זה כבר כמה שנים שאני יודעת על הפרוייקט שנקרא נוער מג”ב, אולי אחד הביטויים הקיצוניים ביותר למיליטריזם ולאלימות בחינוך בישראל. המחשבה שכל נער בגיל שמונה עשרה צריך לשאת נשק ולצאת בשם מדינת ישראל לפעולות כיבוש דיכוי והרג אזרחים היא תפיסה מופרעת ללא ספק אך הצורך להתחיל בגיל חמש עשרה, לראות בפעילות צבאית ופעולות שיטור כפעילות העשרה המעודדות ערכים היא מבהילה. ילדים בדומה ללא מעט מבוגרים, נמשכים לאקשן, לתחושת העוצמה והשליטה. את האידיאולוגיה בונים אחר כך. אידיאולוגיה לטרגדיה. לפני כמה שנים בבית הספר החקלאי בפרדס חנה סביב יום מחויבות אישית כל ארגוני המתנדבים שעוסקים בחברה ורווחה נשארו כמעט מיותמים כשעשרות רבות של תלמידים עמדו בתור מול הדוכן של מג”ב נדחקים כדי לזכות להרים את הרובה שהיה מונח שם בגאון ולהספיק לכוון אותו בתנוחת רמבו אופיינית ואולי אף להגניב איזה צליל יריה קטן לפני שילקח מידיו הכלי הנכסף ויועבר לבא אחריו.
ילדים נוחים להיות מושפעים, להתבלבל, להסתחרר מחוויות בהעדר ליווי ראוי של מבוגר אחראי. מבוגרים שרואים בנוער העומד חמוש ומאייש מחסום כהתגשמות התרומה לקהילה והתפתחות המנהיגות הבריאה אינו עונה להגדרה הזאת. בתי הספר מעודדים, מגייסי התוכנית נכנסים לכיתות הלימוד, המורים מפארים את משתתפי התוכנית ורואים בהם מנהיגים לעתיד. מג”ב מתגאה ביכולתו להגיע אפילו לנוער בסיכון (ניתוב אלימות לצורכי המשטר) ובשיתופי פעולה מוצלחים עם עמותות כמו אחרי, מציל”ה ואפילו עמותת אור ירוק. תמונות הילדים האוחזים בנשק מעטרות בגאווה את אתר האינטרנט של בית הספר עמי אסף שבמועצה האזורית דרום השרון. הצוות המוביל מתגאה גם בשילובן של נערות במערך הלוחם, ארז שור, אחד מרכזי הפרוייקט שהוביל בעבר את המאבק להקצות אליו תקנים בשכר מספר שכאשר בצוות יש מתנדבת נערה – “היא מסייעת במקרים שצריך לטפל או לבדוק חשודה אישה”. אכן חוויה מעצימה. משרד החינוך התנער ואמר כי אינו מכיר את הנושא אך מזה שנים מקבלים מתנדבי נוער מג”ב ניקוד של משרד החינוך השווה ליחידה אחת בתעודת הבגרות.
הנוער הזה יתגייס בוודאי לצבא, אז מה הדחיפות? הדחיפות היא ביכולת לעורר מוטיבציה על ידי מיצוב השרות הקרבי כערך מרכזי שיש לשאוף אליו, העולה בחשיבותו על כל שאר הדברים שניתן לעשות במסגרת פרוייקט מחוייבות אישית, להבהיר שאנו חיים על חרבנו וש”בטחון” היא משימתנו המרכזית כי נרדפים אנחנו ותחת איום מתמיד אנו חיים. הילדים קונים בשמחה את הסרט ההוליוודי ויוצאים לחרף נפשם ולהציל את המולדת.
בכתבה שיצאה על אותם הנערים בתחילת השבוע בגרסאות שונות במספר אתרי חדשות התמקדו בעיקר במשימת איוש המחסומים ובציד השוהים בישראל ללא אישור . המצב באזורים רבים בשטחים הכבושים תחת שליטה ישראלית בכי רע, אחוזי אבטלה עצומים, גם מי שעובד אינו יכול להתפרנס באופן מספק, המנהל האזרחי ממעט באישורים ואנשים רבים מגיעים לפת לחם. לישראל מגיעים תושבים פלסטינים ללא אישור בניסיון למצוא דרך לפרנס את משפחתם, רבים מהם עובדים עבודה קשה בתנאים לא רואיים, מוכנים להתפשר על שכר נמוך ביותר וישנים באתרי בניה. נערי מג”ב לא עוצרים לחשוב על מצבם של הפועלים, לא על מדוע הגיעו ולאן יש להם לחזור, לא על אחריותנו כחברה לאלה החיים לצידנו ואפילו לא על רגישותה ועצבותה של הסיטואציה ואין מי שינחה אותם לחשיבה מורכבת כזאת. בחברה שמושתתת על שנאת האחר וצומחת מפחדים וחרדות על רדיפה והשמדות לא פלא שהנערים והנערות כשהם מספרים כיצד הם רודפים אחרי אותם שב”חים בלילות, מחפשים איפה הם מתחבאים, דורשים תעודות ומעקבים אותם (במעורפל נרמז כי חלקם אפילו אוזקים אותם) אומרים בגאווה:”אני מגדירה את זה כהנאה, זה פשוט נותן לי ערכים ואני אוהבת את האקשן” “אני אוהבת ללכוד שב”חים, המטרה היא ללכוד אותם ולהחזיר אותם למקום אליו הם שייכים”. אכן חשוב שכל אחד ידע את מקומו בשרשרת המזון. לא רציתי להגיד היטלר יוגנד אבל הנה אמרתי. איפה ההורים אתם שואלים? חתומים על כל האישורים.
למרות הכרותי המוקדמת עם המפעל מעורר החלחלה הזה הופתעתי לשמוע שהנוער עוסק בפעולות מהסוג הזה. בדיקה קצרה העלתה שעל פי הנהלים הכתובים של מג”ב – “אין לשלב בני נוער בבדיקת נוסעים או רכב או בכל פעולה הדורשת מגע עם הנבדקים. חל איסור לשלב בני נוער בפעילות יזומה לאכיפה בתחום הפשיעה והעברינות וביצוע ביקורות באכסניות בני מיעוטים, ככלל לא יופעלו בני נוער בקו התפר וקו עימות”. אכן ברור כי באופן קבוע וכחלק מפעילותם השותפת מפרים מדריכי הפרוייקט את הנהלים הללו.
בדיקה נוספת שפכה אור על התהליך של הפיכתו של ילד בן חמש עשרה ללוחם מג”ב עשוי ללא חת. שלושה חודשי נסיון בהם יקח חלק בשלוש “פעולות שטח” לפחות לאחריהם יעמוד הנער לראיון אישי ולהערכה אצל המפקד שם יבררו האם ניחן בתכונות הדרושות על מנת להיות מתנדב ראוי, בעל מוטיבציה וחדור ערכי צה”ל, ימדדו “רמתו האישית של המתנדב, תכונותיו, יכולותיו וחסרונותיו” אם צלח את הניסיון הזה יגיע אל הרגע הנכסף- אימון בנשק חם. הנה כמה משפטי פנינה מתוך המסמכים של הפרוייקט:
” המתנדבים לעתיד עוברים הכשרה של מספר ימים מטעם מג”ב, בה מעבירים אנשי מקצוע הדרכות בנושאים כגון: הוראות פתיחה באש, נוהל מעצר חשוד ופריסת מחסומים. חלק אינטגרלי מהקורס הוא מטווח, ובו משתתפים כלל מתנדבי הנוער (כולל ותיקים), על מנת לשמור על כשירות.”
“המטווח מתבצע בנשקים מסוג “קרבין” (שהינו, אף על פי שנותיו הרבות, נשק אמין ומדויק) ו”M16″, לאחר תדרוך ולמידה קפדניים על אופן התפעול והשימוש בנשק. עם סיום תקופת ההכשרה, המתנדבים יכולים להתחיל להשתתף באופן פעיל בכל המשימות המוטלות על ‘נוער מג”ב”
“סיורים ממונעים ברכבים משטרתיים, תצפיות לאיסוף מל”מ, מארבים ליליים ותגבור האבטחה באירועים רבי משתתפים. כמו כן, מתקיימות פעילויות ייחודיות כגון השתלמויות בנושאי כיבוי אש, חילוץ והצלה, עזרה ראשונה, נהיגה ואימוני לוחמה וטרור הכוללים מטווח אקדח.”
נראה לי שאין צורך בדוגמאות נוספות או בהסברים, התמונה ברורה להפחיד.
אין כאן המון מידע חדש, המיליטריזם המסוכן שחודר לבתי הספר ואף לגני הילדים כבר חדל להפתיע , ובכל זאת כשמסתכלים על הילדים האלה עם הנשק והמדים והשנאה הלב נשבר. הם התוצר שלנו, תוצר של החברה והמערכת שהקמנו כאן של הערכים שהנחלנו כאן, מערכת שמעודדת אלימות, דיכוי והשתקה, שאינה רואה בזכויות האחר ערך שמחייב אותנו, שמתבטאת היום בכל הרעות החולות איתם אנו מתמודדים. החינוך והעבודה עם הילדים מזקקים לנו את כל זה לידי תמונה אחת קשה של ילד עם אקדח. אבל משם גם אולי יבוא תחילתו של פתרון, אם רק נדע להכנס לבתי הספר, לייצר עם ילדים שיח אחר, פתוח, שיוויוני, מקבל, חושב ושואל שאלות. זו אולי תהיה רק טיפה בים הזוועה שמאכילים לנו את הילדים, בין ריקוד הדגלים בירושלים וסיורים במערת המכפלה אבל אולי בכל זאת זה כיוון ששווה להשקיע בו מעט יותר. אולי.
