ביום שישי, ה-27 במאי 2011, התקיים בשכונת ראס אל-עמוד אחד ממפגני אי-הציות האזרחי המרשימים ביותר של תנועת סולידריות. בבליל התגובות, שהביעו הלם וחוסר אונים לנוכח עומק השנאה של המתנחלים והאלימות הקשה של משרתיהם מכוחות הביטחון, נשמעו גם צקצוקי לשון מהכיוון הליברלי. ביקורת שבסיסה אתיקה, הגורסת שגם אם המתנחלים הם יריבינו הפוליטיים יש לכבדם. ברמה הפרקטית, המשמעות היא לא לחסום פיזית כניסה להתנחלות אלא לעמוד מולה עם שלטים. טענה נוספת שעלתה, היא שציות לכללי המשחק המקובלים בדמוקרטיה ליברלית והימנעות מעימות ישיר, מהוות המשך ישיר למסורת אי-האלימות של גנדי ולותר קינג. הטיעון הזה נפסד בכמה רמות. ראשית ברמת הדיוק ההיסטורי, מאבקם של ההודים נגד הקולוניאליזם הבריטי או מאבקם של השחורים בארצות הברית לא היה דומה במאום למחאה של בורגנים לבנים שמחזיקים שלטים. ברמה העקרונית השוואה זו שגויה כי היא מפספסת את האתגר שעומד בפנינו בתקופה הזאת. כפעילים ישראלים איננו נתונים לשלטון של כיבוש ודיכוי. אומנם אנחנו עומדים בסולידריות מלאה עם שותפינו הפלסטינים, שבאופן מעורר השראה בחרו להמשיך במאבקם את המסורת של ההתנגדות לא-אלימה, אולם הבחירה בדרך הזאת היא שלהם, לא שלנו. לעומת זאת, יש מאבק שהוא שלנו במובהק: מאבק על דמותה של החברה שלנו, המאבק נגד הפשיזם. לכן כשבוחרים רפרטים היסטוריים ראוי להשוות את עצמנו לא לתנועות למאבק בקולוניאליזם, אלא לתנועות התנגדות לפשיזם. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזאת מצטיירת תמונה ברורה: מול הפשיזם עומדים לא עם שלט ביד – אלא עם אגרוף קפוץ.
חמישה ימים לאחר ההפגנה בראס אל-עמוד התקיימה ברחובות מזרח העיר צעדת שנאה וגזענות. הצועדים שרו את רפרטואר הסיסמאות והשירים המוכר מאצטדיוני הכדורגל: “מוות לערבים”, “מוחמד מת”, “שיישרף לכם הכפר” ועוד – אלא שלראשונה נשמעו שירי שטנה אלו מול מסגדים ובסמטאות הרובע המוסלמי, תחת הגנת המשטרה ובחסות מדינת ישראל. העירייה פרסמה את האירוע, חברי כנסת צעדו, ראש הממשלה בירך. הפשיזם הישראלי הוא תנועה עממית השואפת לקנות אחיזה בשטח, בלבבות ההמונים ובמוסדות השלטון. כבר היום ניתן להצביע על שיתופי פעולה בין גורמים פשיסטיים לפוליטיקאים בעלי תדמית ליברלית במוצהר, כמו ניר ברקת או גדעון סער. תהליך זה, אם יעמיק, יהפוך את הלך הרוח הליברלי שמאפיין חלקים גדולים מהשמאל הישראלי, ללא-רלוונטי לחלוטין.
נדמה שעוד לא הגענו לשיא הסערה הפשיסטית, אך אתמול ביום ירושלים חשתי בצילה המאיים יותר מאי פעם. סוחר זקן מהרובע המוסלמי היה בין הפלסטינים הבודדים שהעזו להסתובב ברחוב. הוא לקח אותי לראות כתובת נאצה שרוססה על שערי חנותו הנעולים. כתובת שנדמה כי נלקחה מבית מדרשו של גבלס, על ערבי בן-מוות שריחו מסריח וזקנו מלא פרעושים.
ב-1922 נערך המצעד הפשיסטי הראשון על רומא. במשך יומיים השתוללו החולצות החומות של מוסוליני ברומא, אחרי שמלך איטליה והממסד השמרני אפשרו את כניסתם. תשעה פעילי שמאל נרצחו, משרדים וחנויות נופצו, מהגרים הותקפו והוכו. על מנת שהמצעד הפשיסטי בירושלים 2011 לא יבשר קטסטרופות דומות לאלו של המצעד האיטלקי יש צורך במאבק, לא במחאה. הסיכוי היחיד שלנו כעת הוא להפנים שהסיסמה “NO PASARAN” – או בגרסתה המקומית “הפשיזם לא יעבור” – לא יכולה להישאר רק ברמת הסיסמה, אלא חייבת להיות מתורגמת לפרקטיקת פעולה בשטח, כפי שקרה גם בראס אל-עמוד.
קראו עוד:
התפרעות משולחת הרסן של עשרות אלפי מתנחלים הערב במזרח ירושלים, בחסות משטרת ישראל / דיווח מיום ירושלים 2011
אלימות משטרה נגד פעילי סולידריות בראס אל-עמוד: דיווח וקריאה לפעולה
זולגים אל מעבר לקו / דוד שולמן, רשמים מהפגנת סולידריות בראס אל-עמוד, 27/5/11
מסרבת להתרגל לשנאה / רשמים של פעילת “סולידריות” מההפגנה בראס אל-עמוד, 27/5/2011
על הפגנת סולידריות מול טקס חנוכת ההתנחלות בראס אל-עמוד, יום ד’, 25/5/2011
הילולת “שמעון הצדיק” בשייח ג’ראח
ביוזמת “סולידריות”: פנייה למנהיגי אירופה: התגייסו לתמיכה בהכרזת העצמאות הפלסטינית
