תנועת “סולידריות” ממשיכה בפעילות המשותפת שלה עם תושבי א-טור ועיסאוויה. בהמשך למשמרות המחאה בשבועות הקודמים נקיים גם השבוע משמרת מחאה
שתתרכז בהמשך תיקון הנזקים שגרמו העבודות של הרט”ג.
בחודש אפריל 2011, ושוב במהלך חודש יולי, הצלחנו למנוע את פינוים של בני משפחת אל-עג’ו מביתם ברמלה על-ידי חברת הדיור הציבורי עמידר. משפחת אל-עג’ו מתגוררת בבית כבר 50 שנה ובשנים האחרונות מנסה עמידר לפנותם מבלי להציע כל פתרון דיור חלופי. בני המשפחה דלים באמצעים והם בדיוק האנשים שעבורם הוקמו חברות הדיור הציבורי. אולם במקום לסייע למשפחה עמידר מתעקשת להשליכה לרחוב על מנת למכור את הקרקע ברווח.
ביום חמישי הקרוב, 26/1, מתכוונת עמידר לפנות את סאוסן ואיוב אל-עג’ו ותשעת ילדיהם ולהשליכם לרחוב באמצע החורף. למשפחה אין לאן ללכת ואם עמידר תורשה לבצע את זממה 11 נפשות ימצאו עצמן ברחוב. סאוסן ואיוב נחושים להיאבק על זכותם להישאר בביתם.
אנחנו נהיה בבית המשפחה ביום הפינוי וננסה למנוע אותו.
מאבקה של משפחת אל עג’ו הוא חלק ממאבק ארצי של משפחות הדיור הציבורי על זכותן לדיור בכבוד ונגד תאוות הבצע של עמידר.
הצטרפו אלינו, כי צדק חברתי זו לא רק סיסמה.
יום חמישי, 26/1/12, רחוב יחזקאל 17, רמלה
להרשמה: כאן האירוע בפייסבוק הצטרפו והפיצו הקריאה!
פרטים נוספים: נעמה, 0545503225
אני מתרגשת מאוד לראות את כולכם, את מאות האנשים שהגיעו, עומדים איתנו כאן היום בענתות כדי לומר לא לאלימות המשתוללת של הימין. החזרה שלי היום לכאן אינה מובנת מאליה. ההחלטה לא באה בקלות. התמונות והפחד המשיכו ללוות אותי גם השבוע, גם חודש וחצי אחרי. אבל אין דבר נכון יותר מהעמידה של כולנו יחד. כאן, דווקא כאן. בפתח ישוב שחרט על מצחו אות קלון. שכה רבים מתושביו השתתפו בתקיפה ואילו האחרים אשמים בשתיקה. שתיקה הנמשכת כבר חודש וחצי, במהלכם איש לא לקח אחריות, אף אישה לא הוקיעה.
ההתנחלות שאנו עומדים בפתחה, מול השער הסגור, הפכה עצמה לסמל. סמל ל”התנחלות איכות חיים” שנהייתה לחממה לאלימות וטרור, סמל להשתלטות כוחנית ומפרת חוק על אדמות פלסטיניות פרטיות, סמל לשיתוף הפעולה – במעשה ובמחדל – בין העבריינים לבין מי שמתיימרות להיות “רשויות החוק” בישראל.
כי אלימות הימין לא מתבטאת רק באגרוף, או צינור או סכין. ולא מצטמצמת לספריי השחור של כתובות הזוהמה “תג מחיר”. באנו לכאן לדבר על האלימות הפיזית הקשה שחווינו פה בענתות, שחוו חברינו מ”לוחמים לשלום” במסיק בג’אלוד ממתנחלי “אש קודש”, שחווה האוכלוסייה הפלסטינית על בסיס קבוע, יומיומי. באנו לדבר על שרפת המסגדים, על עקירת העצים ועל כתובות הנאצה. אבל לא פחות חשוב מזה – באנו להצביע על שיתוף הפעולה בין הזרועות השונות של מכונה משומנת שבימים אלה מעצבת לכולנו את מציאות החיים וקובעת פה כללים חדשים.
הגדר הפשוטה הזו, שאנו עומדים עכשיו לצידה, יכולה לשמש כדוגמה. מתנחלי ענתות השתלטו בכוח הזרוע וההפחדה על אדמות פלסטיניות פרטיות והציבו אותה כאן, הרחק מהשטח שהוקצה להם, גם הוא בניגוד לחוק. והרשויות – לא רק שלא פרקו אותה והעמידו אותם לדין – אלא חיברו אותה לתשתיות, הציבו עובד במימון המדינה לעמוד בפתחה, ומנעו מבעליהם של האדמות הכלואות בתוכה את הגישה החופשית אליה. כך זה עובד, שוב ושוב: בתחילה בכוח, אחר-כך במדיניות של מחדל, עצימת עין מכוונת, אחר-כך בהכשרה שבדיעבד. בתמיכה ובתקצוב. עוד אדמה, עוד חלקה, גדר, שער ממוגן, אבטחה, חיבורים מוסדרים למים, חשמל, סלילת כבישים, היכלי תרבות. ומאחור, נשכחים, אלפי פלסטינים שאדמתם נגזלה, כבודם נרמס, פרנסתם אבדה וביטחונם ובטחון ילדיהם הפקר.
הימין נלחם היום, בחזיתות רבות. כוחות הביטחון, צבא מג”ב ומשטרה, מגויסים לשירותה של אידיאולוגיה קיצונית. כאן, עוד יותר אפילו מבשייח ג’ראח, נתקלנו באכיפה בררנית שמיושמת על-ידי משטרה פוליטית המשרתת את משטר הכיבוש. משטרת ישראל ביתנו, משטרת המתנחלים. ראינו זאת בברור כשהם עמדו מנגד ואפשרו לזוועה להתרחש. ראינו את זה כשבמשך חודש וחצי לא נעצר אף אחד מהתוקפים. וראינו את זה כשגם את קיום ההפגנה הזאת הם ביקשו למנוע.
הימין נלחם גם באמצעות החקיקה המתרחשת היום בכנסת, ובאמצעות מינויים המאפשרים לאידיאולוגיית הכיבוש והנישול לחדור אל עמדות מפתח. ותיקי מועצת יש”ע מונו לאחרונה לתפקיד ראש מנהל מקרקעי ישראל ורשות שמורות הטבע והגנים. לא מקרה הוא ששני התפקידים קשורים לאדמות וקרקעות.
הרציונאל שבבסיס פרויקט ההתנחלות הגזעני והגזלן פרץ את גבולות השטחים. בערים המעורבות בתוך הקו הירוק ביפו, צפת, רמלה, לוד, פועלים גרעינים תורניים וישיבות הסדר, שמטרתם יהוד וסילוק של אוכלוסיה פלסטינית ערבית, זוכים לתמיכה מלאה של המשטר בישראל, תופסים אחיזה ומפיצים מסרים גזעניים ומסוכנים.
הדוגמאות עוד רבות אבל אני רוצה לקצר. התמונה ברורה. הימין נלחם. התקשורת, שתפקידה לדווח ולהצביע על מגמות, שקובעת מה נתפס כחשוב, פועלת משיקולי כסף ורייטינג ולרוב מתקרנפת ולא מקימה קול צעקה.
ומה איתנו? פעילות שמאל ואנשי זכויות האדם? איפה אנחנו? בתוך המאבק נגד הכיבוש ולמען שוויון אזרחי שיאפשר מרחב מחיה הוגן לכולנו, מה התפקיד שמוטל עלינו?
אני יודעת שאסור לנו לשבת בצד. איבדנו את הפריבילגיה והזכות לוותר על פעולה. הבחירה שלנו פעילי סולידריות ושלי באופן אישי, בחירה שגם אחרים שותפים לה, היא עמידה בשטח. לצד הפלסטינים במאבק משותף, היכן שהעוול מתרחש, תוך נכונות להגיע אל המקומות ולעמוד במצבים בהם הוא מרים את ראשו. כי אנחנו יודעים שלא אנחנו מביאים את האלימות לענתות – היא כבר נמצאת פה. אבל אנחנו גם יודעים שכישראלים יש לנו פריבילגיות שאין לפלסטינים החיים תחת כיבוש. ואנחנו נחושות ונחושים להשתמש בהן, אפילו בזמנים האלה, כשהן נשחקות. כי תפקידנו הוא לחשוף, ולהוציא החוצה את הריקבון, את הסכנה, ולהסיר את המסכות. להיצמד לכללים של מאבק בלתי אלים ולהיאבק – בגזענות, באלימות, בכיבוש.
היום, אני פונה אל כולכם וקוראת לפעולה. עלינו להבין מול מה אנחנו עומדים – ולהשיב בחזיתות רבות. כל אחד ואחת מאיתנו על פי יכולתה, על פי אמונתה וכישוריה. עלינו להרחיב את המעגלים, לצרף אלינו אנשים נוספים, ולעשות. כבר עכשיו מאוחר, מאוחר מאוד. אבל לא מאוחר מדי.
אנחנו נמצאים כאן על מנת לומר לכל מי שצריך לשמוע: הבריונים לא יפחידו אותנו. הם לא ימנעו בעדנו מלחזור ולומר שאם ישראל לא תשים קץ להתנחלות, תשים ההתנחלות קץ למדינת ישראל. הם לא ימנעו בעדנו מלומר שאנחנו לא נסכים להיות חברה קולוניאלית, לא נסכים לאפרטהייד בשטחים ולא נסכים לחיסולה ההדרגתי של הדמוקרטיה הישראלית.
המקום שאנו עומדים בו נכנס כבר להיסטוריה של המאבק הארוך והקשה נגד דכוי הפלסטינים, נגד האפליה שהם סובלים ממנה מזה שנים רבות כל כך. אך מטרות המאבק המתנהל כאן הן הרבה מעבר לעשית צדק: כאן נלחמים על נפשה של הארץ הזאת, על עתידה ועל עתיד ילדינו ונכדינו. תנועת סולידריות שייח ג’ראח נולדה באורח ספונטני, כאשר התברר שמתנחלים התחילו בנישול של תושבים ערבים ממזרח ירושלים. עקרונית, אנחנו חושבים שאם מותר ליהודים לדרוש בחזרה בתים או שטחים שהיו בבעלותם לפני מלחמת העצמאות אז מן הצדק הוא שערבים יוכלו לתבוע בתים ושטחים בבקעה או בקטמון. אבל לא זה מה שאנחנו דורשים: אנחנו תובעים מהיהודים ומהערבים, מהישראלים ומהפלסטינים גם יחד להכיר בסופיות המצב שהתהווה בשנת 1949. עקרון זה חל גם על ירושלים, עיר משותפת לשני העמים.
עקרונותינו פשוטים מאין כמוהם: לשני העמים אותן זכויות ואם לנו יש זכות לצדק, לחרות, לעצמאות ולשלטון עצמי, אז אותן הזכויות בדיוק שמורות גם לפלסטינים. והן שמורות לפלסטינים ושמורות לנו כי אלה זכויות אוניברסליות השייכות לכל בני אדם, לכל העמים על פני כדור הארץ. אם יש לנו זכות למדינה משלנו אז גם לפלסטינים אותה זכות, ומאחר חיים בארץ הזאת שני עמים אז את הארץ הזאת חייבים לחלק. זהו פתרון של תבונה ופתרון של צדק. ואנחנו אומרים עוד משהו: לאף אחד משני העמים אין בלעדיות בבעלות על הארץ. חלוקת הארץ היא הדרך היחידה לעשות צדק לשני העמים והקו הירוק הוא האמצעי לחלוקת הארץ על בסיס העקרון של סופיות החלוקה הטריטוריאלית של מלחמת העצמאות.
לכן, ההתנחלות אינה רק כפי שנהוג לומר, מכשול לשלום, היא חסם השלום, היא האסון הגדול של התנועה הלאומית היהודית ושל מדינת ישראל. הציונות לא הייתה תנועה להשתלטות על חייו של עם אחר, היא הייתה זקוקה לחלקת ארץ עליה אפשר יהיה להקים בית. אנחנו את ביתנו הקימונו: באיזה נימוק מותר לנו למנוע מהפלסטינים להקים את מדינתם שלהם?
בעיית המאחזים הקרויים לא חוקיים, כאילו שלא כל ההתנחלות היא בלתי חוקית, היא בעיה משנית לגמרי. הבעיות המשפטיות הכרוכות בהתנחלות – קרקע פלסטינית פרטית, לא פרטית, הלבנת המאחזים – מעניינות כקליפת השום. מה זה משנה אם עוד כמה קרוונים יעמדו על הגבעות: האם יש מי שבאמת סבור שהורדת כמה צריפים תשנה משהו? הבעיה היא לא שם: הבעיה האמיתית היא אצל האנשים ההגונים, שומרי חוק כמו השר בני בגין. השר בני בגין, הידוע כאיש צדיק, תובע לקיים בדחיפות את פסיקת בג”צ ולהוריד את הקרוונים האלה. נהדר! אבל בעת ובעונה אחת השר בגין נלחם בכל כוחן על סיפוח גושי ההתנחלויות. שימו נא לב שאצל השר בגין רק גושי ההתנחלויות ישארו בידינו. רק הם! שום דב אחר לא! אלא שאצלו אין גוש עופרה, גוש אריאל, גוש מעלה אדומים, זה מסובך מדי. אצלו זה הרבה יותר פשוט: יש גוש יהודה, יש גוש שומרון, ויש גוש הבקעה וכולם אצלנו. ובני בגין מוביל את האנשים ההגונים בימין במאבק הגדול על שלטון החוק בישראל. אם זה לא היה כל כך עצוב, כל כך טרגי, זה היה נושא למערכון.
לבסוף תרשו לי עוד משהו: מהפכת הימין המתנהלת עכשיו בכנסת מלווה בסתימת הפיות הגסה לתקשורת, בצד גזר דין מוות על ערוץ 10 שתכניות החדשות שלו והעיתונאים החוקרים שלו לא נשאו חן בעיני הממשלה, אינה חמורה פחות מהפעילות הבריונית של כנופיות תג מחיר. האיומים על אנשי “שלום עכשיו”, המלחמה נגד בית המשפט העליון, משתלבים במערכה כוללת, שמטרתה שחיקה של הדמוקרטיה הישראלית. המערכה על אופיו של המשטר בישראל קשורה קשר הדוק למאבק על הנסיגה מהשטחים ועל השלום. אלה שני צדדים של אותה מטבע: ככל שיקצין אפיו האנטי-דמוקרטי של המשטר שהימין מנסה להנהיג בישראל, יקטנו הסיכויים להסדר של שלום.
שעה קשה, אנחנו נלחם בשתי החזיתות גם יחד. רוחנו לא תיפול ואנחנו לעולם לא נסכים להיות גולים בארצנו.
שמי ג’רייס סאבא, פלסטיני מיפו, בעל מסעדה. לפני שבוע וחצי כשהגעתי למסעדה בבוקר המטבח עלה באש, כתובות “תג מחיר” ו”כהנא צדק” רוססו על הקירות.
יפו היא עיר מעורבת יהודים וערבים שחיים יחד מזה שנים, לא תמיד הכול הולך חלק אבל תמיד ידענו להסתדר, להמשיך הלאה. כנראה שהדו-קיום היה מפריע לקבוצות מסוימות שבוחרות בקו גזעני ואלים שראינו בעיקר במקומות כמו חברון ומקומות נוספים בשטחים.
אלימותן של קבוצות אלה הולכת וגוברת, לפני כחודש רוססו כתובות “מוות לערבים” בבית הקברות הם לא מבדילים בין מקומות קדושים, בתי עסק או אפילו בתים פרטיים וזו עליית מדרגה ופגיעה בנפש נראית קרובה מתמיד, אוזלת ידה של המשטרה משדרת מסר מסוכן ונותנת אור ירוק לפורעים. ופה, למרבה האירוניה, אני רוצה להודות למתנחלים שמנסים בכל דרך לסכסך במרקם העדין של החיים המשותפים ביפו, הם רק מקרבים.
בשבוע בו שיפצנו את המסעדה השרופה הגיעו אלינו אנשים רבים לתמוך ולעזור לא כולם מעורבים לא כולם פעילים פוליטית.
בימים הראשונים לאחר האירוע הרגשתי שחרב עלי עולמי, מאחורי הזעזוע הציבורי ישנו גם זעזוע אישי בתמיכה, העזרה, הטלפונים המעודדים וביקורי ההזדהות נתנו לי את הכוח להמשיך.
קבוצות הטרור האלו אינן פועלות לבדן מעבר לתמיכה ציבורית רחבה הן מקבלות עידוד אפילו מהכנסת ,הממשלה ואפילו שר החוץ הוא מתנחל התומך בטרנספר.
אנחנו עומדים כאן היום על אדמה פלסטינית כבושה בה אחיי הפלסטינים חיים תחת משטר אימים של כיבוש וגזל. המתנחלים אולי מרגישים חזקים אך עם כובש לעולם לא יהיה חופשי. זכותם של הפלסטינים להיות עם חופשי בארצם וזכותם וחובתם להיאבק על כך.
הכיבוש אינו רק הפרת זכויות וגזלת אדמות הכיבוש הוא גזלת ילדות, תמימות וצלם אנוש.
אני קורא לכל מי שנמצא כאן היום וגם למי שלא, לא לפחד, לא להיכנע לאלימות הימין לא לוותר על חלום החופש וניצחונה של השפיות ולהמשיך במאבק.
בצעדת “צועדים לעצמאות” אשר אורגנה על ידי תנועת סולידריות יחד עם הועדות העממיות של מזרח ירושלים השתתפו ביום שישי, 15/7, למעלה מ-3000 איש, ישראלים ופלסטינים יחד, אשר הגיעו על מנת לתמוך בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
אנחנו רוצים להודות לאלפי הפעילים שלקחו חלק במצעד, למאות שעבדו כדי שיקרה, ולאלה שביקשו להגיע ולא היה להם מקום בהסעות. מחכים לראות אתכם שוב בהמשך הדרך הארוכה שמחכה לכולנו.
הסרטון מהמצעד – צפו והפיצו! ראו כאן לנאומו של דניאל ארגו, פעיל “סולידריות”, במצעד העצמאות, 15 ביולי 2011.
שבוע חלף מיום ירושלים, היום בו אלפי מתנחלים השתוללו בשכונות פלסטיניות
בחסות ובתמיכת עיריית ירושלים ומשטרת ישראל (ראו וידאו).
שבוע שהוליד לא מעט מחשבות ותגובות (ראו כאן, כאן וכאן).
שבוע שניצלנו על מנת לנסות ולהתגבר ביחד עם שותפינו הפלסטינים.
שבוע שניצלנו להעמקת הקשרים והפעילות שלנו במזרח העיר לקראת השבועות הקרובים.
על מנת להמשיך ולחזק את תושבי שייח’ ג’ראח
ניפגש ביום שישי הקרוב, 10 ביוני, בשעה 16:00
בהפגנה בשייח’ ג’ראח
הסעה מתל אביב תצא בשעה 14:30
מחניון שלמה סיקסט ליד מסוף רכבת מרכז בתל אביב (ליד הירידה לאיילון דרום).
אין צורך בתיאום מראש
להמשך המאבק אנו זקוקים לתמיכה כלכלית. כל התרומות משמשות למימון פעילות.
צ’קים ניתן לשלוח ל: קרן להגנת הדמוקרטיה, ת.ד. 10393, ירושלים, מיקוד 91103
העברה בנקאית ניתן לעשות לחשבון: בנק הפועלים, סניף 574, רח’ הפלמ’ח 38, ירושלים, ישראל,
מספר חשבון: 12-574-254781
ההתפרעות משולחת הרסן של עשרות אלפי מתנחלים הערב במזרח ירושלים חושפת יותר מכל את השקר הגדול של איחוד ירושלים. יום ירושלים הוא יום העצמאות של היסודות הקיצוניים ביותר בחברה הפונדמנטליסטית שצומחת בגבעות הגדה.
ביום שבו המציאות תתפוצץ לכולנו בפרצוף כדאי שנזכור שכל זה נעשה בחסות ובתמיכת עיריית ירושלים ומשטרת ישראל. מול ההתקפה הזו עמדנו היום יחד, ישראלים ופלסטינים, בשייח ג’ראח וברחבי מזרח ירושלים.
לאירועי הערב ראו הסרטונים.
לתמונות ראו בפייסבוק סולידריות
ביום שישי האחרון (27/5) הצטרפו מאות פעילים ותושבים להפגנת “סולידריות” נגד הרחבת ההתנחלות בראס אל-עמוד ובעד הרחבת המאבק היהודי-ערבי נגד הדיכוי לשכונות נוספות בירושלים. במסורת אי-ציות אזרחי למדיניות הגזענית של הממשלה, קיימנו את ההפגנה על שערי מתחם ההתנחלות המבוצר.
למרות האלימות שהופעלה נגדנו על ידי המתנחלים, חברת האבטחה הפרטית ושוטרי משטרת ירושלים נותרו מאות המפגינים נחושים שלא לוותר ולתת להתנחלות ענק נוספת לקום. במהלך ההפגנה נעצרו 6 מפגינים ונפצעו 10, 5 מהם פנו לטיפול רפואי.
(ראו כתבה וסרטון ב-Ynet).
תנועת “סולידריות” ממשיכה להיות מחויבת להעמקת שיתוף הפעולה והמאבק העממי היהודי-ערבי
נגד הדיכוי וההתנחלויות ובעד שוויון אזרחי!
חשוב – בקשה מהצוות המשפטי של “סולידריות”
הפגנת סולידריות בראס אל-עמוד, 27/5, הייתה יוצאת דופן בהיקף אלימות השוטרים והמתנחלים שהופנתה כלפינו, כולל השימוש בשוקרים חשמליים. אנו מגישים תלונה על אלימות משטרתית ואלימות מתנחלים, כולל ניסיונות הדריסה. נחשפתם לאלימות שוטרים או מתנחלים? הותקפתם מילולית או פיזית? הייתם עדים לאלימות? אנו זקוקים לתיאור של מה שאתם ראיתם באירוע, עם מירב הפרטים שאתם זוכרים. במידה ונחשפתם לאלימות אז נרשום אתכם בהסמכתכם כמתלוננים ואם רק ראיתם – כעדים. את העדויות העבירו לדו”אל: q.margo1911@gmail.com חשוב מאד שתצטרפו לתלונה! אנא כתבו העדויות בהקדם, כשהזיכרון עוד טרי.
תנועת “סולידריות” ממשיכה להיות מחויבת להרחבת והעמקת שיתוף הפעולה והמאבק העממי היהודי-ערבי נגד הדיכוי וההתנחלויות. על מנת לקבל פרטים על פעילויות קרובות ניתן להצטרף לרשימת התפוצה שלנו
להמשך המאבק אנו זקוקים לתמיכה כלכלית. כל התרומות משמשות למימון פעילות. צ’קים ניתן לשלוח ל: הקרן להגנת הדמוקרטיה, ת.ד. 10393, ירושלים, מיקוד 91103. העברה בנקאית ניתן לעשות לחשבון: בנק הפועלים, סניף 574, רח’ הפלמ’ח 38, ירושלים, ישראל, מספר חשבון: 12-574-254781
חצר, עץ תות ותחתיו ספות וכסאות, תרנגולות מתרוצצות בין רגלי האנשים היושבים. מסביב מספר פחונים, בנויים טלאים טלאים מפיסות מתכת הנראות כאילו נאספו במקרה בסביבה בטרם קיבלו על עצמן את תפקידן החדש כקירות הבתים. ילדים מתרוצצים בין חוטי הכביסה הנמתחים לאורך החצר, נחבטים ברגלי הנשים המטאטאות את אבק הלילה ובדלי הסיגריות מהערב הקודם.
פעולות היום יום נעשות מכאנית כמדי בוקר, אבל שפת הגוף של הנשים מסגירה את המתח באוויר. העיניים המורמות לכל צליל המגיע מבחוץ, העמידה הנוקשה, המהירות בה נקטעות שברי השיחות המקריות. ברגע שהושלם דבר מה, נסוגים כולם שוב, איש איש לפינתו, בפתח ביתו.
המשפחה חיה על פיסת האדמה הזאת עשרות שנים. כשהגיעו הייתה זו אדמה חקלאית השייכת לתחומי רמלה שלפני 1948. בעבר שילמו שכר דירה לעמידר, עד שרמלה של היום, בועת הנדל”ן המתרחבת, הקיפה את הפחונים מסביב. מישהו בעמידר התעשת והבין שרבי קומות, כמו אלו הצצים כאן במהירות יהיו הכנסה טובה יותר משכר הדירה שמשלמים תושבי הפחונים. שוברי התשלום של עמידר חדלו מלהגיע. במקומם החלו להיערם דרישות הפינוי.
התחושה כאן היא של לפני פורענות. כוח טבע אדיר, חסר פנים ובלתי מושג עומד לשלוח זרועותיו. גם אם נציגיו בשטח מתגשמים כשוטרים, פקחים ומהנדסי עמידר, הכוח עצמו נותר סמוי מהעין. מישהו הפעיל את המכונה ושילח אותה לדרכה. מתוך חצר הפחונים היכולת להשפיע על המכונה עצמה נראית כפנטזיה רחוקה.
לרגעים נראה שאפסה כאן התקווה. לפני יומיים החפצים כבר עמדו ארוזים. גם כעת, כשעה לפני שהפינוי מיועד להתחיל, התחושה כאן היא של המתנה לבלתי נמנע. הסלון הריק רק מדגיש עוד יותר את בדידותה של אם המשפחה, שהוטלה לפתע אל לב המערכה.
הפעילים מתחילים להגיע, מירושלים, תל אביב, רמלה ולוד. יהודים וערבים, כאלו המכירים אלו את אלו ממאבקים קודמים, וכאלו שהגיעו לרמלה לראשונה. בין כולם בולטת רחל, תושבת יבנה שפעמיים בשנים האחרונות ניסו לפנותה מביתה. היא לא מהססת לרגע, שוברת את אווירת הנכאים כשהיא הולכת בביטחון אל תוך הבית. במקום בו כולם עמדו באי נוחות היא מתיישבת מיד לצידה של אם המשפחה. המחווה הפשוטה כל כך, אפילו יותר מהמילים הנכונות, היא שמעבירה את המסר הכי טוב: אתם לא לבד. אתם מוקפים בחברים. וביחד אנחנו ננסה לנצח.
צהרי יום הפינוי
בלשי המשטרה, בבגדים אזרחים, החלו להופיע, צצים מתוך הסמטאות מסביב. מסתובבים סביב הבית, האקדחים הצמודים למותניהם ממקדים אליהם את מבטי הילדים. ראש מחלק ערבים של המרחב נכנס לתוך החצר. האורח הלא קרוא הזה מופיע תמיד, בכל מקום בו אנשים מתאספים, ניגש לגברים, תמיד רק לגברים ורק למבוגרים ביניהם, שם יד על כתפם, מוליך אותם הצידה. שיחה קצרה, פעם איום מרומז, פעם מפורש, פעם מבטיח, פעם מקיים. אבל תמיד מנסה לזרוע את הספק, להחזיר את הפחד ואת תחושת חוסר הביטחון לליבם של האנשים.
קבוצה של ילדים מתחילה להתגודד סביבו, מצלמות נשלפות. זה יותר מדי עבורו, והוא נסוג להסתודד בצד עם בלשיו. קבלן של עמידר מגיע, בחור רוסי שמנמן, בעוד יום של עבודה. התפקיד שלו פשוט. הוא אוטם את חלונות הבתים אחרי שאלו פונו מיושביהם. פעם הוא היה מהנדס. עכשיו הוא מחשב כמה לבנים צריך לכל חלון. רק שההמולה מסביב מבלבלת אותו. הוא רגיל להגיע רק אחרי שוך הסערה. ואילו כאן, עדיין יש אנשים בתוך הבית. זמנו עוד לא הגיע והוא עוזב.
בינתיים עוד ועוד פעילים ותושבים מתאספים בחצר הקטנה. כל אחד עם סיפור משלו, כל אחד עם המאבק שלו מאחורי גבו. תושבי דהמש המגנים כבר שנים על כפרם הלא-מוכר מהריסה. צעירי ח’וטווה, תנועת הצעירים האמיצה של לוד ורמלה, שבשנה האחרונה מובילה את מהפכת הצעירים בעיר. פעילי שכונות מרמלה ולוד. בני משפחת אבו-עיד, המפגינים מדי שבוע מזה כמעט חצי שנה לאחר הרס בתיהם בלוד השכנה. פעילים נגד פינויים מבאר שבע וקריית גת. משפחת שעבן האמיצה, שלא מזמן שוחררה ממעצר הבית בעקבות תלונה שקרית של שוטרים. ועוד ועוד ועוד…
הילדים מתחילים לצייר שלטים, והאקט הפשוט הזה של מעבר מהתבוננות פסיבית לעשייה מעיר עוד יותר האנשים. לפתע כולם עסוקים: זה כותב על שלט, זאת מדביקה אותו לגדר, השלישי מצלם, האחרים מתווכחים על מה לכתוב.
כעת השוטרים כבר לא מעזים להיכנס לתוך החצר. מסתכלים דרך הגדר, מונים את האנשים, ולפתע מסתובבים והולכים.
השעה היא 16:00, ולראשונה בכל היום הארוך יש צעקות שמחה במתחם. בהתחלה זהירות, אבל לאט לאט מתגברות. כולם יוצאים לחצר, שלפתע מוצפת אנשים שמתחבקים, בוכים משמחה.
ערב יום הפינוי
שולחן ארוך מוצב במרכז החצר, עשרות כסאות מסביבו. בני המשפחה מציבים את הסירים והצלחות, וכבר לא ניתן להבדיל בין חלקי המשפחה השונים. כשכולם מתיישבים ביחד לאכול, והחושך מתחיל לרדת, ההבדל מהבוקר נעשה ברור עוד יותר. במקום להיצמד לפינות ולפתחי הבתים במתחם, כעת כולם נמצאים במרכזו. את מקום החרדה והמבטים הדרוכים החליפה נינוחות. המשפטים אינם נקטעים, ויותר ויותר קולות צחוק נשמעים מכל פינה בשולחן.
ופתאום ברור שקרה כאן משהו מיוחד. בין הסדקים שנפערו בשנה האחרונה מתחילה להתגלות התמונה. הזיכרונות, שרק לפני עשרה חודשים חששנו מהפגנות של יותר מ-10 אנשים במקום אחד. הזיכרונות בהם הלכנו ממקום למקום, ובכל אחד מהם פגשנו עוד ועוד אנשים אמיצים שהיו כל כך לבד מול אותה מכונה רחוקה. כל הייאוש, שנבע מהפירוד, נמחק ברגע בו כולנו התכנסנו ואמרנו עד כאן.
הסולידריות הזאת בין פעילים ותושבים, יהודים וערבים, היא שבנתה במהלך היום את התחושה האדירה של שותפות גורל, ונתנה את האומץ למשפחה לקום ולהיאבק, לקום ולעשות מעשים שהם בוודאי לא דמיינו שהם יעזו לעשות רק כמה שעות לפני כן. היה מרגש לראות איך הקצוות, שגם אנחנו ב”סולידריות” תרמנו לחיבורם במהלך השנה האחרונה בלוד ורמלה, הולכים ומתחברים.
ואז גם ההבנה שהיום ניתן להגיד על האזור הזה את מה שאנחנו אומרים על מזרח ירושלים בחודשים האחרונים: המציאות הפוליטית בלוד ורמלה השתנתה מהותית בשנה האחרונה. התחושה היא שאם נמשיך ונעשה, נתעקש ונבנה את שאנחנו עובדים עליו כל כך קשה בשנה וחצי האחרונות נוכל לשנות את המציאות הפוליטית. לא רק בירושלים, רמלה ולוד – אלא בכל המדינה.
למחרת
בבוקר אני מגשש אחר הטלפון, מדליק סיגריה של בוקר. “תגידי, זה באמת קרה?” הצלחנו.
סולידריות נגד פינוי בתים ברמלה, 7 באפריל 2011. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס.
