בבוקר יום שלישי השבוע פינו את משפחת קראעין, 14 נפשות, מביתם בשכונת אל-פארוק שבג’בל אל-מוכאבר שבמזרח ירושלים. במקום הפלסטינים נכנסו מאבטחים חמושים, וכל פתחי הבית נאטמו ברשתות מתכת כבדות.
כאשר הגענו, חמישה פעילים, לכניסה לכפר הסמוכה לטיילת ארמון הנציב, מיהרו בעקבותינו מספר שוטרים. הם דרשו לדעת לאן פנינו מועדות והודיעו ש”אין מעבר”, כאילו מדובר במאבטחים בכניסה לרכוש פרטי ולא בשוטרים שנמצאים בשטח פתוח בכניסה לשכונת מגורים. בהמשך נתקלנו בעוד שתי קבוצות של שוטרים. מטרתם של שוטרים אלה הייתה למנוע את המעבר בין אזורים שונים בתוך שכונת אל-פארוק, אך השיא היה כאשר שוטרים שעמדו בתוך החצר של מארחנו שגר בשכנות למשפחת קראעין צעקו אלינו לא להיכנס לבית.
בהמשך הבנו שעשרות השוטרים שהיו מפוזרים על הגבעה מעל ובמדרון מתחת לרחוב נועדו לאכוף את העוצר שהוטל על כל תושבי שכונת אל-פארוק בזמן הגירוש והפינוי כדי למנוע התנגדות לפינוי. שהרי בסכסוך הכספי הזה, כמו ברבים אחרים, ברור שעל המשטרה לעמוד לימין צד מסוים ולהגיע בכוחות גדולים לאכוף את האינטרסים שלו.
כשהגענו הגירוש של הפלסטינים מביתם כבר הסתיים. המתנחלים בסיוע מאבטחים העמיסו את הרכוש של המשפחה על גבי משאיות למעט פריטים בודדים כגון כיסא הגלגלים וההליכון של אב המשפחה ואופניים של אחד מהילדים ומיד החלו בהכנסת הציוד שלהם הכולל רשתות אטימה ענקיות. הרשתות שימשו לאחר מכן לאטימת כל הפתחים לבית, בו מתגוררים כרגע מאבטחי המתנחלים. בסילוואן מתנחלים מאותה עמותה מתגרים בתושבים באופן יום-יומי וגורמים למעצר הפלסטינים. לפני מספר חודשים אף נהרג סאמר סרחאן, תושב שכונת אל-בוסתן בסילוואן על ידי מאבטח של המתנחלים.
בהמשך אותו יום שני פעילים עמדו ברחוב וצילמו את אחד המאבטחים שעמותת אלע”ד שכרה, ובתגובה הוא הכה אחד מהם בגליל מתכת אותו כיוון לפני הפעיל, ואת השני בבעיטות ואגרופים.
זו לא הפעם הראשונה בה מוטלות הגבלות תנועה על פלסטינים, לא למטרות ביטחון כמו שנהוג להאמין אלא כדי למנוע מחאה לגיטימית או מתוך רצון הצבא להימנע מעימות עם המתנחלים. המתנחלים אינם נתקלים בניסיון רציני של הצבא או של המשטרה למנוע אלימות או השתלטות על בתים פלסטיניים ולרוב הם אף מספקים תירוצים ולגיטימציה למעשים אלה של המתנחלים.
כך למשל הייתי עדה ב- 1.9.2010 לבניית מאחז, חוקי לטענת החיילים שאבטחו את הבנייה, על קרקע פרטית בכפר ליד חברון. החיילים שנשלחו לאבטח את בעל הקרקע בזמן הבנייה הטילו עליו ועל משפחתו עוצר במשך שלוש שעות, כדי למנוע אלימות של מתנחלים, עליה לא יוכלו (או ירצו) להשתלט, כלפי בני המשפחה, ותירצו זאת בפיגוע הירי שאירע באזור יום קודם בו נהרגו ארבעה מתנחלים. הפיגוע, לדבריהם, דרש התחשבות ברגשות המתנחלים. בני המשפחה סיפרו על אלימות מתמשכת מצד המתנחלים. באירוע אחר המתנחלים השליכו אבנים לתוך גינתם. הסב, שרץ להכניס את אחד הילדים ששיחק בחוץ, החליק ונפל. פציעתו זרזה את מותו שנתיים מאוחר יותר. המתנחלים זרקו אבנים מתוך אדמתם, שהופקעה לטובת בניית “גבעת חרסינה” שבקריית ארבע. בני המשפחה סיפרו על הצתת בית הדוד לפני מספר שנים ועל גניבת צינורות השקיה.
רחוב השוהדא בחברון אף הוא סגור לתנועת פלסטינים משנת 1994, בעקבות טבח מערת המכפלה. הדלתות הפונות לרחוב מולחמות והתושבים נאלצים לעבור בין הגגות עד לקצה הרחוב. חנויות רבות בקסבה של חברון אף הן נסגרו עקב שעות עוצר רבות באזור.
על נעלין הוטל ב-2008 עוצר כללי בימי שישי במטרה להפסיק את ההפגנות ליד חומת ההפרדה שמפרידה את תושבי הכפר מאדמתם, בעילה של זריקות אבנים בכפר, אף שאלו החלו כתגובה לכניסת הצבא לתוך הכפר וירי גז מדמיע בתוכו.
אתמול בבוקר יום שלישי השבוע בבוקר פינו את משפחת קראעין, 14 נפשות, מביתם בשכונת אל-פארוק שבג’בל אל-מוכאבר שבמזרח ירושלים. במקום הפלסטינים נכנסו מאבטחים חמושים, וכל פתחי הבית נאטמו ברשתות מתכת כבדות.
כאשר הגענו, חמישה פעילים, לכניסה לכפר הסמוכה לטיילת ארמון הנציב, מיהרו בעקבותינו מספר שוטרים. הם דרשו לדעת לאן פנינו מועדות והודיעו ש”אין מעבר”, כאילו מדובר במאבטחים בכניסה לרכוש פרטי ולא בשוטרים שנמצאים בשטח פתוח בכניסה לשכונת מגורים. בהמשך נתקלנו בעוד שתי קבוצות של שוטרים. מטרתם של שוטרים אלה הייתה למנוע את המעבר בין אזורים שונים בתוך שכונת אל-פארוק, אך השיא היה כאשר שוטרים שעמדו בתוך החצר של מארחנו שגר בשכנות למשפחת קראעין צעקו אלינו לא להיכנס לבית.
בהמשך הבנו שעשרות השוטרים שהיו מפוזרים על הגבעה מעל ובמדרון מתחת לרחוב נועדו לאכוף את העוצר שהוטל על כל תושבי שכונת אל-פארוק בזמן הגירוש והפינוי כדי למנוע התנגדות לפינוי. שהרי בסכסוך הכספי הזה, כמו ברבים אחרים, ברור שעל המשטרה לעמוד לימין צד מסוים ולהגיע בכוחות גדולים לאכוף את האינטרסים שלו.
כשהגענו הגירוש של הפלסטינים מביתם כבר הסתיים. המתנחלים בסיוע מאבטחים העמיסו את הרכוש של המשפחה על גבי משאיות למעט פריטים בודדים כגון כיסא הגלגלים וההליכון של אב המשפחה ואופניים של אחד מהילדים ומיד החלו בהכנסת הציוד שלהם הכולל רשתות אטימה ענקיות. הרשתות שימשו לאחר מכן לאטימת כל הפתחים לבית, בו מתגוררים כרגע מאבטחי המתנחלים. בסילוואן מתנחלים מאותה עמותה מתגרים בתושבים באופן יום-יומי וגורמים למעצר הפלסטינים. לפני מספר חודשים אף נהרג סאמר סרחאן, תושב שכונת אל-בוסתן בסילוואן על ידי מאבטח של המתנחלים.
בהמשך אותו יום שני פעילים עמדו ברחוב וצילמו את אחד המאבטחים שעמותת אלע”ד שכרה, ובתגובה הוא הכה אחד מהם בגליל מתכת אותו כיוון לפני הפעיל, ואת השני בבעיטות ואגרופים.
זו לא הפעם הראשונה בה מוטלות הגבלות תנועה על פלסטינים, לא למטרות ביטחון כמו שנהוג להאמין אלא כדי למנוע מחאה לגיטימית או מתוך רצון הצבא להימנע מעימות עם המתנחלים. המתנחלים אינם נתקלים בניסיון רציני של הצבא או של המשטרה למנוע אלימות או השתלטות על בתים פלסטיניים ולרוב הם אף מספקים תירוצים ולגיטימציה למעשים אלה שלה המתנחליםם.
כך למשל הייתי עדה ב- 1.9.2010 לבניית מאחז, חוקי לטענת החיילים שאבטחו את הבנייה, על קרקע פרטית בכפר ליד חברון. החיילים שנשלחו לאבטח את בעל הקרקע בזמן הבנייה הטילו עליו ועל משפחתו עוצר במשך שלוש שעות, כדי למנוע אלימות של מתנחלים, עליה לא יוכלו (או ירצו) להשתלט, כלפי בני המשפחה, ותירצו זאת בפיגוע הירי שאירע באזור יום קודם בו נהרגו ארבעה מתנחלים. הפיגוע, לדבריהם, דרש התחשבות ברגשות המתנחלים. בני המשפחה סיפרו על אלימות מתמשכת מצד המתנחלים. באירוע אחר המתנחלים השליכו אבנים לתוך גינתם. הסב, שרץ להכניס את אחד הילדים ששיחק בחוץ, החליק ונפל. פציעתו זרזה את מותו שנתיים מאוחר יותר. המתנחלים זרקו אבנים מתוך אדמתם, שהופקעה לטובת בניית “גבעת חרסינה” שבקריית ארבע. בני המשפחה סיפרו על הצתת בית הדוד לפני מספר שנים ועל גניבת צינורות השקיה.
רחוב השוהדא בחברון* אף הוא סגור לתנועת פלסטינים משנת 2005 1994, בעקבות טבח מערת המכפלה. הדלתות הפונות לרחוב מולחמות והתושבים נאלצים לעבור בין הגגות עד לקצה הרחוב. חנויות רבות בקסבה של חברון אף הן נסגרו עקב שעות עוצר רבות באזור.
על נעלין הוטל ב-2008 עוצר כללי בימי שישי במטרה להפסיק את ההפגנות ליד חומת ההפרדה ש
בבוקר יום שלישי השבוע פינו את משפחת קראעין, 14 נפשות, מביתם בשכונת אל-פארוק שבג’בל אל-מוכאבר שבמזרח ירושלים. במקום הפלסטינים נכנסו מאבטחים חמושים, וכל פתחי הבית נאטמו ברשתות מתכת כבדות.
כאשר הגענו, חמישה פעילים, לכניסה לכפר הסמוכה לטיילת ארמון הנציב, מיהרו בעקבותינו מספר שוטרים. הם דרשו לדעת לאן פנינו מועדות והודיעו ש”אין מעבר”, כאילו מדובר במאבטחים בכניסה לרכוש פרטי ולא בשוטרים שנמצאים בשטח פתוח בכניסה לשכונת מגורים. בהמשך נתקלנו בעוד שתי קבוצות של שוטרים. מטרתם של שוטרים אלה הייתה למנוע את המעבר בין אזורים שונים בתוך שכונת אל-פארוק, אך השיא היה כאשר שוטרים שעמדו בתוך החצר של מארחנו שגר בשכנות למשפחת קראעין צעקו אלינו לא להיכנס לבית.
בהמשך הבנו שעשרות השוטרים שהיו מפוזרים על הגבעה מעל ובמדרון מתחת לרחוב נועדו לאכוף את העוצר שהוטל על כל תושבי שכונת אל-פארוק בזמן הגירוש והפינוי כדי למנוע התנגדות לפינוי. שהרי בסכסוך הכספי הזה, כמו ברבים אחרים, ברור שעל המשטרה לעמוד לימין צד מסוים ולהגיע בכוחות גדולים לאכוף את האינטרסים שלו.
כשהגענו הגירוש של הפלסטינים מביתם כבר הסתיים. המתנחלים בסיוע מאבטחים העמיסו את הרכוש של המשפחה על גבי משאיות למעט פריטים בודדים כגון כיסא הגלגלים וההליכון של אב המשפחה ואופניים של אחד מהילדים ומיד החלו בהכנסת הציוד שלהם הכולל רשתות אטימה ענקיות. הרשתות שימשו לאחר מכן לאטימת כל הפתחים לבית, בו מתגוררים כרגע מאבטחי המתנחלים. בסילוואן מתנחלים מאותה עמותה מתגרים בתושבים באופן יום-יומי וגורמים למעצר הפלסטינים. לפני מספר חודשים אף נהרג סאמר סרחאן, תושב שכונת אל-בוסתן בסילוואן על ידי מאבטח של המתנחלים.
בהמשך אותו יום שני פעילים עמדו ברחוב וצילמו את אחד המאבטחים שעמותת אלע”ד שכרה, ובתגובה הוא הכה אחד מהם בגליל מתכת אותו כיוון לפני הפעיל, ואת השני בבעיטות ואגרופים.
זו לא הפעם הראשונה בה מוטלות הגבלות תנועה על פלסטינים, לא למטרות ביטחון כמו שנהוג להאמין אלא כדי למנוע מחאה לגיטימית או מתוך רצון הצבא להימנע מעימות עם המתנחלים. המתנחלים אינם נתקלים בניסיון רציני של הצבא או של המשטרה למנוע אלימות או השתלטות על בתים פלסטיניים ולרוב הם אף מספקים תירוצים ולגיטימציה למעשים אלה של המתנחלים.
כך למשל הייתי עדה ב- 1.9.2010 לבניית מאחז, חוקי לטענת החיילים שאבטחו את הבנייה, על קרקע פרטית בכפר ליד חברון. החיילים שנשלחו לאבטח את בעל הקרקע בזמן הבנייה הטילו עליו ועל משפחתו עוצר במשך שלוש שעות, כדי למנוע אלימות של מתנחלים, עליה לא יוכלו (או ירצו) להשתלט, כלפי בני המשפחה, ותירצו זאת בפיגוע הירי שאירע באזור יום קודם בו נהרגו ארבעה מתנחלים. הפיגוע, לדבריהם, דרש התחשבות ברגשות המתנחלים. בני המשפחה סיפרו על אלימות מתמשכת מצד המתנחלים. באירוע אחר המתנחלים השליכו אבנים לתוך גינתם. הסב, שרץ להכניס את אחד הילדים ששיחק בחוץ, החליק ונפל. פציעתו זרזה את מותו שנתיים מאוחר יותר. המתנחלים זרקו אבנים מתוך אדמתם, שהופקעה לטובת בניית “גבעת חרסינה” שבקריית ארבע. בני המשפחה סיפרו על הצתת בית הדוד לפני מספר שנים ועל גניבת צינורות השקיה.
רחוב השוהדא בחברון* אף הוא סגור לתנועת פלסטינים משנת 1994, בעקבות טבח מערת המכפלה. הדלתות הפונות לרחוב מולחמות והתושבים נאלצים לעבור בין הגגות עד לקצה הרחוב. חנויות רבות בקסבה של חברון אף הן נסגרו עקב שעות עוצר רבות באזור.
על נעלין הוטל ב-2008 עוצר כללי בימי שישי במטרה להפסיק את ההפגנות ליד חומת ההפרדה שמפרידה את תושבי הכפר מאדמתם, בעילה של זריקות אבנים בכפר, אף שאלו החלו כתגובה לכניסת הצבא לתוך הכפר וירי גז מדמיע בתוכו.
* דו”ח על ניסיונות המתנחלים בגיבוי הצבא לדחוק את רגלי הפלסטינים בחברון נמצא בכתובת http://www.btselem.org/Download/200705_Hebron_heb.pdf. ניתן לקרוא על הגבלות התנועה בעמודים 34-33.
מפרידה את תושבי הכפר מאדמתם, בעילה של זריקות אבנים בכפר, אף שאלו החלו כתגובה לכניסת הצבא לתוך הכפר וירי גז מדמיע בתוכו.
* דו”ח על ניסיונות המתנחלים בגיבוי הצבא לדחוק את רגלי הפלסטינים בחברון נמצא בכתובת http://www.btselem.org/Download/200705_Hebron_heb.pdf. ניתן לקרוא על הגבלות התנועה בעמודים 34-33.
