בזמן שבירושלים חוגגים את אשליית “איחוד” העיר,
בקמפוס ת”א נקיים דיון במבט אחר, מבט מפוכח על המציאות בירושלים.
בעיר שחוברה לה יחדיו חיים 300 אלף תושבים פלסטינים תחת משטר של דיכוי ואפליה.
ביום רביעי, 1/6, בשעה 18:00,
באוניברסיטת ת”א, גילמן, חדר 281
נארח את:
עמירה הס – עיתונאית עיתון ‘הארץ’, מסקרת את המאבק הפלסטיני כעשרים שנה. שירין אל אערג’ – חברת מועצת הכפר וואלג’ה הגובל בירושלים וממובילות המאבק נגד חומת הפרדה בכפר (תדבר באנגלית). מאיה רותם – תושבת ירושלים ופעילת “סולידריות”, פעילה במאבק בשכונת סילואן.
לדיון על המאבקים השונים לשינוי המציאות בירושלים ועל הסיקור של החיים והמאבקים בעיר הזו. לאירוע בפייסבוק
לפני כשבועיים אירח תא סולידריות באוניברסיטת ת”א כ-250 איש, סטודנטים, סטודנטיות ואורחים מבחוץ לערב בנושא “תג מחיר: מה שהתקשורת לא מספרת”. ערב זה, בו דיברו שלושה בלוגרים פוליטיים, שם על השולחן את הסוגיות שעליהן ממעטת התקשורת הממסדית לדווח, ובאופן מיוחד את פעולות “תג מחיר” האלימות של הימין הקיצוני המופנות כלפי פלסטינים חפים מפשע. אבל מסתבר שגם כאשר התקשורת מדווחת היא עושה זאת בצורה סלקטיבית, לא רצינית ולא מעמיקה ולעיתים קרובות באופן הרחוק מאד מן האמת, שלא לומר שקרי, תוך התבססות על ההודעות השקריות והשערורייתיות של דובר צה”ל. המקרה של נבי סאלח ביום שישי האחרון ממחיש זאת היטב.
הכפר נבי סאלח, קילומטרים ספורים מערבית לרמאללה הוא כפר קטן המונה כ-600 תושבים ולו היסטוריה עשירה של התנגדות עממית. לפני כשנה וחצי עת הופקע המעיין השייך לכפר על ידי צעירים מההתנחלות הסמוכה חלמיש (המכונה גם נווה צוף, שם מעט אירוני להתנחלות אשר משתלטת על אדמות לא לה ותושביה עוינים את שכניהם הפלסטינים). מאז הפך צבא הכיבוש (המוסרי בעולם…) את שטחו של המעיין, אשר שנים רבות שימש את תושבי הכפר להשקיה ולפנאי, לשטח צבאי סגור המותר רק למתנחלים ואסור לתושבי הכפר נבי סאלח. זה היה הטריגר להתפרצות מחאה עממית חריפה בעוצמתה בכפר, אשר עד מועד זה היה מן המתונים והשקטים בפלסטין, מאבק הממשיך עד היום מדי יום שישי. המאבק בכפר נבי סאלח אמנם פרץ בגלל הפקעת המעיין מרשותם של בעליו הפלסטינים אך כפי שמסבירים תושבי הכפר הפך למאבק נגד הכיבוש, נגד גזילת האדמות על ידי ההתנחלויות המקיפות אותו ובראשן חלמיש ונגד הדיכוי האלים והכוחני של המחאה העממית אשר החלה בכפר.
בשישי האחרון, כמדי שבוע מאז החל המאבק הגיעו לכפר פעילים ישראלים וזרים כדי לתמוך ולהביע סולידריות עם תושביו הפלסטינים. על אף הסגר ההרמטי שמטיל הצבא על הכפר מדי שישי בבוקר והכוחות הרבים ש”כובשים” את הכפר ומפקיעים אותו מרשות תושביו (גם באמצעות השתלטות על גגות הביתים, כניסה לשטחים פרטיים ולבתים עצמם, נוכחות אלימה במרחבי הכפר ועוצר), ועל אף כוחות הצבא הרבים המקיפים את השטחים החקלאיים סביב לו מצליחים הפעילים מדי שבוע במאמץ לא פשוט להגיע לכפר ולהשתתף במחאה, אשר נמשכת שעות ארוכות עד רדת החשיכה. בשישי האחרון הצטרפתי לפעילים שעשו דרכם לכפר ועמדו מול הכוחות הרבים של מג”ב וצבא אשר כהרגלם השתלטו על הכפר ועשו בו כבתוך שלהם. הצעדה של אנשי הכפר כולל נשים וילדים, ישראלים וזרים, בליווי סיסמאות בגנות הכיבוש וההתנחלות יצאה ממרכז הכפר לכיוון כביש הכניסה לכפר אך עוד קודם שהתקרבנו לכביש נענינו במטחי גז מדמיע, רימוני הלם וכדורי גומי. המפגינים התפזרו לתוך בתי התושבים, התאוששו ויצאו למחאה נוספת אשר במהלכה הופעלה אלימות בלתי נתפסת מצד לוחמי מג”ב וצה”ל. בלי סיבה ממשית החלו החיילים ושוטרי מג”ב להכות מכות רצח באלות (תוך אחיזת האלה הפוך בניגוד לפקודות) את המפגינים ובמיוחד נשים, כולל אישה פלסטינית מבוגרת, ירו גז מדמיע וכדורי גומי בכינון ישיר (גם כן בניגוד לפקודות) וממרחק קצר, וריססו גז פלפל לפניהן של מספר מפגינים ומפגינות.
האלימות הזו תועדה כולל אמירות גזעניות וקללות מצד החיילים, כגון “מצידי שתמות, שתמות” על אישה מבוגרת שהוכתה ונפצעה. בסופה של ההתפרצות האלימה הזו נמנו למעלה מחמש עשרה פצועים בקרב המפגינים, פלסטינים, ישראלים וזרים, ביניהם סטודנט אמריקאי בשם כריס וייטמן שנפצע קשה בראשו מפגיעת קניסטר של גז, פעיל ישראלי שכף ידו רוסקה, פצועים מכדורי גומי וגז פלפל וכן ממכות רצח באמצעות אלות. מספר לא קטן של פצועים פונה באמבולנסים פלסטינים לבתי חולים ברמאללה והתחושה היתה קשה. גם ותיקי הפגנות התקשו להיזכר באלימות רבה וקשה כל כך. זו היתה פתיחה אלימה למדי לאירועי יום הנכבה ששיאם יהיה יומיים לאחר מכן.
לאחר שוך הסערה פניתי לאתר חדשות ישראלי פופולרי מאד באינטרנט ודיווחתי להם על האירועים הקשים ישירות מהשטח. כתוצאה מהדיווח הם הציבו מבזק מקומם ובו דיווחו על פעילים ישראלים ופלסטינים אשר יידו אבנים לעבר כוחות הצבא בנבי סאלח , במבזק נאמר כי הפעילים הישראלים “טוענים” כי יש בשטח פצועים.. הדיווח השקרי קומם אותי ופניתי שוב לאתר, לאחר מספר דקות התקשר אלי כתב של האתר וקיבל פרטים מלאים על האירוע, מספר הפצועים, סוג הפציעות, בתי החולים אליהם פונו הפצועים וההשתייכות הארגונית של הפעילים הישראלים. זה היה דיווח חי מהשטח וציפיתי כי לאור האירועים הקשים ומספר הנפגעים הדבר יזכה להתייחסות מסוימת והוגנת בדיווחי החדשות. הכתב אמר שאם יזדקק למידע נוסף יתקשר אלי ובינתיים גם יבדוק את הדיווח וינסה לקבל תגובה מדובר צה”ל, מה שנראה לי הוגן ורציני. לצערי תוך זמן קצר התפרסמה ידיעה ארוכה על האירוע בנבי סאלח אשר שוב פתחה בטענה כי נזרקו אבנים על חיילי צה”ל בכפר וכי הצבא פעל לפיזור הפגנה באמצעים מתונים. התוספת הייתה כי פעילי שמאל ישראלים טוענים כי לא נזרקו אבנים וכי במקום יש פצועים רבים. מרוח הדברים היה ברור כי טענת הפעילים הישראלים מוטלת בספק וכדי לחזק זאת הודגשה לאחר מכן בהרחבה תגובת דובר צה”ל אשר הייתה שקרית ומקוממת. ראשית דובר צהל טען כי נזרקו אבנים ולכן צהל השתמש באמצעים לפיזור הפגנות, מה שכמובן לא היה נכון וחטא לאמת. בהפגנה הזו עד אותו שלב לא נזרקה ולו אבן אחת והברוטאליות של הצבא והשימוש באמצעים השונים נעשה ללא שום אלימות מצד המפגינים. שנית, ואולי החלק המקומם ביותר היה האמירה כי “לצה”ל לא ידוע על נפגעים במקום”. בעוד שהאמבולנסים פינו פצועים בזה אחר זה מול עיניהם של החיילים והקצינים בשטח, בעוד שהפצועים נפגעו מהאלימות שהופנתה נגדם על ידי הצבא ומג”ב כיצד יתכן שדובר צה”ל טוען כי אין נפגעים?
אבל מילא שדובר צה”ל משקר במצח נחושה ובלי שום בושה, לזה אנחנו כבר רגילים וזו אינה תופעה חדשה במיוחד. מדוע אתר החדשות הפופולרי (והמצב לא היה שונה בדיווחים במקומות אחרים) לא טרח לבדוק את אמיתות הדיווח שהועבר לו? הרי נמסרו לכתב מספר הפצועים ויעד הפינוי, מה הבעיה להתקשר לבית החולים ולוודא את הפרטים ואז לדווח דיווח עיתונאי אמיתי ורציני? אבל בשישי בצהריים כנראה אין לאף אחד כוח וחשק לעבוד בדסק החדשות, הרי קל יותר לקבל את תגובת דובר צה”ל כאורים ותומים ולפרסמה בהבלטה ובכך להטעות ולשקר את ציבור הקוראים. כך עובדת המערכת וזה טיב המידע שמגיע לציבור בישראל. חשוב לזכור שהציבור קובע את עמדותיו על סמך אותם דיווחים ומידע המועבר אליו באמצעות אמצעי התקשורת.
לקח ארבעה ימים עד שהסרט שצולם במקום ובו תועדה האלימות הקשה, הפצועים והפרת הפקודות הגיע לערוצי הטלויזיה הישראלים (ערוץ 10 וערוץ 2) ,הסרט שודר בהם תוך שאילת שאלות קשות. נדמה כי השאלה הקשה שאנו כאזרחי המדינה המתיימרת להיות דמוקרטית ובבעלת תקשורת חופשית ועצמאית צריכים לשאול היא מדוע אין לנו עיתונאות רצינית יותר, פחות עצלנית ויותר נכונה לחשוף את האמת גם אם זו כרוכה במאמץ לא קטן. אני סבור שהציבור בישראל ראוי לעיתונאות כזו, אבל נראה כי הציבור, כמו גם התקשורת, מעדיפים להאמין לשקרים של דובר צה”ל.
פעילות תנועת “סולידריות” באזור לוד, רמלה ודהמש ממשיכה. לאור הפניות הרבות המגיעות מאזור זה לחיזוק הקשר עם “סולידריות”, אנו נמצאים בשלבי הקמה של קבוצת פעילים אזורית. אנו פונים לתומכינו המתגוררים באזור לוד ורמלה ליצור קשר, להצטרף לקבוצה ולשנות את המציאות הפוליטית באזור. כתבו אלינו: ramlod@solidarity.org.il
המאבק בלוד ממשיך להתרחב!
הצטרפו אלינו:
יום שלישי, 26/4, בשעה 19:00
במאהל המחאה של משפחת אבו עיד
רחוב הלן קלר פינת רחוב המסגד, לוד
השבוע האחרון היה אחד החשובים בפעילות תנועת “סולידריות” באזור לוד ורמלה. בבוקר יום חמישי האחרון, 7/4, עמדה משפחת אלעאג’ו על סף פינוי מביתה ברמלה. בסופו של היום, בזכות מאמציהם ונוכחותם של פעילים לצד התושבים ובני המשפחה – הצלחנו למנוע את הפינוי. קראו עוד וצפו בסרטון: כאן.
לאור ההצלחה הנוכחית, והפניות הרבות המגיעות מאזור זה לחיזוק הקשר עם “סולידריות”, אנו נמצאים בשלבי הקמה של קבוצת פעילים אזורית. אנו פונים לתומכינו המתגוררים באזור לוד ורמלה ליצור קשר, להצטרף לקבוצה ולשנות את המציאות הפוליטית באזור. כתבו אלינו: ramlod@solidarity.org.il
עוד באותו אזור: נדחה הדיון במועצה הארצית לתכנון ובנייה בעניין תוכניות המתאר שהגישו תושבי דהמש, שהיה אמור להתקיים השבוע. הכפר דהמש נאבק כבר שנים ארוכות על הכרה, וחיבור לתשתיות בסיסיות. בזמן שעבור הקיבוצים והמושבים בסביבה הקרקע הופשרה לצרכי בניה, תושבי הכפר, חלקם יושבים במקום עוד קודם לשנת 1948, עדיין נחשבים כפולשים על אדמתם. עוד על המאבק בדהמש כאן וכאן.
המאבק באזור ממשיך להתרחב! הצטרפו אלינו!
יום שלישי הקרוב, 12/4, בשעה 18:00
במאהל המחאה של משפחת אבו עיד
רחוב הלן קלר פינת רחוב המסגד, לוד
חצר, עץ תות ותחתיו ספות וכסאות, תרנגולות מתרוצצות בין רגלי האנשים היושבים. מסביב מספר פחונים, בנויים טלאים טלאים מפיסות מתכת הנראות כאילו נאספו במקרה בסביבה בטרם קיבלו על עצמן את תפקידן החדש כקירות הבתים. ילדים מתרוצצים בין חוטי הכביסה הנמתחים לאורך החצר, נחבטים ברגלי הנשים המטאטאות את אבק הלילה ובדלי הסיגריות מהערב הקודם.
פעולות היום יום נעשות מכאנית כמדי בוקר, אבל שפת הגוף של הנשים מסגירה את המתח באוויר. העיניים המורמות לכל צליל המגיע מבחוץ, העמידה הנוקשה, המהירות בה נקטעות שברי השיחות המקריות. ברגע שהושלם דבר מה, נסוגים כולם שוב, איש איש לפינתו, בפתח ביתו.
המשפחה חיה על פיסת האדמה הזאת עשרות שנים. כשהגיעו הייתה זו אדמה חקלאית השייכת לתחומי רמלה שלפני 1948. בעבר שילמו שכר דירה לעמידר, עד שרמלה של היום, בועת הנדל”ן המתרחבת, הקיפה את הפחונים מסביב. מישהו בעמידר התעשת והבין שרבי קומות, כמו אלו הצצים כאן במהירות יהיו הכנסה טובה יותר משכר הדירה שמשלמים תושבי הפחונים. שוברי התשלום של עמידר חדלו מלהגיע. במקומם החלו להיערם דרישות הפינוי.
התחושה כאן היא של לפני פורענות. כוח טבע אדיר, חסר פנים ובלתי מושג עומד לשלוח זרועותיו. גם אם נציגיו בשטח מתגשמים כשוטרים, פקחים ומהנדסי עמידר, הכוח עצמו נותר סמוי מהעין. מישהו הפעיל את המכונה ושילח אותה לדרכה. מתוך חצר הפחונים היכולת להשפיע על המכונה עצמה נראית כפנטזיה רחוקה.
לרגעים נראה שאפסה כאן התקווה. לפני יומיים החפצים כבר עמדו ארוזים. גם כעת, כשעה לפני שהפינוי מיועד להתחיל, התחושה כאן היא של המתנה לבלתי נמנע. הסלון הריק רק מדגיש עוד יותר את בדידותה של אם המשפחה, שהוטלה לפתע אל לב המערכה.
הפעילים מתחילים להגיע, מירושלים, תל אביב, רמלה ולוד. יהודים וערבים, כאלו המכירים אלו את אלו ממאבקים קודמים, וכאלו שהגיעו לרמלה לראשונה. בין כולם בולטת רחל, תושבת יבנה שפעמיים בשנים האחרונות ניסו לפנותה מביתה. היא לא מהססת לרגע, שוברת את אווירת הנכאים כשהיא הולכת בביטחון אל תוך הבית. במקום בו כולם עמדו באי נוחות היא מתיישבת מיד לצידה של אם המשפחה. המחווה הפשוטה כל כך, אפילו יותר מהמילים הנכונות, היא שמעבירה את המסר הכי טוב: אתם לא לבד. אתם מוקפים בחברים. וביחד אנחנו ננסה לנצח.
צהרי יום הפינוי
בלשי המשטרה, בבגדים אזרחים, החלו להופיע, צצים מתוך הסמטאות מסביב. מסתובבים סביב הבית, האקדחים הצמודים למותניהם ממקדים אליהם את מבטי הילדים. ראש מחלק ערבים של המרחב נכנס לתוך החצר. האורח הלא קרוא הזה מופיע תמיד, בכל מקום בו אנשים מתאספים, ניגש לגברים, תמיד רק לגברים ורק למבוגרים ביניהם, שם יד על כתפם, מוליך אותם הצידה. שיחה קצרה, פעם איום מרומז, פעם מפורש, פעם מבטיח, פעם מקיים. אבל תמיד מנסה לזרוע את הספק, להחזיר את הפחד ואת תחושת חוסר הביטחון לליבם של האנשים.
קבוצה של ילדים מתחילה להתגודד סביבו, מצלמות נשלפות. זה יותר מדי עבורו, והוא נסוג להסתודד בצד עם בלשיו. קבלן של עמידר מגיע, בחור רוסי שמנמן, בעוד יום של עבודה. התפקיד שלו פשוט. הוא אוטם את חלונות הבתים אחרי שאלו פונו מיושביהם. פעם הוא היה מהנדס. עכשיו הוא מחשב כמה לבנים צריך לכל חלון. רק שההמולה מסביב מבלבלת אותו. הוא רגיל להגיע רק אחרי שוך הסערה. ואילו כאן, עדיין יש אנשים בתוך הבית. זמנו עוד לא הגיע והוא עוזב.
בינתיים עוד ועוד פעילים ותושבים מתאספים בחצר הקטנה. כל אחד עם סיפור משלו, כל אחד עם המאבק שלו מאחורי גבו. תושבי דהמש המגנים כבר שנים על כפרם הלא-מוכר מהריסה. צעירי ח’וטווה, תנועת הצעירים האמיצה של לוד ורמלה, שבשנה האחרונה מובילה את מהפכת הצעירים בעיר. פעילי שכונות מרמלה ולוד. בני משפחת אבו-עיד, המפגינים מדי שבוע מזה כמעט חצי שנה לאחר הרס בתיהם בלוד השכנה. פעילים נגד פינויים מבאר שבע וקריית גת. משפחת שעבן האמיצה, שלא מזמן שוחררה ממעצר הבית בעקבות תלונה שקרית של שוטרים. ועוד ועוד ועוד…
הילדים מתחילים לצייר שלטים, והאקט הפשוט הזה של מעבר מהתבוננות פסיבית לעשייה מעיר עוד יותר האנשים. לפתע כולם עסוקים: זה כותב על שלט, זאת מדביקה אותו לגדר, השלישי מצלם, האחרים מתווכחים על מה לכתוב.
כעת השוטרים כבר לא מעזים להיכנס לתוך החצר. מסתכלים דרך הגדר, מונים את האנשים, ולפתע מסתובבים והולכים.
השעה היא 16:00, ולראשונה בכל היום הארוך יש צעקות שמחה במתחם. בהתחלה זהירות, אבל לאט לאט מתגברות. כולם יוצאים לחצר, שלפתע מוצפת אנשים שמתחבקים, בוכים משמחה.
ערב יום הפינוי
שולחן ארוך מוצב במרכז החצר, עשרות כסאות מסביבו. בני המשפחה מציבים את הסירים והצלחות, וכבר לא ניתן להבדיל בין חלקי המשפחה השונים. כשכולם מתיישבים ביחד לאכול, והחושך מתחיל לרדת, ההבדל מהבוקר נעשה ברור עוד יותר. במקום להיצמד לפינות ולפתחי הבתים במתחם, כעת כולם נמצאים במרכזו. את מקום החרדה והמבטים הדרוכים החליפה נינוחות. המשפטים אינם נקטעים, ויותר ויותר קולות צחוק נשמעים מכל פינה בשולחן.
ופתאום ברור שקרה כאן משהו מיוחד. בין הסדקים שנפערו בשנה האחרונה מתחילה להתגלות התמונה. הזיכרונות, שרק לפני עשרה חודשים חששנו מהפגנות של יותר מ-10 אנשים במקום אחד. הזיכרונות בהם הלכנו ממקום למקום, ובכל אחד מהם פגשנו עוד ועוד אנשים אמיצים שהיו כל כך לבד מול אותה מכונה רחוקה. כל הייאוש, שנבע מהפירוד, נמחק ברגע בו כולנו התכנסנו ואמרנו עד כאן.
הסולידריות הזאת בין פעילים ותושבים, יהודים וערבים, היא שבנתה במהלך היום את התחושה האדירה של שותפות גורל, ונתנה את האומץ למשפחה לקום ולהיאבק, לקום ולעשות מעשים שהם בוודאי לא דמיינו שהם יעזו לעשות רק כמה שעות לפני כן. היה מרגש לראות איך הקצוות, שגם אנחנו ב”סולידריות” תרמנו לחיבורם במהלך השנה האחרונה בלוד ורמלה, הולכים ומתחברים.
ואז גם ההבנה שהיום ניתן להגיד על האזור הזה את מה שאנחנו אומרים על מזרח ירושלים בחודשים האחרונים: המציאות הפוליטית בלוד ורמלה השתנתה מהותית בשנה האחרונה. התחושה היא שאם נמשיך ונעשה, נתעקש ונבנה את שאנחנו עובדים עליו כל כך קשה בשנה וחצי האחרונות נוכל לשנות את המציאות הפוליטית. לא רק בירושלים, רמלה ולוד – אלא בכל המדינה.
למחרת
בבוקר אני מגשש אחר הטלפון, מדליק סיגריה של בוקר. “תגידי, זה באמת קרה?” הצלחנו.
סולידריות נגד פינוי בתים ברמלה, 7 באפריל 2011. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס.
משפחת אל עג’ו מרמלה נמצאת בסכנת פינוי מיידית מביתה על ידי חברת עמידר.
המשפחה, המונה 56 משפחות, ביניהן 35 ילדים, מתגוררת בשבעה בתים במתחם השייך לחברת הדיור הציבורי עמידר. המשפחה הגיעה למתחם בראשית שנות השישים והקימה בו כמה פחונים למגוריה. במשך השנים התרחבה המשפחה והקימה מבנים נוספים. תנאי המגורים במתחם קשים, והמשפחה מתגוררת בפועל במבנים מתפוררים ובפחונים, שנראה שנבנו מפסולת מתכת שנאספה מפה ומשם. המבנים אינם מספיקים לצרכיהם של בני המשפחה וחלקם נאלצים לישון בחוץ.
במשך השנים עשתה המשפחה מאמצים לעמוד בתשלומי השכירות לעמידר, מאמצים שלא עלו יפה בגלל אמצעיה הדלים. עמידר הדגישה תביעות לפינוי כל המשפחות המתגוררות במתחם על רקע חובות מצטברים ובנייה ללא אישור. בית המשפט פסק לטובת עמידר. בחודש פברואר כבר פונו מהמתחם זוג ושני ילדים. הבית בו גרו נאטם. על אף פניות לעמידר ולרשויות הרווחה לא הוצע למשפחות כל פתרון דיור חלופי, ואם הפינוי יצא לפועל הן ישארו ללא קורת גג.
היום מבקשת חברת עמידר לממש צו פינוי נגד משפחה גרעינית נוספת במתחם. המשפחה הגישה עתירה למניעת הפינוי באמצעות עורך הדין קייס נאסר. למרות העתירה ממשיכות המשטרה ועמידר להפעיל לחץ על המשפחה ועורך דינה. מהנדס של עמידר הגיע למקום הבוקר. בני המשפחה ופעילים שהיו במקום הודיעו למהנדס על העתירה, והוא נעלם כלעומת שבא. מאוחר יותר הגיעו למקום שני שוטרים סמויים ואדם נוסף, שהציג עצמו כיועץ למפקד המחוז לענייני מיעוטים, ומוכר לתושבים כאיש שב”כ.
אם המשפחה מתבצרת ברגעים אלה בתוך הבית ונחושה להלחם על זכותה לקורת גג. במתחם נמצאים גם שאר בני המשפחה יחד עם פעילים של תנועת “סולידריות” ושל התנועה לחיים בכבוד שבאו לתמוך במשפחה. כן הגיעה למקום משלחת של 50 בכירים וחברי פרלמנט מצרפת. בין התומכים גם נפגעת דיור ציבורי שפונתה מבית ביבנה, ואחד מבני משפחת אבו עיד מלוד, שביתו נהרס בחודש דצמבר האחרון, ומלווה את משפחת אלעג’ו במאבקה.
ההתקפות על תושבי דרום הר חברון הפלסטיניים נמשכות. הבוקר מתנחלים רגמו באבנים את מכוניתו של חברינו נאסר נווע’אגה כאשר הסיע את ילדי סוסיא לבית הספר בטוואנה.
בשבת האחרונה הצבא פיזר באלימות משמרת מחאה שקיימנו נגד חסימת הכניסות לבית אומר. 17 פעילים נעצרו. בעקבות הפעולה הצבא פתח את הכניסה הראשית לבית אומר, שהייתה סגורה במשך יותר משבועיים.
פתיחת הכניסה לבית אומר מראה שבנוכחות בשטח ועמידה נחושה ובלתי אלימה בפני כוחות הכיבוש, יש ביכולתנו לשנות את המצב. תושבי דרום הר חברון זקוקים לכםן!
לפני ארבעה חודשים הגיעו ללוד כוחות משטרה גדולים שהרסו את שבעת בתי משפחת אבו-עיד והותירו את עשרות בני המשפחה, ביניהם כ-50 ילדים, ללא קורת גג. כיום בלוד ישנם צווי הריסה על מאות בתים של פלסטינים אזרחי המדינה, ועל אלפים נוספים מרחף איום דומה. לפני מספר חודשים אישרה המדינה תקציב פיתוח מיוחד ללוד שנועד לשפר את פני העיר. כרבע מתקציב זה, כ-40 מליון שקלים, הוקצו למנהלת פינוי.
המאבק בלוד ממשיך להתרחב!
הצטרפו אלינו:
יום שלישי, 5/4, בשעה 18:00
במאהל המחאה של משפחת אבו עיד
רחוב הלן קלר פינת רחוב המסגד, לוד
גם מבלי לקיים מחקר עומק או סקר מקיף, ניתן לשער שבקרב רוב היהודים עולה תמונה ערבית מאיימת. הנה משהו שדווקא כן מגובה במחקר: במהלך שני העשורים שבין 1977-1997 התמקד רוב הסיקור התקשורתי לקראת יום האדמה ב”הכנות כוחות הביטחון ובטענות על הסתה מצד מנהיגים ערביים. זאת, למרות שברוב הגדול של השנים אירועי יום האדמה הסתיימו ללא אירועים אלימים. רק 7% מהדיווחים לפני ההפגנות ו-6% אחריהן סיפרו מדוע הערבים מפגינים”.
יום האדמה הראשון התרחש ב-30.3.1976, לפני 35 שנים. אז יצאו מפגינים ערבים למחות כנגד הפקעת אדמות סיטונית, כנגד “ייהוד הגליל”. עוצר הוטל. כוחות משטרה וצבא נכנסו ליישובים. חלק מההפגנות הפכו לאלימות. שישה מפגינים נורו ונהרגו. מאז, הפך מועד זה ליום של מחאה כנגד אפליית הערבים בישראל ודרישה לשוויון אזרחי.
ב. וביום של פיגוע?
הדברים האלה נכתבים בירושלים, ביום בו הטמין מישהו מטען חבלה בתחנת אוטובוס במטרה להרוג אזרחים. בד בבד עם חידוש רוטינת הטלפונים האיומה (אתה בסדר? ואת?), התגייסו כל השחקנים הקבועים להעלות את משחק התפקידים. מיד החל מופע ההרגעה וההסתה. (שמתם לב למתח הסמוי אך הקבוע בין השניים? למרכיבי התמהיל? הרגעה, פיאור החוסן, ביסוס עליונותנו המוסרית, הבטחה לנקם ושילם, הסתה פרועה. כל הרצף הזה מתקיים תמיד ובמקביל).
ומתחת כל זה מסתתר לא אושר גדול אלא הפרדה שיטתית. חלוקה דיכוטומית בין יהודים לערבים, טובים לרעים. כמעט כל פרט מגויס, מי במודע וברצון ומי בתיוג כפוי, להזין ולחזק, באומר או בשתיקה, את בלעדיותה ובכירותה של אותה חלוקה. להוסיף עוד לבנה להבנית תודעה שקרית, הרסנית, המחלקת את החי כאן על-פי זהותו הלאומית.
ג. וביום יום?
בשנים האחרונות מבינים יותר ויותר מאיתנו (ועדיין קומץ זעום), שקריאה נכוחה של המציאות כאן מחייבת פרידה מ”תמונות תודעתיות” מושרשות. יש משהו מכאיב בתהליך הזה, בפרידה מאותן “אמיתות”, במסקנות המתבקשות בנוגע לזמן הזה, בקריאה המחודשת בדברי הימים ההם.
(אני זוכר עכשיו רגע פרטי כזה, לפני עשור, בעת נהיגה לילית ברחובות ירושלים. הרדיו באוטו משמיע חדשות. אני יודע בוודאות מדויקת, מתוך הכרות עם פרטי הפרטים, שרוב רובו של הדיווח שאני שומע עכשיו הוא שיקרי. שחלק ניכר מהדברים המדווחים הם הפוכים מהאמת. שהדבר נעשה בכוונת מכוון. שהרע יותר שיתרחש מחר יתבסס גם על זה. משהו קורה במוח ברגע כזה. לדקות ספורות אפילו הרחובות המוכרים בהם נהגתי נראו אחרת).
זיהוי הפגנת מחאה הקוראת להכרה ושוויון כאיום משמעו להיות שבוי בחלוקה שקרית. להיות שבוי בתמונה פירושו לחזקה. מתן בכורה ובלעדיות לחלוקה האתנית על-פני רבות אפשריות היא בחירה בחיזוק הכוחות האלימים. בהנצחת האלימות. בשורה התחתונה, זוהי חלוקה מטמטמת ורצחנית.
ד. איפה אתם?
נניח הייתם שומעים על מקום אחר, רחוק מכאן, ובו רוב לאומי ומיעוט. וברגעים האלה ממש מנצל אותו רוב את כוחו הפוליטי על-מנת לצמצם עוד יותר את זכויות המיעוט. נניח הייתם שומעים שרק השבוע חוקק הפרלמנט של אותו המקום חוק חדש, שמטרתו לפגוע במי מבין חברי המיעוט שיבקש לציין ולספר את סיפורו. במי הייתם תומכים? איפה אתם עומדים?
הפעילים המארגנים את הפגנות יום האדמה הקרוב מחזיקים בעמדות שונות. יש שידגישו את הפן הלאומי, יש את הדתי, יש את הבחירה בשיתוף ושילוב בין קבוצות וחברות. לא כל סיסמה שתקרא תייצג את כולם. כל דגל שיונף לא יסכם ויכיל את הזהויות וההשקפות כולן. אך הוועדות המכינות את ההפגנות הקרובות ביפו ובלוד משוועות לשותפים יהודים. ביום האדמה, ביום של פיגוע, בימים האחרים. בלוד רואים את המאבק הנוכחי נגד הריסות הבתים כמהלך משותף. ביפו מבקשים להעלות לבמה נואמים יהודים. אפשר להמשיך ולענות לקריאות האלה בכתף קרה וחשדנית. אפשר גם לעשות אחרת ולאתגר באמת, אישית וחברתית, את החלוקה האתנית כבלעדית.
עצמו עיניים לרגע, דמיינו “יום האדמה”. דמיינו עצמכם עונים אחרת לשאלת החלוקה.
בשנים האחרונות הוקמו בלב יפו שתי התנחלויות, במטרה מוצהרת לייהד את יפו. בחודשים האחרונים החלו התנחלויות הגרעין התורני וישיבת ההסדר במסורת של צעדות הפגנת כוח ושנאה. בקרוב מתוכננת גם הקמתה של התנחלות שלישית ע”י עמותת באמונה, בשוק האתרוג בליבה של שכונת עג’מי.
במקביל, דיירי יפו הפלסטינים מפונים מדירות של עמידר וחלמיש, מעל מאות בתים מרחף איום הריסה, וקיימת מצוקת דיור בר השגה לצעירי יפו. זאת בזמן שמוקמים ביפו מיזמי נדל”ן לטובת האוכלוסייה היהודית המבוססת.
ביום שבת, 2/4, בשעה 17:30
נפגש ברחוב קדם 163 בעג’מי
נצעד יחד, יהודים וערבים, לעצרת בגן השניים (רחוב יפת פינת דר’ ארליך)
ונקרא: די להריסות הבתים והפינויים! די להתנחלות! כן לפיתרונות דיור!
הסעות מי-ם: להרשמה התקשרו לגיל 0549414427
קראו עוד: איפה אתם?
