מפגין בקלנדיה, פלסטין. 5 ביוני 2011. Haley/SIPA/AP Images
אחת ממוזרויות החיים בירושלים היא שכולם יודעים היכן יעבור הגבול העתידי בין המזרח הפלסטיני למערב הישראלי – למרות התעקשותה המייגעת של ממשלת ישראל כי העיר לא תחולק שוב לעולם. למשל, צפונית לעיר העתיקה קו הגבול יקביל פחות או יותר למה שמכונה כיום כביש מס. 1, דרך מהירה בת ארבעה מסלולים המתמשכת מצפון לדרום עד שהיא מגיעה לחומות העיר העתיקה, שם היא פונה בחדות מערבה ממש מול שער שכם. אני נוסע בכביש זה כמה פעמים בשבוע בדרכי למשרדי באוניברסיטה העברית בהר הצופים, והקו המפריד בין השכונות הפלסטיניות והישראליות אינו יכול להיות ברור יותר. משמאל לכביש, לכיוון צפון, נמצאות השכונות החרדיות של מאה שערים ובית ישראל; מעבר לכביש, מצד ימין, שוכנת השכונה הפלסטינית הידועה שייח ג’ראח ורחוב הקניות הפלסטיני הראשי, סלאח א-דין. הקהילות שמשני צדי הכביש זוכות לרמות שונות לחלוטין של תקצוב לחינוך, לתחבורה, לשירותים סוציאליים ולתשתיות נוספות.
למרות נסיונותיה החוזרים ונשנים של הממשלה לפנות כמה שיותר פלסטינים משכונות ירושלמיות כגון שייח ג’ראח ולשתול במקומם מושבות של מתנחלים פנאטים, הקו עודנו ברור מאוד. לא היה זה מקרה שב-2 ביוני – יום ירושלים, ויום השנה ה-47 לאיחוד העיר במלחמת ששת הימים – העירייה העניקה את ברכתה, ובמידה רבה מימנה, צעדה המונית לאות תמיכה בהתיישבות נוספת של יהודים במזרח ירושלים (וברחבי הגדה המערבית בכלל). עשרות אלפי צועדים הלכו לאורך כביש מספר אחד דרומה ומערבה אל שייח ג’ראח ומשם אל תוך העיר העתיקה, כשהם מאובטחים על ידי כוחות משטרה במימון המדינה. עצם הרעיון של חלוקת העיר הוא לצנינים עבור מארגני ומשתתפי הצעדה – למרות שמרביתם יודעים היטב כי אין כל סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים ללא חלוקה שכזו. הצעדה היוותה הצהרה של הימין, כי אישוש וביצור הריבונות הישראלית על העיר כולה יתבצע באמצעות פרויקט ההתיישבות בשכונות פלסטיניות. הצועדים גם קראו קריאות תוקפניות ומאיימות, שאין להתעלם מהן או לזלזל בהן, כלפי האוכלוסיה הפלסטינית ואותם ישראלים התומכים בעצמאות פלסטינית.
מרבית הצועדים היו צעירים, ורובם מן הסתם היו מתנחלים. (הערכת המשטרה בדבר 25,000 משתתפים היתה קרוב לוודאי נמוכה מדי; אחרים העריכו את מספר הצועדים ב-40,000 איש.) לאורך מרבית המסלול, קרא הקהל העצום הזה קריאות שלעניות דעתי לעולם לא הושמעו בקול כה רם – ססמאות כגון “טיבחו את הערבים” (אטבח על-ערב) “מוות לשמאלנים”, “ארץ ישראל לעם ישראל”, “זה שיר נקמה”, “לשרוף את הכפרים שלהם” ו”מוחמד מת” (זו האחרונה הושרה במשנה מרץ ליד המסגד בשייח ג’ראח ובכניסה לרובע המוסלמי בעיר העתיקה). דבר אחד הוא לשמוע את הקריאות הללו מדי פעם, מפי כיסים מבודדים של קיצוניים או ממתנחלים בשדה בדרום הר חברון, ודבר אחר לגמרי הוא לשמוע אותן בוקעות מגרונותיהם של עשרות אלפי מפגינים המכניסים את עצמם לאקסטזה של שנאה. הססמאות מעלות זכרונות ספציפיים: לא יכולתי שלא לתהות כמה מהמפגינים הינם נכדים או נכדות של יהודים שעברו רגעים כאלו – בתור מטרות לשנאה יוקדת – באירופה. התושבים הפלסטינים של שייח ג’ראח והרובע המוסלמי בעיר העתיקה צפו באימה, אך לא היו נסיונות להגיב באלימות על השנאה.
במשך יותר מעשרים וארבע שעות התנהלו המוני המתנחלים ברעש מחריש אזניים ברחובות מזרח ירושלים, כשהצעידה בארבע לפנות בוקר ברובע המוסלמי מסבה להם הנאה מיוחדת. כמה מהצועדים השליכו אבנים על עוברי אורח פלסטינים ליד שער שכם. המשטרה, שלרוב עמדה מנגד בעוד הצעדה נמשכת, עצרה שלושה פעילי ‘סולידריות שייח ג’ראח’ ותשעה פלסטינים בסילוואן, שבעה מהם ילדים, וכן כמה מתנחלים.
זהו חזון אחד לגבי עתידה של ירושלים – ולמרבה הצער, נראה כי ההיסטריה הגזענית הולכת וצוברת כוח בישראל. בנוסף, כפי שקורה בדרך כלל בלאומנות המודרנית, המרכז הפוליטי והימין המתון יותר אינם עורכים כל נסיון לסכור את הגל העכור. כמה מחברי הממשלה, הנשלטת ממילא על ידי מפלגות המתנחלים, תורמים דרך קבע לרטוריקה המתלהמת. שרידי השמאל הישראלי הישן מפוצלים ומפוררים וחסרי כל השפעה פוליטית.
עם זאת, מחנה השלום לא מת. יוזמה ישראלית-פלסטינית משותפת מתכננת צעדת נגד – תחת הכותרת “צועדים לעצמאות” – ב-15 ביולי. לצעדה זו יכולה להיות חשיבות היסטורית. מספר הצועדים יהיה קטן הרבה יותר – כ-2,000 איש במקרה הטוב – אך משמעות האירוע תהיה חשובה בהרבה ממספר המשתתפים היבש. משהו חדש קורם עור וגידים בפלסטין. ספטמבר הולך ומתקרב, ואתו האפשרות של הצהרת עצמאות פלסטינית בעצרת הכללית של האו”ם בניו יורק. גם אם ארצות הברית תטיל וטו על הכרזת העצמאות במועצת הבטחון – מהלך פרדוקסלי, בהתחשב בתמיכה האמריקנית הרשמית וארוכת השנים במדינה פלסטינית בגבולות 1967 – יש סיכוי שהמציאות בשטח תתחיל להשתנות.
רבים, החל בשר הבטחון אהוד ברק וכלה באקטיביסטים פלסטינים אותם אני פוגש בשטחים, צופים כי ספטמבר יהיה הגרסה הפלסטינית של “האביב הערבי”. איש אינו יודע בדיוק איזו צורה תהיה לו, אך החזרות הגנרליות כבר החלו – למשל ב-15 במאי, יום הנכבה, שבו הצליחו הפגנות המוניות של פלסטינים מסוריה לפרוץ את גדר המערכת במג’דל שאמס ברמת הגולן. באותו היום, יותר מאלף מפגינים – ביניהם פלסטינים, ישראלים צעירים ותומכים בינלאומיים – צעדו במחסום קלנדיה המפריד בין ירושלים לרמאללה, וספגו במשך שבע שעות מטר בלתי פוסק של רימוני גז מדמיע ואמצעי פיזור הפגנות אחרים מצד החיילים שבמחסום. למרות שהפגנה זו זכתה לתשומת לב פחותה בהרבה בעיתונות, לדעתי היא הצביעה באופן ברור יותר על העתיד לבוא.
וריאציה ים תיכונית של הפגנה המונית לא אלימה השתרשה זה מכבר בקרב קהילות פלסטיניות במספר אזורים של הגדה המערבית: מעאסרה, נבי סאלח, דיר קאדיס, נעלין ובילעין, אם נזכיר רק כמה מהשמות. קיימת כיום מודעות ברורה בקרב רבים כי ההתנגדות הלא אלימה יעילה הרבה יותר נגד הכיבוש הישראלי מאשר אלימות; ובימים אלו, העקרונות ההומניים של גנדי ומרטין לותר קינג מנוסחים בערבית, תכופות וברורות, על ידי מנהיגם פלסטיניים מקומיים.
הסבר רהוט של הפילוסופיה והשיטה השמיע ב-5 ביוני באסם אל-תמימי, אחד ממנהיגי ההפגנות בנבי סאלח, בעת משפטו בבית דין צבאי ישראלי על ארגון הפגנות. אין לי ספק כי הטקסט של אל-תמימי יילמד יום אחד בבתי ספר, אולי אפילו בישראל; הוא דומה להפליא להצהרה המפורסמת של מהאטמה גנדי לשופט בריטי נשכח באחמדאבאד ב-1922, לאחר שהשופט דן אותו לשש שנות מאסר.
התנגדות לא אלימה היא גם המדיניות המוצהרת של הממשלה הפלסטינית ברמאללה. סלאם פיאד, ראש הממשלה, דיבר ב-24 ביוני בבילעין, שם זכו ההפגנות הלא אלימות, הנמשכות כבר שבע שנים כנגד הפקעת אדמות הכפר על ידי חומת ההפרדה, להצלחה מסוימת (הצבא החל להזיז את הגדר מעט מערבה, תוך ציות חלקי להחלטת בית המשפט העליון מ-2007. הכפר עדיין צפוי לאבד כשליש מאדמותיו לטובת הגדר): “תוצאות ההתנגדות העממית יהיו אולי אטיות,” אמר פיאד, “אך נצחונן מובטח, והעולם כולו אתנו. הדבר [הצלחת ההתנגדות העממית] הוא בלתי נמנע. הוא רחוק מלהסתיים – זו רק ההתחלה, אבל התחלה טובה מאוד. זה לקח זמן רב… [הזזת הגדר] מדגישה את כוחה העצום של האי-אלימות.”
איש לא יטען כי כל הפלגים הפלסטינים התנערו מאלימות, אך דוברי הממשלה ברמאללה גרסו, במידה מסוימת של צדק, כי הפיוס האחרון בין פתח לחמאס משקף הודאה מצד חמאס בכשלונו וכי אסטרטגיית האי-אלימות של המתונים פועלת. הצעדה ב-15 ביולי בירושלים היא צעד חשוב נוסף. לראשונה אי פעם, כל הפלגים הפלסטיניים שארגנו הפגנות במזרח ירושלים, כולל ועדות השכונות היעילות ומספר מלכ”רים הפעילים בפלסטין, מצטרפים לישראלים לפעילות פוליטית בחסות תנועת ‘סולידריות שייח ג’ראח’. חשוב לציין גם כי הצעירים הם הנושאים העיקריים בנטל. במובן מסוים, המצעד אמור לציין את נצחון שיטת הפעולה הלא אלימה בירושלים הפלסטינית, בהתאם למתרחש במקומות אחרים בגדה המערבית.
מזרח ירושלים, הכלואה בין חומת ההפרדה לבין הקו הירוק, שאדמותיה סופחו לישראל ב-1967, נוטרלה פוליטית בשנים האחרונות; כיום אנו רואים נסיון מצד 300,000 הפלסטינים החיים בעיר להשיב לעצמם את הכוח הפוליטי השייך להם באופן טבעי. העובדה שהדבר קורה בשיתוף פעולה הדוק עם ישראלים צעירים מהשמאל היא התפתחות מעודדת. לאלו שהתגייסו לפעולה יש מכנה משותף מוצק. אתר תנועת סולידריות מצהיר במפורש: ”מי שחותר לסיום השליטה הישראלית על הפלסטינים חייב לתמוך במהלך הממשי היחיד שישנו לקראת היעד הזה – הכרה במדינה פלסטינית עצמאית.”
הנה לפיכך העתיד האחר של ירושלים, האלטרנטיבה לתכניות המתנחלים. מצד אחד, גזענות אלימה שטופת מיסטיות, עם חזון של שליטה בריונית של עם אחד על האחר ושל נישול ודיכוי אינסופיים. מצד שני, האפשרות של פלסטין חופשית, שבירתה מזרח ירושלים, סוף לכיבוש ותקווה מציאותית להסכם המבוסס על פשרה והדדיות, הסכם שפרטיו ידועים כבר לכל ומקובלים על הרוב המכריע משני צדי הקו הירוק. (אחד הפרדוקסים של הפוליטיקה הישראלית הוא כי ישראלים בוחרים שוב ושוב בממשלות שעמדותיהן ימניות מהרבה מהדעות האישיות שלהם עצמם, בעוד סקרים מראים שוב ושוב כי כשני שלישים מהישראלים תומכים בהסכם לפי הקווים המנחים שכולם יודעים כי הם ניתנים ליישום). נראה שזו בחירה קלה.
תרגום מאנגלית: עופר שור
המאמר באנגלית פורסם ב The New York Review of Books
ביום שישי הקרוב, ה-15 ביולי,
נצעד יחד, ישראלים ופלסטינים, ממערב ירושלים למזרחה
במצעד משותף למען עצמאות פלסטין -
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.
קראו עוד:
האם גם השמאל הישראלי צועד לעצמאות? פעילי סולידריות כותבים
פיסת התודעה שקוראת לעצמה ישראל / מיכאל
בצד הנכון של ההיסטוריה | יעל שטרנהל
לא אדונים ולא אשמים, שותפים | ישי רוזן-צבי
שעת הבחירה של השמאל: מאבק משותף בכיבוש או כניעה לפשיזם
רק יחד נוכל לשבור את שלשלאות הדיכוי / דורית ודניאל ארגו
על כיבוש, דיכוי והדרך לעצמאות / צבי בנינגה
15 ביולי – צועדים לעצמאות
