וידאו: כל הפוסטים

בוקר יום הפינוי.

חצר, עץ תות ותחתיו ספות וכסאות, תרנגולות מתרוצצות בין רגלי האנשים היושבים. מסביב מספר פחונים, בנויים טלאים טלאים מפיסות מתכת הנראות כאילו נאספו במקרה בסביבה בטרם קיבלו על עצמן את תפקידן החדש כקירות הבתים. ילדים מתרוצצים בין חוטי הכביסה הנמתחים לאורך החצר, נחבטים ברגלי הנשים המטאטאות את אבק הלילה ובדלי הסיגריות מהערב הקודם.

פעולות היום יום נעשות מכאנית כמדי בוקר, אבל שפת הגוף של הנשים מסגירה את המתח באוויר. העיניים המורמות לכל צליל המגיע מבחוץ, העמידה הנוקשה, המהירות בה נקטעות שברי השיחות המקריות. ברגע שהושלם דבר מה, נסוגים כולם שוב, איש איש לפינתו, בפתח ביתו.

המשפחה חיה על פיסת האדמה הזאת עשרות שנים. כשהגיעו הייתה זו אדמה חקלאית השייכת לתחומי רמלה שלפני 1948. בעבר שילמו שכר דירה לעמידר, עד שרמלה של היום, בועת הנדל”ן המתרחבת, הקיפה את הפחונים מסביב. מישהו בעמידר התעשת והבין שרבי קומות, כמו אלו הצצים כאן במהירות יהיו הכנסה טובה יותר משכר הדירה שמשלמים תושבי הפחונים. שוברי התשלום של עמידר חדלו מלהגיע. במקומם החלו להיערם דרישות הפינוי.

התחושה כאן היא של לפני פורענות. כוח טבע אדיר, חסר פנים ובלתי מושג עומד לשלוח זרועותיו. גם אם נציגיו בשטח מתגשמים כשוטרים, פקחים ומהנדסי עמידר, הכוח עצמו נותר סמוי מהעין. מישהו הפעיל את המכונה ושילח אותה לדרכה. מתוך חצר הפחונים היכולת להשפיע על המכונה עצמה נראית כפנטזיה רחוקה.

לרגעים נראה שאפסה כאן התקווה. לפני יומיים החפצים כבר עמדו ארוזים. גם כעת, כשעה לפני שהפינוי מיועד להתחיל, התחושה כאן היא של המתנה לבלתי נמנע. הסלון הריק רק מדגיש עוד יותר את בדידותה של אם המשפחה, שהוטלה לפתע אל לב המערכה.

הפעילים מתחילים להגיע, מירושלים, תל אביב, רמלה ולוד. יהודים וערבים, כאלו המכירים אלו את אלו ממאבקים קודמים, וכאלו שהגיעו לרמלה לראשונה. בין כולם בולטת רחל, תושבת יבנה שפעמיים בשנים האחרונות ניסו לפנותה מביתה. היא לא מהססת לרגע, שוברת את אווירת הנכאים כשהיא הולכת בביטחון אל תוך הבית. במקום בו כולם עמדו באי נוחות היא מתיישבת מיד לצידה של אם המשפחה. המחווה הפשוטה כל כך, אפילו יותר מהמילים הנכונות, היא שמעבירה את המסר הכי טוב: אתם לא לבד. אתם מוקפים בחברים. וביחד אנחנו ננסה לנצח.

צהרי יום הפינוי

בלשי המשטרה, בבגדים אזרחים, החלו להופיע, צצים מתוך הסמטאות מסביב. מסתובבים סביב הבית, האקדחים הצמודים למותניהם ממקדים אליהם את מבטי הילדים. ראש מחלק ערבים של המרחב נכנס לתוך החצר. האורח הלא קרוא הזה מופיע תמיד, בכל מקום בו אנשים מתאספים, ניגש לגברים, תמיד רק לגברים ורק למבוגרים ביניהם, שם יד על כתפם, מוליך אותם הצידה. שיחה קצרה, פעם איום מרומז, פעם מפורש, פעם מבטיח, פעם מקיים. אבל תמיד מנסה לזרוע את הספק, להחזיר את הפחד ואת תחושת חוסר הביטחון לליבם של האנשים.

קבוצה של ילדים מתחילה להתגודד סביבו, מצלמות נשלפות. זה יותר מדי עבורו, והוא נסוג להסתודד בצד עם בלשיו. קבלן של עמידר מגיע, בחור רוסי שמנמן, בעוד יום של עבודה. התפקיד שלו פשוט. הוא אוטם את חלונות הבתים אחרי שאלו פונו מיושביהם. פעם הוא היה מהנדס. עכשיו הוא מחשב כמה לבנים צריך לכל חלון. רק שההמולה מסביב מבלבלת אותו. הוא רגיל להגיע רק אחרי שוך הסערה. ואילו כאן, עדיין יש אנשים בתוך הבית. זמנו עוד לא הגיע והוא עוזב. 

בינתיים עוד ועוד פעילים ותושבים מתאספים בחצר הקטנה. כל אחד עם סיפור משלו, כל אחד עם המאבק שלו מאחורי גבו. תושבי דהמש המגנים כבר שנים על כפרם הלא-מוכר מהריסה. צעירי ח’וטווה, תנועת הצעירים האמיצה של לוד ורמלה, שבשנה האחרונה מובילה את מהפכת הצעירים בעיר. פעילי שכונות מרמלה ולוד. בני משפחת אבו-עיד, המפגינים מדי שבוע מזה כמעט חצי שנה לאחר הרס בתיהם בלוד השכנה. פעילים נגד פינויים מבאר שבע וקריית גת. משפחת שעבן האמיצה, שלא מזמן שוחררה ממעצר הבית בעקבות תלונה שקרית של שוטרים. ועוד ועוד ועוד…

הילדים מתחילים לצייר שלטים, והאקט הפשוט הזה של מעבר מהתבוננות פסיבית לעשייה מעיר עוד יותר האנשים. לפתע כולם עסוקים: זה כותב על שלט, זאת מדביקה אותו לגדר, השלישי מצלם, האחרים מתווכחים על מה לכתוב. 

כעת השוטרים כבר לא מעזים להיכנס לתוך החצר. מסתכלים דרך הגדר, מונים את האנשים, ולפתע מסתובבים והולכים.

השעה היא 16:00, ולראשונה בכל היום הארוך יש צעקות שמחה במתחם. בהתחלה זהירות, אבל לאט לאט מתגברות. כולם יוצאים לחצר, שלפתע מוצפת אנשים שמתחבקים, בוכים משמחה. 

ערב יום הפינוי

שולחן ארוך מוצב במרכז החצר, עשרות כסאות מסביבו. בני המשפחה מציבים את הסירים והצלחות, וכבר לא ניתן להבדיל בין חלקי המשפחה השונים. כשכולם מתיישבים ביחד לאכול, והחושך מתחיל לרדת, ההבדל מהבוקר נעשה ברור עוד יותר. במקום להיצמד לפינות ולפתחי הבתים במתחם, כעת כולם נמצאים במרכזו. את מקום החרדה והמבטים הדרוכים החליפה נינוחות. המשפטים אינם נקטעים, ויותר ויותר קולות צחוק נשמעים מכל פינה בשולחן.

ופתאום ברור שקרה כאן משהו מיוחד. בין הסדקים שנפערו בשנה האחרונה מתחילה להתגלות התמונה. הזיכרונות, שרק לפני עשרה חודשים חששנו מהפגנות של יותר מ-10 אנשים במקום אחד. הזיכרונות בהם הלכנו ממקום למקום, ובכל אחד מהם פגשנו עוד ועוד אנשים אמיצים שהיו כל כך לבד מול אותה מכונה רחוקה. כל הייאוש, שנבע מהפירוד, נמחק ברגע בו כולנו התכנסנו ואמרנו עד כאן.

הסולידריות הזאת בין פעילים ותושבים, יהודים וערבים, היא שבנתה במהלך היום את התחושה האדירה של שותפות גורל, ונתנה את האומץ למשפחה לקום ולהיאבק, לקום ולעשות מעשים שהם בוודאי לא דמיינו שהם יעזו לעשות רק כמה שעות לפני כן. היה מרגש לראות איך הקצוות, שגם אנחנו ב”סולידריות” תרמנו לחיבורם במהלך השנה האחרונה בלוד ורמלה, הולכים ומתחברים.

ואז גם ההבנה שהיום ניתן להגיד על האזור הזה את מה שאנחנו אומרים על מזרח ירושלים בחודשים האחרונים: המציאות הפוליטית בלוד ורמלה השתנתה מהותית בשנה האחרונה. התחושה היא שאם נמשיך ונעשה, נתעקש ונבנה את שאנחנו עובדים עליו כל כך קשה בשנה וחצי האחרונות נוכל לשנות את המציאות הפוליטית. לא רק בירושלים, רמלה ולוד – אלא בכל המדינה.

למחרת

בבוקר אני מגשש אחר הטלפון, מדליק סיגריה של בוקר. “תגידי, זה באמת קרה?” הצלחנו. 

סולידריות נגד פינוי בתים ברמלה, 7 באפריל 2011. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס.

 עוד:
משפחה ברמלה בסכנת פינוי מיידית, אפריל 2011