבים. אחת ממשאיות המנוף שהם הביאו, הנושאת עליה מיכל מים שהוחרם מאחד התושבים, מסתבכת. “חבל שלא נדפק להם המנוף לפני שהם לקחו את המיכל” אומרת פעילה שפגשתי לראשונה באותו בוקר. לבסוף גם המשאית יוצאת משם. טוב, כנראה שבכל זאת יש שם סוג מסוים של חשיבה.

התושבים מתחילים מיד לבנות מחדש. אנחנו עוזרים להם מעט, מקימים מחדש סככות, מתירים את ההריסות. ילדה אחת תופסת פיקוד על התרת הקשרים בחוט המתכת שמחבר את מוטות השלד של אחת הבקתות, מנסה בידים, באבן, בפטיש. ילד קטן יותר מנסה לעזור לה, אך היא לא תיתן לו.

לבסוף אנחנו עוזבים, בדרכנו החוצה אנו רואים את המשאיות שלהם, נושאות את מיכל המים, מכלית נוספת של מי שתיה וג’יפ של אחד התושבים.

בזמן שעמדנו שם, למרגלות הגבעה ולנוכח ההרס, סיפר אחד מנציגי הרשויות לאחד מאיתנו כמה עלתה ההריסה הזו. מאז עדיין מקננת בי השאלה: כמה מהקבצנים שאני רואה מוטלים מדי יום ברחובות ירושלים ניתן היה להציל בסכום הזה? מכמה משפחות המתגוררת בדירות דיור ציבורי ולא יכולות לעמוד בתשלומים ניתן היה לחסוך את ההשלכה מהדירה והמגורים בגנים ציבוריים?


[1] סעיף 5א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל”א – 1971 קובע בין השאר כי: “שוטר שהוא לבוש מדים יענוד תג זיהוי גלוי לעין הנושא את שמו ושם משפחתו. “, לשימושכם\ן.

רשמים מההריסה השניה של אל-עראקיב / סילאן דלאל

לא ידענו אם הטלפון הזה יגיע, ובכל זאת לא נראה שהופתענו הבוקר כשהגיעה הבשורה העגומה – הורסים שוב את אל עראקיב. כוחות יס”מ רבים נצפו באיזור בית קמה, וכפי הנראה זה הדבר היחיד שיש להם לחפש בסביבה. ממהרים, מתקשרים, מבררים, יוצאים. אני נזכרת בכאב של השבוע שעבר ובחוסר האונים שרבים מאתנו חוו כשמחקו את הכפר מעל פני האדמה.

הדרך לשם לא הותירה תקוות רבות. שמענו שרמסו הכל, שמענו שהיו אלימים מהרגיל, שעצרו, שדחפו עד לבית הקברות, שלא הסתפקו ב”פינוי סמלי”. ניתן היה לחשוב שלא די בהרס וחורבן של כל מבנה בכפר, הפעם קוברים את אל עראקיב מתחת לאדמה. כשהגענו נותרו רשמים מקריים בלבד לנוכחותם של שוטרים באיזור – שניים מתמהמהים לצד דרך העפר המובילה לכפר, כמה מכוניות על הכביש באיזור, דחפורים באיזור להב.

אל עראקיב נבנתה מחדש על הריסותיה, הבתים הישנים עוד מבצבצים מעל הקרקע כערימות מתכת, עץ וכלי בית – אנדרטאות למה שהיה חיים קצת פחות ארעיים, טיפה פחות קשים. כל שנבנה מחדש בשבוע שחלף גם נהרס מחדש, כל שנשתל נעקר טרם הספיק לנעוץ את שורשיו באדמה היבשה. הכל לובש את אותה הצורה, אפשר לדמיין מבנים, אפשר לדמיין כוחות המזעזעים את הקרקע, את כל הרעש והזוועה שפקדו את המקום גם הבוקר. הריק ששורר באוויר הוא כזה של זירת פשע, מתוח ודוקר.

גם הפעם הכפר נבנה מחדש, מהר יותר מהמצופה. נשים וגברים גוררים קורות, מחברים חלקים זה לזה, מותחים אוהלים להגן מהשמש הכבדה. הפעם נראים פחות מתאבלים, עמלים, רוצים לחזור למה שהיה- מתאמצים לשמר את כל מה שניתן. גם הפעם נהיה שם כשנתבקש, לעזור לבנות, לתמוך, להראות שאנחנו לא מוכנים להיות חלק מזה.

אם המדינה תהרוס, נבנה מחדש. בתים אמנם נופלים בקלות – אך השותפות הזו חזקה יותר מקירות. השבוע נצא כולנו, בכל מקום בו יתאפשר, ונדרוש בקול רם את זכותו של כל אדם, באשר הוא, לחיות בכבוד תחת קורת גג, לא תחת משטר פאשיסטי, דכאני ואלים.

11 שנים ושעתיים: הריסת אל-ערקיב/ עדות מאת עופר רונן

יום שני, 12 בלילה. אני ונתנאל מחכים במכונית לנעמי מחוץ לקפה קדוש, כדי
שנוכל לצאת לאל-ערקיב. אני לחוץ, ולא אוהב לחכות, רוצה להגיע לשם לפני
שיחסמו את הגישה לכפר, או שיתחילו כבר לפנות. היא באה עם קפה, ואנו
יוצאים ואוספים את אלישע ביציאה מהעיר. הכבישים מלאים ופקוקים, החופש
הגדול הגיע ויש אווירת חופש, אולי אנחנו בעצם יורדים לאילת?
אני לא נרגע ומתרגז בלב על המהירות האטית שלנו, בואו נלחץ על הגז, שלא
ניוותר בחוץ. בכביש 6 אני עובר למושב הנהג ומשתחרר על הגז. בדיעבד אני
אבין כרגיל שלא הייתה סיבה למהר. הכביש מתרחב ומתרוקן, אין מנורות,
וחשוך. נכנסנו לנגב. סיפרו לי פעם אימרה ישנה מתקופת קום המדינה לפיה
מחדרה לגדרה יש חוק ויש אלוהים, מגדרה לבאר שבע אין חוק ויש אלוהים,
ומבאר שבע דרומה אין חוק ואין אלוהים.
בכביש 40, מעט לפני באר שבע, אנחנו יורדים מדרך המלך, לדרך עפר צדדית.
אפשר לראות רק את מה שמואר על ידי פנסי הרכב. כך נראה מקום ללא חוק? פוגש
אותנו תושב אל-ערקיב. הוא מושיב אותנו לצד תה, קפה ותמרים. הכול מרגיש
רגוע. ארבעתנו חוברים ליתר הפעילים שבאו מירושלים ותל אביב ויוצאים לסיור
בשטח הכפר. הלילה השקט מתחיל להיות מואר מצמיגים בוערים המונחים על
הדרכים לכפר, ומפזרים עשן שחור. חלק מהפעילים שמים יד לבניית מתרסי
הצמיגים ופלטות העץ. בסוף הסיור, אנו מגיעים לפחון מאורך המתפקד כמאהל
ובו יושבים עדת גברים, בעוד כארבע שעות המאהל יהיה רק גל אשפה. אנו
מצטרפים אל הגברים, ומתיישבים. אני מצליח לישון קצת. האווירה מתוחה,
תחושה של לפני קרב. ציפייה דרוכה. כך עוברות כמה שעות.
לקראת עלות השחר אני עומד עם כולם ומביט על כביש 40 הפקוק בטרנזיטים.
כבישים מדבריים לא נוטים להיות פקוקים באופן טבעי, כנראה שקורה שם משהו
מיוחד. הפקק מתקדם ככל שהאור עולה. אנו מקבלים הוראה או בקשה שנתפזר
בבתים השונים. כך שיהיו כמה פעילים בכל בית. אני ונעמי מחפשים בית ללכת
אליו, אך לא ברור לאן כדאי או צריך ללכת. במבט נוסף לכיוון כביש 40, אנו
רואים מתוך השחר שכבר נותן מספיק אור כדי להבחין בהם, גדודים גדודים של
דמויות שחורות צועדים לקראת הכפר. איתם באות משאיות, טרנזיטים, זינזאנות,
בואש מגודל, ואחרונים חביבים כמה בולדוזרים צהבהבים הבולטים בצבעוניותם.
אני הולך עם נעמי ביחד עם עוד שני פעילים לאחד הפחונים מעל המקום שבו
נחנו מקודם. הגדודים מתקרבים ומתקרבים ככל שהאור עולה. מגיעים כתבים
ומראיינים את התושבים על הבלתי נמנע הקרב ובא.
השחורים מתחילים להתקדם לעבר בית אחד, סוס בקרבת מקום צוהל בבהלה. הם
מתקרבים לבית בו לידו אנחנו ישובים, ומכריזים על צו שטח צבאי סגור ועלינו
כמתקהלים בלתי חוקיים. היס”מניקים מרימים אותי ואת מי שלידי מהארץ
ודוחפים בכוח הלאה מן הפחונים. בהתחלה הדחיפות מבולגנות. אך משמגיע המפקד
ומסביר שעל היס”מניקים ליישר קו, הכל הופך להיות מסודר. הם דוחפים את כל
מי שלא עוטה מדים שחורים, נשק ושאינו רעול פנים, מטה ומטה, טרסה אחר
טרסה. אחת מהפעילות נעצרת. באחד הרגעים, שורה של עשרות יס”מניקים עומדת
על טרסה אחת מעל הנדחפים. חלק מתושבי הכפר פונים ומדברים אליהם בצעקות
כדי שישמעו. הם עומדים אטומים. אחד מהפעילים היהודים פותח בנאום ופונה
אליהם ישירות: אל האתיופים שביניהם, הרוסים, האשכנזים ומזכיר להם את מה
שקרה לאבותיהם בארצות המוצא שלהם. הם נשארים לעמוד ללא תנועה. אך השקט
ששורר, ומבליט את קולו של הפעיל מצביע על איזושהי הקשבה. פעילה נוספת
נאחזת בקורת אחד הפחונים. יס”מניקים עטים עליה, אחד בועט באצבעותיה
במהירות. בסוף הם מצליחים לנתק אותה מהקורה. ממשיכים לדחוף. אחד הפעילים
נופל על חבית ועל קוצים, ומבקש לקום. הוא נדחף שוב ושוב ולכן לא יכול
לקום ולהמשיך ללכת, אך עוטי השחורים בשלהם.
הפינוי מושלם סוף סוף. בכמה נקודות ברחבי הכפר מרוכזים התושבים והפעילים.
במקום אחד הגברים והפעילים היהודים. במקום אחר נשים וילדים. כל נקודה
שכזו נשמרת על ידי עשרות יס”מניקים.
הבולדוזרים מגיעים. פחון אחר פחון מתמוטט כמו מגדל קלפים. עצי זית מורמים
באוויר. כל העוסקים במלאכה נהנים, הרי הכול הולך כל כך בקלות: פקחי רשות
שמורות הטבע מפזזים בין הבולדוזרים ומחלקים פקודות. סוף סוף מישהו מקשיב
להם. הרי כשהם מדברים על שמירת טבע למען איכות הסביבה אף אחד לא מקשיב.
אבל כ”ששמירת הטבע” כוללת פינוי של מטרדים כמו בדואים, לפתע יש להם קול
וכוח. הם ממהרים להשתמש בו ונהנים מכל רגע. נערים באפודים זוהרים עסוקים
בעבודה החשובה של העלאת החפצים מהבתים ההרוסים למשאיות, כדי שיוכלו
להרוויח מספיק כסף לנסיעה ולבילוי באילת או בתל אביב. היס”מניקים
והשוטרים מרגישים על הגובה, הם חזקים כל כך ואויביהם, שלא הגיבו בגילוי
אלימות כלשהו, כה חלשים, ממה יש להם לדאוג? “אולי תשלחי לי תמונות
לפייסבוק,” מבקש אחד מהם מצלמת אקטיביסטית. מפיקי ההרס, הלבושים בביגוד
נוח ואוחזים במכשירי קשר, מתהלכים עם חיוך על הפנים. איזה תקתוק.
השמחה מרובה, 1,500 אנשי הפינוי מבסוטים. מה זה לעומת המיעוט של 300
תושבים ו30 פעילים עצובים. חלק מהפעילים מסתכלים על ההריסות ובוכים. כמה
גברים שיושבים על הארץ פשוט שותקים ומביטים על כפרם הנהרס עד היסוד.
“איפה הנשים והילדים” אני שואל אותם. הם כמעט לא מגיבים. רק כשאני עולה
על הגבעה, אני מצליח לראות אותן יושבות עם עדת יס”מניקים לידם.
בשמונה בבוקר אני יוצא באוטו הראשון שעוזב את מה שהיה לפני שעה כפר. כמו
לחפש את הרכב בחניון תת קרקעי ענק, אנחנו לא מוצאים את האוטו כי הכול
נראה כל כך שונה מכשהגענו. הבוקר הזה הוכיח שמגדרה לבאר שבע באמת אין
חוק. אם יש, הוא כנראה לא חוקי. כשאני כבר בירושלים אני שומע ששעות
ספורות לאחר הפינוי, התושבים חזרו לשטח. אולי גם החלק השני של המשפט
נכון, ובין גדרה לבאר שבע יש אלוהים.
11 שנים היו דרושות בשביל להקים את מבני הכפר, שעתיים בשביל להרוס הכול.

עדות ראיה – השמדת אל-עראקיב / דניאל

לא נשאר לי זיכרון רציף מהלילה והבוקר הזה באל-ערקיב. כנראה טוב שכך. נותרו רק תמונות של סיפור מחיקת הכפר. סיפור של רוע. כמו להסתכל בקליידוסקופ שכל תמונה בו היא תמונת זוועה.

לילה. אנחנו מגיעים לאל-ערקיב, כפר צפונית לבאר שבע. בין האוהלים והבתים מתרוצצים אנשים ובעלי חיים. מתח כבד באוויר, ושאלה אילמת בפניהם של כל המארחים שלנו-יבואו או לא יבואו?

עוד תמונה

לפנות בוקר. חשוך. 8-9 צעירים מהכפר רוקדים ושרים ליד מדורה בוערת. עוד מדורות בוערות על כל הגבעות מסביב, זורקות עשן שחור של צמיגים בוערים לשמיים השחורים ממילא. מזהירות, מתריעות
על סכנה. יבואו או לא יבואו?

ועוד

שיירות של אורות מתקרבים מכל כיוון. שיירה ועוד שיירה ועוד שיירה. קרני השמש הראשונות מאירות בין מאות כלי הרכב מחלקות של חיילים בשחור, רעולי פנים. צועדים. נשקים שלופים. מקיפים את הכפר. הם באו.

ועוד

העמקים מסביב זרועים כלי רכב צבאיים. מסוקים ומזל”טים באוויר. השמש עלתה. אנחנו סופרים
חיילים, ואז מכוניות, ואז אוטובוסים. יש כאן אלפים. והייאוש מתחיל לחלחל.

ועוד

חיילים רעולי פנים רצים לתוך הכפר. כמה תושבים ופעילים שעמדו בדרכם מוכים, נהדפים לאחור
ונזרקים על הארץ. בחורה צעירה נדחפת, מועדת ונופלת על האבנים צועקת מכאב. מעליה עומד חייל בשחור , רעול פנים, וצוחק צחוק שלא אשכח לעולם.

ועוד

דחפורים עולים על הכפר כעת. מרסקים את הפחונים, עוקרים ומנתצים את כל מה שנקרה בדרכם. התושבים מסתכלים, עייפים אפילו מלצעוק. פתאום אחד מהם זועק בכאב כשהטרקטור עוקר את עצי הזית “לפחות עזבו את העצים, מה הם פשעו? עשר שנים גידלנו אותם.” “שלא יהיה לכם אפילו צל” ממלמל אחד השוטרים.

ועוד

ילד בדואי קטן מסתובב בין ההריסות של מה שהיה ביתו. לא יודע איך הוא הסתנן דרך שרשרת השוטרים מסביב. פיסת בד צבעונית מבצבצת בין ערימות העפר, מושכת את עיניו.
פתאום מופיע שוטר, רואה את הילד. בתנועת יד , כזאת בה מגרשים זבוב, הוא מסמן לילד ללכת מכאן.
הילד הולך, אבל אחרי מספר צעדים לא מתאפק, עוצר, מעיף מבט מעבר לכתף.
השוטר מנפנף שוב בידו. הילד מסתלק.

ועוד

הכפר הושמד. מכלי מים מרוסקים, מטפטפים על אדמה חרבה. תרנגולת מסתתרת תחת ענפי עץ זית כרות. ליד ערימה גדולה שהייתה לפני שעה בית של משפחה פלוגת יס”מ מצטלמת למזכרת.
הלוחמים צוחקים, עומדים מחובקים. נראה שטוב להם.

ועוד

פעיל שלנו ממרר בבכי. עומד, נשען על האוטו ומתייפח בשקט. אני רוצה לחבק אותו, להגיד לו שיהיה בסדר, אבל לא יכול. לא מוצא בעצמי טיפת כוח לעזור. אין בי כלום.
ואחת שעוד תהיה
שנאתי אתכם היום, מנוולים, כמו שלא שנאתי מעולם. אבל זה לא ילך לכם.
בתמונה האחרונה אתם תראו אנשים שיקימו את ביתם בחזרה. מהחול והמדבר. בעזרתם של מי מהאזרחים כאן שעדיין נותרה בו טיפת אנושיות.
בתמונה האחרונה אתם תראו עצי זית נשתלים וגדלים, ואוהלים ובתים מוקמים מחדש.
בתמונה האחרונה אתם תראו את אל-ערקיב שבה לחיים.
לא תמחקו אותה.

פעילי סולידריות שייח גראח שלקחו חלק בהתנגדות למחיקת הכפר אל-ערקיב קוראים לכולם להביא להפגנת יום שישי הקרובה בשייח גראח סיוע לתושבי אל-ערקיב. ניתן להביא שמיכות, צעצועים, בגדים, אוהלים גדולים וכסף. דוכן מיוחד ידאג לאסוף את התרומות ולהעביר אותם לסיוע בשיקום אל-ערקיב.