משטרה: כל הפוסטים

נוער מג”ב – גאווה לאומית / אלמה ביבלש

זה כבר כמה שנים שאני יודעת על הפרוייקט שנקרא נוער מג”ב,  אולי אחד הביטויים הקיצוניים ביותר למיליטריזם ולאלימות בחינוך בישראל. המחשבה שכל נער בגיל שמונה עשרה צריך לשאת נשק ולצאת בשם מדינת ישראל לפעולות כיבוש דיכוי והרג אזרחים היא תפיסה מופרעת ללא ספק אך הצורך להתחיל בגיל חמש עשרה, לראות בפעילות צבאית ופעולות שיטור כפעילות העשרה המעודדות ערכים היא מבהילה. ילדים בדומה ללא מעט מבוגרים, נמשכים לאקשן, לתחושת העוצמה והשליטה. את האידיאולוגיה בונים אחר כך. אידיאולוגיה לטרגדיה. לפני כמה שנים בבית הספר החקלאי בפרדס חנה סביב יום מחויבות אישית כל ארגוני המתנדבים שעוסקים בחברה ורווחה נשארו כמעט מיותמים כשעשרות רבות של תלמידים עמדו בתור מול הדוכן של מג”ב נדחקים כדי לזכות להרים את הרובה שהיה מונח שם בגאון ולהספיק לכוון אותו בתנוחת רמבו אופיינית ואולי אף להגניב איזה צליל יריה קטן לפני שילקח מידיו הכלי הנכסף ויועבר לבא אחריו.

ילדים נוחים להיות מושפעים, להתבלבל, להסתחרר מחוויות בהעדר ליווי ראוי של מבוגר אחראי. מבוגרים שרואים בנוער העומד חמוש ומאייש מחסום כהתגשמות התרומה לקהילה והתפתחות המנהיגות הבריאה אינו עונה להגדרה הזאת. בתי הספר מעודדים, מגייסי התוכנית נכנסים לכיתות הלימוד, המורים מפארים את משתתפי התוכנית ורואים בהם מנהיגים לעתיד. מג”ב מתגאה ביכולתו להגיע אפילו לנוער בסיכון (ניתוב אלימות לצורכי המשטר) ובשיתופי פעולה מוצלחים עם עמותות כמו אחרי, מציל”ה ואפילו עמותת אור ירוק. תמונות הילדים האוחזים בנשק מעטרות בגאווה את אתר האינטרנט של בית הספר עמי אסף שבמועצה האזורית דרום השרון. הצוות המוביל מתגאה גם בשילובן של נערות במערך הלוחם, ארז שור, אחד מרכזי הפרוייקט שהוביל בעבר את המאבק להקצות אליו תקנים בשכר מספר שכאשר בצוות יש מתנדבת נערה – “היא מסייעת במקרים שצריך לטפל או לבדוק חשודה אישה”. אכן חוויה מעצימה. משרד החינוך התנער ואמר כי אינו מכיר את הנושא אך מזה שנים מקבלים מתנדבי נוער מג”ב ניקוד של משרד החינוך השווה ליחידה אחת בתעודת הבגרות.

הנוער הזה יתגייס בוודאי לצבא,  אז מה הדחיפות? הדחיפות היא ביכולת לעורר מוטיבציה על ידי מיצוב השרות הקרבי כערך מרכזי שיש לשאוף אליו, העולה בחשיבותו על כל שאר הדברים שניתן לעשות במסגרת פרוייקט מחוייבות אישית, להבהיר שאנו חיים על חרבנו וש”בטחון” היא משימתנו המרכזית כי נרדפים אנחנו ותחת איום מתמיד אנו חיים. הילדים קונים בשמחה את הסרט ההוליוודי ויוצאים לחרף נפשם ולהציל את המולדת.

בכתבה שיצאה על אותם הנערים בתחילת השבוע בגרסאות שונות במספר אתרי חדשות התמקדו בעיקר במשימת איוש המחסומים ובציד השוהים בישראל ללא אישור . המצב באזורים רבים בשטחים הכבושים תחת שליטה ישראלית  בכי רע, אחוזי אבטלה עצומים, גם מי שעובד אינו יכול להתפרנס באופן מספק, המנהל האזרחי ממעט באישורים ואנשים רבים מגיעים לפת לחם. לישראל מגיעים  תושבים פלסטינים ללא אישור בניסיון למצוא דרך לפרנס את משפחתם, רבים מהם עובדים עבודה קשה בתנאים לא רואיים, מוכנים להתפשר על שכר נמוך ביותר וישנים באתרי בניה. נערי מג”ב לא עוצרים לחשוב על מצבם של הפועלים, לא על מדוע הגיעו ולאן יש להם לחזור, לא על אחריותנו כחברה לאלה החיים לצידנו ואפילו לא על רגישותה ועצבותה של הסיטואציה ואין מי שינחה אותם לחשיבה מורכבת כזאת. בחברה שמושתתת על שנאת האחר וצומחת מפחדים וחרדות על רדיפה והשמדות לא פלא שהנערים והנערות כשהם מספרים כיצד הם רודפים אחרי אותם שב”חים בלילות, מחפשים איפה הם מתחבאים, דורשים תעודות ומעקבים אותם (במעורפל נרמז כי חלקם אפילו אוזקים אותם) אומרים בגאווה:”אני מגדירה את זה כהנאה, זה פשוט נותן לי ערכים ואני אוהבת את האקשן” “אני אוהבת ללכוד שב”חים, המטרה היא ללכוד אותם ולהחזיר אותם למקום אליו הם שייכים”. אכן חשוב שכל אחד ידע את מקומו בשרשרת המזון. לא רציתי להגיד היטלר יוגנד אבל הנה אמרתי. איפה ההורים אתם שואלים? חתומים על כל האישורים.

למרות הכרותי המוקדמת עם המפעל מעורר החלחלה הזה הופתעתי לשמוע שהנוער עוסק בפעולות מהסוג הזה. בדיקה קצרה העלתה שעל פי הנהלים הכתובים של מג”ב – “אין לשלב בני נוער בבדיקת נוסעים או רכב או בכל פעולה הדורשת מגע עם הנבדקים. חל איסור לשלב בני נוער בפעילות יזומה לאכיפה בתחום הפשיעה והעברינות וביצוע ביקורות באכסניות בני מיעוטים, ככלל לא יופעלו בני נוער בקו התפר וקו עימות”. אכן ברור כי באופן קבוע וכחלק מפעילותם השותפת מפרים מדריכי הפרוייקט את הנהלים הללו.

בדיקה נוספת שפכה אור על התהליך של הפיכתו של ילד בן חמש עשרה ללוחם מג”ב עשוי ללא חת. שלושה חודשי נסיון בהם יקח חלק בשלוש “פעולות שטח” לפחות לאחריהם יעמוד הנער לראיון אישי ולהערכה אצל המפקד שם יבררו האם ניחן בתכונות הדרושות על מנת להיות מתנדב ראוי, בעל מוטיבציה וחדור ערכי צה”ל, ימדדו “רמתו האישית של המתנדב, תכונותיו, יכולותיו וחסרונותיו” אם צלח את הניסיון הזה יגיע אל הרגע הנכסף- אימון בנשק חם. הנה כמה משפטי פנינה מתוך המסמכים של הפרוייקט:

” המתנדבים לעתיד עוברים הכשרה של מספר ימים מטעם מג”ב, בה מעבירים אנשי מקצוע הדרכות בנושאים כגון: הוראות פתיחה באש, נוהל מעצר חשוד ופריסת מחסומים. חלק אינטגרלי מהקורס הוא מטווח, ובו משתתפים כלל מתנדבי הנוער (כולל ותיקים), על מנת לשמור על כשירות.”

“המטווח מתבצע בנשקים מסוג “קרבין” (שהינו, אף על פי שנותיו הרבות, נשק אמין ומדויק) ו”M16″, לאחר תדרוך ולמידה קפדניים על אופן התפעול והשימוש בנשק. עם סיום תקופת ההכשרה, המתנדבים יכולים להתחיל להשתתף באופן פעיל בכל המשימות המוטלות על ‘נוער מג”ב”

“סיורים ממונעים ברכבים משטרתיים, תצפיות לאיסוף מל”מ, מארבים ליליים ותגבור האבטחה באירועים רבי משתתפים. כמו כן, מתקיימות פעילויות ייחודיות כגון השתלמויות בנושאי כיבוי אש, חילוץ והצלה, עזרה ראשונה, נהיגה ואימוני לוחמה וטרור הכוללים מטווח אקדח.”

נראה לי שאין צורך בדוגמאות נוספות או בהסברים, התמונה ברורה להפחיד.

אין כאן המון מידע חדש, המיליטריזם המסוכן שחודר לבתי הספר ואף לגני הילדים כבר חדל להפתיע , ובכל זאת כשמסתכלים על הילדים האלה עם הנשק והמדים והשנאה הלב נשבר. הם התוצר שלנו, תוצר של החברה והמערכת שהקמנו כאן של הערכים שהנחלנו כאן, מערכת שמעודדת אלימות, דיכוי והשתקה, שאינה רואה בזכויות האחר ערך שמחייב אותנו, שמתבטאת היום בכל הרעות החולות איתם אנו מתמודדים. החינוך והעבודה עם הילדים מזקקים לנו את כל זה לידי תמונה אחת קשה של ילד עם אקדח. אבל משם גם אולי יבוא תחילתו של פתרון, אם רק נדע להכנס לבתי הספר, לייצר עם ילדים שיח אחר, פתוח, שיוויוני, מקבל, חושב ושואל שאלות. זו אולי תהיה רק טיפה בים הזוועה שמאכילים לנו את הילדים, בין ריקוד הדגלים בירושלים וסיורים במערת המכפלה אבל אולי בכל זאת זה כיוון ששווה להשקיע בו מעט יותר. אולי.

 

הימין נלחם. והשמאל? / אלמה ביבלש, פעילת ‘סולידריות’, בהפגנה בענתות

אני מתרגשת מאוד לראות את כולכם, את מאות האנשים שהגיעו, עומדים איתנו כאן היום בענתות כדי לומר לא לאלימות המשתוללת של הימין. החזרה שלי היום לכאן אינה מובנת מאליה. ההחלטה לא באה בקלות. התמונות והפחד המשיכו ללוות אותי גם השבוע, גם חודש וחצי אחרי. אבל אין דבר נכון יותר מהעמידה של כולנו יחד. כאן, דווקא כאן. בפתח ישוב שחרט על מצחו אות קלון. שכה רבים מתושביו השתתפו בתקיפה ואילו האחרים אשמים בשתיקה. שתיקה הנמשכת כבר חודש וחצי, במהלכם איש לא לקח אחריות, אף אישה לא הוקיעה.

ההתנחלות שאנו עומדים בפתחה, מול השער הסגור, הפכה עצמה לסמל. סמל ל”התנחלות איכות חיים” שנהייתה לחממה לאלימות וטרור, סמל להשתלטות כוחנית ומפרת חוק על אדמות פלסטיניות פרטיות, סמל לשיתוף הפעולה – במעשה ובמחדל – בין העבריינים לבין מי שמתיימרות להיות “רשויות החוק” בישראל.

כי אלימות הימין לא מתבטאת רק באגרוף, או צינור או סכין. ולא מצטמצמת לספריי השחור של כתובות הזוהמה “תג מחיר”. באנו לכאן לדבר על האלימות הפיזית הקשה שחווינו פה בענתות, שחוו חברינו מ”לוחמים לשלום” במסיק בג’אלוד ממתנחלי “אש קודש”, שחווה האוכלוסייה הפלסטינית על בסיס קבוע, יומיומי. באנו לדבר על שרפת המסגדים, על עקירת העצים ועל כתובות הנאצה. אבל לא פחות חשוב מזה – באנו להצביע על שיתוף הפעולה בין הזרועות השונות של מכונה משומנת שבימים אלה מעצבת לכולנו את מציאות החיים וקובעת פה כללים חדשים.

הגדר הפשוטה הזו, שאנו עומדים עכשיו לצידה, יכולה לשמש כדוגמה. מתנחלי ענתות השתלטו בכוח הזרוע וההפחדה על אדמות פלסטיניות פרטיות והציבו אותה כאן, הרחק מהשטח שהוקצה להם, גם הוא בניגוד לחוק. והרשויות – לא רק שלא פרקו אותה והעמידו אותם לדין – אלא חיברו אותה לתשתיות, הציבו עובד במימון המדינה לעמוד בפתחה, ומנעו מבעליהם של האדמות הכלואות בתוכה את הגישה החופשית אליה. כך זה עובד, שוב ושוב: בתחילה בכוח, אחר-כך במדיניות של מחדל, עצימת עין מכוונת, אחר-כך בהכשרה שבדיעבד. בתמיכה ובתקצוב. עוד אדמה, עוד חלקה, גדר, שער ממוגן, אבטחה, חיבורים מוסדרים למים, חשמל, סלילת כבישים, היכלי תרבות. ומאחור, נשכחים, אלפי פלסטינים שאדמתם נגזלה, כבודם נרמס, פרנסתם אבדה וביטחונם ובטחון ילדיהם הפקר.

הימין נלחם היום, בחזיתות רבות. כוחות הביטחון, צבא מג”ב ומשטרה, מגויסים לשירותה של אידיאולוגיה קיצונית. כאן, עוד יותר אפילו מבשייח ג’ראח, נתקלנו באכיפה בררנית שמיושמת על-ידי משטרה פוליטית המשרתת את משטר הכיבוש. משטרת ישראל ביתנו, משטרת המתנחלים. ראינו זאת בברור כשהם עמדו מנגד ואפשרו לזוועה להתרחש. ראינו את זה כשבמשך חודש וחצי לא נעצר אף אחד מהתוקפים. וראינו את זה כשגם את קיום ההפגנה הזאת הם ביקשו למנוע.

הימין נלחם גם באמצעות החקיקה המתרחשת היום בכנסת, ובאמצעות מינויים המאפשרים לאידיאולוגיית הכיבוש והנישול לחדור אל עמדות מפתח. ותיקי מועצת יש”ע מונו לאחרונה לתפקיד ראש מנהל מקרקעי ישראל ורשות שמורות הטבע והגנים. לא מקרה הוא ששני התפקידים קשורים לאדמות וקרקעות.

הרציונאל שבבסיס פרויקט ההתנחלות הגזעני והגזלן פרץ את גבולות השטחים. בערים המעורבות בתוך הקו הירוק ביפו, צפת, רמלה, לוד, פועלים גרעינים תורניים וישיבות הסדר, שמטרתם יהוד וסילוק של אוכלוסיה פלסטינית ערבית, זוכים לתמיכה מלאה של המשטר בישראל, תופסים אחיזה ומפיצים מסרים גזעניים ומסוכנים.

הדוגמאות עוד רבות אבל אני רוצה לקצר. התמונה ברורה. הימין נלחם. התקשורת, שתפקידה לדווח ולהצביע על מגמות, שקובעת מה נתפס כחשוב, פועלת משיקולי כסף ורייטינג ולרוב מתקרנפת ולא מקימה קול צעקה.

ומה איתנו? פעילות שמאל ואנשי זכויות האדם? איפה אנחנו? בתוך המאבק נגד הכיבוש ולמען שוויון אזרחי שיאפשר מרחב מחיה הוגן לכולנו, מה התפקיד שמוטל עלינו?

אני יודעת שאסור לנו לשבת בצד. איבדנו את הפריבילגיה והזכות לוותר על פעולה. הבחירה שלנו פעילי סולידריות ושלי באופן אישי, בחירה שגם אחרים שותפים לה, היא עמידה בשטח. לצד הפלסטינים במאבק משותף, היכן שהעוול מתרחש, תוך נכונות להגיע אל  המקומות ולעמוד במצבים בהם הוא מרים את ראשו. כי אנחנו יודעים שלא אנחנו מביאים את האלימות לענתות – היא כבר נמצאת פה. אבל אנחנו גם יודעים שכישראלים יש לנו פריבילגיות שאין לפלסטינים החיים תחת כיבוש. ואנחנו נחושות ונחושים להשתמש בהן, אפילו בזמנים האלה, כשהן נשחקות. כי תפקידנו הוא לחשוף, ולהוציא החוצה את הריקבון, את הסכנה, ולהסיר את המסכות. להיצמד לכללים של מאבק בלתי אלים ולהיאבק – בגזענות, באלימות, בכיבוש.

היום, אני פונה אל כולכם וקוראת לפעולה. עלינו להבין מול מה אנחנו עומדים – ולהשיב בחזיתות רבות. כל אחד ואחת מאיתנו על פי יכולתה, על פי אמונתה וכישוריה. עלינו להרחיב את המעגלים, לצרף אלינו אנשים נוספים, ולעשות. כבר עכשיו מאוחר, מאוחר מאוד. אבל לא מאוחר מדי.

11 בנובמבר 2011


ראו כאן לסרטון המלא מההפגנה

קראו עוד:
לא נסכים להיות חברה קולוניאלית / פרופ’ זאב שטרנהל בהפגנת סולידריות בענתות
קבוצות הטרור מקבלות עידוד מהכנסת /  ג’רייס סאבא בהפגנת סולידריות בענתות
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הסרטון מאירועי ענתות, 30 בספטמבר 2011

לא נסכים להיות חברה קולוניאלית / פרופ’ זאב שטרנהל בהפגנת סולידריות בענתות

אנחנו נמצאים כאן על מנת לומר לכל מי שצריך לשמוע: הבריונים לא יפחידו אותנו. הם לא ימנעו בעדנו מלחזור ולומר שאם ישראל לא תשים קץ להתנחלות, תשים ההתנחלות קץ למדינת ישראל. הם לא ימנעו בעדנו מלומר שאנחנו לא נסכים להיות חברה קולוניאלית, לא נסכים לאפרטהייד בשטחים ולא נסכים לחיסולה ההדרגתי של הדמוקרטיה הישראלית.

 

המקום שאנו עומדים בו נכנס כבר להיסטוריה של המאבק הארוך והקשה נגד דכוי הפלסטינים, נגד האפליה שהם סובלים ממנה מזה שנים רבות כל כך. אך מטרות המאבק המתנהל כאן הן הרבה מעבר לעשית צדק: כאן נלחמים על נפשה של הארץ הזאת, על עתידה ועל עתיד ילדינו ונכדינו. תנועת סולידריות שייח ג’ראח נולדה באורח ספונטני, כאשר התברר שמתנחלים התחילו בנישול של תושבים ערבים ממזרח ירושלים. עקרונית, אנחנו חושבים שאם מותר ליהודים לדרוש בחזרה בתים או שטחים שהיו בבעלותם לפני מלחמת העצמאות אז מן הצדק הוא שערבים יוכלו לתבוע בתים ושטחים בבקעה או בקטמון. אבל לא זה מה שאנחנו דורשים: אנחנו תובעים מהיהודים ומהערבים, מהישראלים ומהפלסטינים גם יחד להכיר בסופיות המצב שהתהווה בשנת 1949. עקרון זה חל גם על ירושלים, עיר משותפת לשני העמים.

עקרונותינו פשוטים מאין כמוהם: לשני העמים אותן זכויות ואם לנו יש זכות לצדק, לחרות, לעצמאות ולשלטון עצמי, אז אותן הזכויות בדיוק שמורות גם לפלסטינים. והן שמורות לפלסטינים ושמורות לנו כי אלה זכויות אוניברסליות השייכות לכל בני אדם, לכל העמים על פני כדור הארץ. אם יש לנו זכות למדינה משלנו אז גם לפלסטינים אותה זכות, ומאחר חיים בארץ הזאת שני עמים אז את הארץ הזאת חייבים לחלק. זהו פתרון של תבונה ופתרון של צדק. ואנחנו אומרים עוד משהו: לאף אחד משני העמים אין בלעדיות בבעלות על הארץ. חלוקת הארץ היא הדרך היחידה לעשות צדק לשני העמים והקו הירוק הוא האמצעי לחלוקת הארץ על בסיס העקרון של סופיות החלוקה הטריטוריאלית של מלחמת העצמאות.

לכן, ההתנחלות אינה רק כפי שנהוג לומר, מכשול לשלום, היא חסם השלום, היא האסון הגדול של התנועה הלאומית היהודית ושל מדינת ישראל. הציונות לא הייתה תנועה להשתלטות על חייו של עם אחר, היא הייתה זקוקה לחלקת ארץ עליה אפשר יהיה להקים בית. אנחנו את ביתנו הקימונו: באיזה נימוק מותר לנו למנוע מהפלסטינים להקים את מדינתם שלהם?

בעיית המאחזים הקרויים לא חוקיים, כאילו שלא כל ההתנחלות היא בלתי חוקית, היא בעיה משנית לגמרי. הבעיות המשפטיות הכרוכות בהתנחלות – קרקע פלסטינית פרטית, לא פרטית, הלבנת המאחזים – מעניינות כקליפת השום. מה זה משנה אם עוד כמה קרוונים יעמדו על הגבעות: האם יש מי שבאמת סבור שהורדת כמה צריפים תשנה משהו? הבעיה היא לא שם: הבעיה האמיתית היא אצל האנשים ההגונים, שומרי חוק כמו השר בני בגין. השר בני בגין, הידוע כאיש צדיק, תובע לקיים בדחיפות את פסיקת בג”צ ולהוריד את הקרוונים האלה. נהדר! אבל בעת ובעונה אחת השר בגין נלחם בכל כוחן על סיפוח גושי ההתנחלויות. שימו נא לב שאצל השר בגין רק גושי ההתנחלויות ישארו בידינו. רק הם! שום דב אחר לא! אלא שאצלו אין גוש עופרה, גוש אריאל, גוש מעלה אדומים, זה מסובך מדי. אצלו זה הרבה יותר פשוט: יש גוש יהודה, יש גוש שומרון, ויש גוש הבקעה וכולם אצלנו. ובני בגין מוביל את האנשים ההגונים בימין במאבק הגדול על שלטון החוק בישראל. אם זה לא היה כל כך עצוב, כל כך טרגי, זה היה נושא למערכון.

לבסוף תרשו לי עוד משהו: מהפכת הימין המתנהלת עכשיו בכנסת מלווה בסתימת הפיות הגסה לתקשורת, בצד גזר דין מוות על ערוץ 10 שתכניות החדשות שלו והעיתונאים החוקרים שלו לא נשאו חן בעיני הממשלה, אינה חמורה פחות מהפעילות הבריונית של כנופיות תג מחיר. האיומים על אנשי “שלום עכשיו”, המלחמה נגד בית המשפט העליון, משתלבים במערכה כוללת, שמטרתה שחיקה של הדמוקרטיה הישראלית. המערכה על אופיו של המשטר בישראל קשורה קשר הדוק למאבק על הנסיגה מהשטחים ועל השלום. אלה שני צדדים של אותה מטבע: ככל שיקצין אפיו האנטי-דמוקרטי של המשטר שהימין מנסה להנהיג בישראל, יקטנו הסיכויים להסדר של שלום.

שעה קשה, אנחנו נלחם בשתי החזיתות גם יחד. רוחנו לא תיפול ואנחנו לעולם לא נסכים להיות גולים בארצנו.

11 בנובמבר 2011


ראו כאן לסרטון המלא מההפגנה

קראו עוד:
הימין נלחם. והשמאל? / אלמה ביבליש, פעילת ‘סולידריות’, בהפגנה בענתות
קבוצות הטרור מקבלות עידוד מהכנסת /  ג’רייס סאבא בהפגנת סולידריות בענתות
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הסרטון מאירועי ענתות, 30 בספטמבר 2011

קבוצות הטרור מקבלות עידוד מהכנסת / ג’רייס סאבא בהפגנת סולידריות בענתות

שמי ג’רייס סאבא, פלסטיני מיפו, בעל מסעדה. לפני שבוע וחצי כשהגעתי למסעדה בבוקר המטבח עלה באש, כתובות “תג מחיר” ו”כהנא צדק” רוססו על הקירות.

יפו היא עיר מעורבת יהודים וערבים שחיים יחד מזה שנים, לא תמיד הכול הולך חלק אבל תמיד ידענו להסתדר, להמשיך הלאה. כנראה שהדו-קיום היה מפריע לקבוצות מסוימות שבוחרות בקו גזעני ואלים שראינו בעיקר במקומות כמו חברון ומקומות נוספים בשטחים.

אלימותן של קבוצות אלה הולכת וגוברת, לפני כחודש רוססו כתובות “מוות לערבים” בבית הקברות הם לא מבדילים בין מקומות קדושים, בתי עסק או אפילו בתים פרטיים וזו עליית מדרגה ופגיעה בנפש נראית קרובה מתמיד, אוזלת ידה של המשטרה משדרת מסר מסוכן ונותנת אור ירוק לפורעים. ופה, למרבה האירוניה, אני רוצה להודות למתנחלים שמנסים בכל דרך לסכסך במרקם העדין של החיים המשותפים ביפו, הם רק מקרבים.

בשבוע בו שיפצנו את המסעדה השרופה הגיעו אלינו אנשים רבים לתמוך ולעזור לא כולם מעורבים לא כולם פעילים פוליטית.

בימים הראשונים לאחר האירוע הרגשתי שחרב עלי עולמי, מאחורי הזעזוע הציבורי ישנו גם זעזוע אישי  בתמיכה, העזרה, הטלפונים המעודדים וביקורי ההזדהות נתנו לי את הכוח להמשיך.

קבוצות הטרור האלו אינן פועלות לבדן מעבר לתמיכה ציבורית רחבה הן מקבלות עידוד אפילו מהכנסת ,הממשלה ואפילו שר החוץ הוא מתנחל התומך בטרנספר.

אנחנו עומדים כאן היום על אדמה פלסטינית כבושה בה אחיי הפלסטינים חיים תחת משטר אימים של כיבוש וגזל. המתנחלים אולי מרגישים חזקים אך עם כובש לעולם לא יהיה חופשי. זכותם של הפלסטינים להיות עם חופשי בארצם וזכותם וחובתם להיאבק על כך.

הכיבוש אינו רק הפרת זכויות וגזלת אדמות הכיבוש הוא גזלת ילדות, תמימות וצלם אנוש.

אני קורא לכל מי שנמצא כאן היום וגם למי שלא, לא לפחד, לא להיכנע לאלימות הימין לא לוותר על חלום החופש וניצחונה של השפיות ולהמשיך במאבק.

11 בנובמבר 2011

קראו עוד:
הימין נלחם. והשמאל? / אלמה ביבליש, פעילת ‘סולידריות’, בהפגנה בענתות
לא נסכים להיות חברה קולוניאלית / פרופ’ זאב שטרנהל בהפגנת סולידריות בענתות
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הסרטון מאירועי ענתות, 30 בספטמבר 2011

ב-11 בנובמבר עוצרים את אלימות הימין!

 

עצרת מחאה בענתות ביום שישי, 11/11, בשעה 13:00.

ב-11 בנובמבר נקיים עצרת מחאה ביישוב ענתות, מקום בו התרחשו לפני כחודש שתי תקיפות אלימות של פעילינו. בתקופה שעברה מאז האירועים, היינו נתונים תחת מסע הכפשה של אנשי התנחלות, שכלל הפצת שקרים מכוונים בתקשורת ובערוצים אחרים. לא השקרים ולא האגרופים של מתנחלי ענתות יועילו להם. אנו נחושים לחשוף את קלונם. ענתות אינה “התנחלות איכות חיים” שלווה חמש דקות מירושלים. ענתות היא התנחלות שגוזלת באופן שיטתי אדמות פלסטיניות ומטילה טרור על סביבתה. כמו בקיצוני שבמאחזים, גם בענתות ישנו גרעין גדול של פורעים אלימים שסבורים שהם מעל לחוק.

החודש האחרון ייזכר כקו פרשת מים של טרור הימין. בין המסגדים השרופים, העצים העקורים והפעילים הפצועים, התברר שזאת תופעה מתעצמת ומרובת מוקדים, מעבר ובתוך הקו הירוק. אנו זקוקים לכל אחד ואחת מכם שישמיע את קולו. לפני שיהיה מאוחר מידי. כי חייבים לעצור את אלימות הימין!

הקריאה שלנו היא לא רק כנגד אלימות המתנחלים אלא גם כנגד המערכת שנותנת לה גיבוי מלא. מאז שהחלה התופעה הקרויה “תג מחיר” ישנו כשל סידרתי של המשטרה בחקירת אותם אירועים וכמעט כל התיקים נסגרים בעילה של “חוסר ראיות” או “עבריין לא נודע” (למידע נוסף ראו את הדוח של “יש דין”). באירועים החמורים שהתרחשו בחודש האחרון נוכחנו על בשרנו שכוחות הביטחון בשטח, במקרה הטוב עומדים מנגד ובמקרה הרע מצטרפים בעצמם לפורעים. גם אחרי שמעשי האלימות של תושבי ענתות התפרסמו בכל כלי התקשורת, עמדה המשטרה בסירובה לאפשר לנו לחזור להפגין במקום. בלית ברירה פנינו לבג”צ. לאחר מאבק עיקש ניצחנו את המשטרה שנאלצה לאשר את ההפגנה ולאבטח אותה.

ראו כאן סרטון הזמנה להפגנה נגד האלימות הפוליטית – והפיצו אותו!

להרשמה להסעות נא להיכנס לטופס המקוון: http://bit.ly/saTIZj

קראו והפיצו:
למה אחזור לענתות | יעל קינן
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן

למה אחזור לענתות | יעל קינן

למעלה מחודש עבר מאז הותקפו פלסטינים ופעילי שמאל בענתות. השיח הציבורי נותר כשהיה, ואירועים אלימים מן הסוג שחווינו בראש השנה עוברים לסדר היום. מדי פעם מתפרסמת עוד ידיעה על אלימות הימין, עוד אזהרה של גורם בכיר מפניה, עוד דיווח על כתובת שרוססה, על עצים עקורים נוספים. מרבית האירועים כלל אינם מגיעים לדפי העיתונים: אדמות נגזלות ומופקעות, מבנים נהרסים, הרחבות של התנחלויות צצות כפטריות אחרי הגשם.

אסור לתת לגישה הזאת לנצח. אסור להמשיך בגישה פאסיבית שמקבלת את האלימות, משלימה איתה ובכך מאפשרת אותה. מוכרחים לעמוד ולהתריע, לראות ולהקים קול צעקה: די, לא עוד. מוכרחים לקום ולומר שאנחנו רואים את הנעשה, מתקוממים, ומסרבים לתת לו להמשיך. לכן אחזור לענתות ביום שישי הקרוב.

האירועים הקשים שהתרחשו בענתות בראש השנה נחוו בקרב מי שנכח בהם, ובקרב חוג מצומצם מדי, כקו פרשת מים בכל הנוגע לאלימות הימין בארץ. זו הייתה תקיפה אלימה של מתנחלים כלפי פלסטינים וישראלים, תחת עינה הפקוחה והאדישה של משטרת ישראל. בתקיפה לקחו חלק שוטרים שלא היו בתפקיד ונראה היה שהיא מתנהלת תחת ניצוחו של רכז הביטחון של ההתנחלות. שוטרים שנכחו במקום, וכוחות נוספים שהגיעו לאחר פרוץ האלימות, לא עשו דבר כדי להגן על הפעילים, מגמה שהמשיכה בהימנעותה של המשטרה ממעצר חשודים. התקיפה אירעה, תוצאותיה ברורות ומתועדות בתמונות וברישומי בית-חולים, אך באורח פלא איש אינו אחראי לה. הדם כנראה נשפך מעצמו, הזכוכיות התנפצו, וידו של איש לא הייתה בדבר.

האמת היא שההפך הוא הנכון. למעשה, אין מי שאינו אחראי לאלימות. המתנחלים התוקפים בוודאי, ההתנחלות כולה שלא הוקיעה, מפעל ההתנחלות הרחב שאחראי לגזל אדמות מתמשך. לאלה יש להוסיף אישים פוליטיים, מכל צידי המפה, שממשיכים לאפשר את מנגנון הכיבוש, שהתקיפות הן תולדה ישירה ובלתי נמנעת שלו. אחראית גם המשטרה שאינה מגינה ואינה עוצרת, מערכת המשפט שאינה אוכפת, התקשורת שאינה מדווחת. לכל אלה יש להוסיף אותנו, כולנו, אזרחי ואזרחיות המדינה. גם לנו, ואולי לנו בראש ובראשונה, יש אחריות לדברים הנעשים כאן, הנעשים בשמנו, אם נרצה בכך ואם לאו. יש לנו חובה לדעת מה מתרחש, להוקיע, ולא לתת את ידינו להמשך האלימות. לכן אחזור לענתות ביום שישי הקרוב.

נוח אולי לראות כל אחד מן האירועים האלימים כמבודד, אך זוהי אשליה מסוכנת. אלימות הימין אמנם מסלימה בחודשים האחרונים, אך היא מתקיימת באין מפריע כבר שנים רבות. היא אמנם הולכת ומתקרבת לליבה של ישראל, אך זאת רק משום שאנו מאפשרים אותה כבר שנים בשטחים. קו ישיר מחבר בין כיכר מלכי ישראל בנובמבר 1995 לאירועים המכונים בשפה מכובסת “תג מחיר”- כולם ממחישים את כוחו של נגע האלימות, את עומק השפעתה של הגזענות ואת השפעתו ההרסנית של הכיבוש. הגעתנו אל התחנה הבאה והאלימה במסלול המפחיד הזה היא רק עניין של זמן. אופייה עוד לא ברור, גם המיקום על פני המפה עוד לוט בערפל, אך אין ספק שהיא תגיע. לכן, מוכרחים היום לעצור ולהתריע, בקול ובמעשה, לפני שמשהו גרוע עוד יותר יתרחש. מוכרחים להגיע למקום ולהבהיר שאלימות אינה כלי לגיטימי, שהשתקה אינה עובדת ושלא ניתן להבריח את מי שקוראים כנגד האלימות והגזענות.

אלה שמציתים מסגד ומכים פעילים ומרססים כתובות, מוכרחים לראות ולהבין שהציבור אינו מוכן לקבל מעשים כאלה. מוכרחים לדעת שפושעים יש להעניש. עלינו לדרוש ממערכות החוק למלא את תפקידן ולפעול נגד ההשתוללות משולחת הרסן של הימין והמתנחלים בארץ. יש להבהיר לנבחרי הציבור ששיתוף הפעולה שלהם, העידוד המסית ומלבה האש שלהם, הוא מאוס ומסוכן. הרוחות האנטי-דמוקרטיות הולכות ומתחזקות, ויש לעמוד מולן ולומר, די. לכן אחזור לענתות ביום שישי הקרוב. כדי להפסיק לשתוק, כדי להראות למי שנוקטים באלימות ובשנאה שדרכם פסולה ומסוכנת ושיש מי שעומד מולה ואינו מוכן עוד.

למעלה מחודש עבר מאז הותקפנו בענתות. סממני התקיפה הולכים ודוהים עם הזמן, אבל ההתמודדות הפוליטית רק מתחילה. גם לאחר שהסימנים מנוקים מן הקיר הכתובת מוכרחה להישאר. את משמעותה ואת הסכנה שבה אסור למחוק, לשכוח ולטשטש. ביום שישי נחזור לשם כדי לומר ששנאה לא תגרש אותנו, שאלימות לא תנצח אותנו ושאף אחד לא יכול להשתיק אותנו. נצביע על הקשר המסוכן בין תוקפים אלימים לבין מוסדות שלטון המגנים עליהם, ובין מפעל ההתנחלות עצמו לאלימות המופגנת כלפי מתנגדיו. נגיע לענתות מפני שכדי למחות כנגד ההשתקה צריך קודם כל להפסיק לשתוק מולה.

ביום שישי הקרוב, 11/11,  בשעה 13:00, חוזרים להפגין בענתות.
הפיצו את הקריאה: ב-11 בנובמבר עוצרים את אלימות הימין!

ראו כאן סרטון הזמנה להפגנה נגד האלימות הפוליטית – והפיצו אותו!

להרשמה להסעות נא להיכנס לטופס המקוון: http://bit.ly/saTIZj

קראו והפיצו:
אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן

 

 

אשה מוכה, דמוקרטיה מוכה | דורית אלדר

התגובות על רצח אשה מוכה נעות מ”לא שמענו, לא ידענו” ל”הכתובת היתה על הקיר”. גורל הדמוקרטיה הישראלית דומה: הכתובת על הקיר מרוחה בכתב “תג מחיר” שחור, גם אם נבחר שלא לשמוע. החשש מרצח הדמוקרטיה גובר מיום ליום.

מעטות הן הנשים המוכות המתלוננות במשטרה, מבקשות עזרה או עוזבות את הגבר האלים. לא תמיד יכולה האישה המוכה החיה תחת טרור לפעול כנגדו. במקרים רבים היא מכחישה – בפני עצמה ובפני הסובבים אותה – את חומרת המצב, מקווה ש”יהיה בסדר”, אם רק תצליח לא לומר את המשפט שמרגיז אותו, אם רק תצליח לדייק בטיגון השניצל, אם רק תתעלם מרוחו הרעה.

ניסיונותיה כושלים: מעשיה נתפסים כפרובוקציה, ולאחר רגיעה – האלימות חוזרת, קשה ומסוכנת יותר. ספירלה של אלימות. יש הורים שכשתפנה לעזרה יענו לה: “ככה זה בחיים, אל תעשי פרובוקציות”. במקרה הרע, אישיותה נשחקת ונעלמת, ובמקרה הרע ביותר, היא נרצחת. במקרה הטוב היא מגייסת כוחות ומשאבים, מחפשת עזרה כדי להגן על עצמה, הוריה לצידה והיא מפסיקה להיות קורבן לאלימות.

הדמוקרטיה המוכה והחבולה, היחידה במזרח התיכון שאנו מתהדרים בה, כמוה כאשה מוכה. לנגד עינינו מתפתח טרור מסוכן ואלים. ספירלה של אלימות – שתכיפותה עולה ומסוכנותה גוברת. אנו עומדים מנגד וצופים בפעולות “תג מחיר” המתרחבות וגוברות: קודם בשטחים הכבושים, באמצעות פגיעה בגופם של חקלאים פלסטינים ובעצי זית שלהם, אחר כך בשריפת מסגד בצפון, בניתוץ קברים ושריפת מסעדה ביפו (קפיצה קטנה משדרות רוטשילד), וכן בריסוס איומים ונאצות, הכוללות שליחתה של פעילת שלום לעולם שכולו טוב, ובניתוץ מכונית של שכניה שעליה מדבקת “שלום”.

סכנה מיידית רבה יותר נעוצה באלימות חסרת התקדים שהופנתה מצד מתנחלים (ביניהם שוטרים ללא מדים) תושבי ענתות כלפי מפגינים לא אלימים מתנועת סולידריות – אלימות ששלחה פעילים לחדרי מיון וגרמה נזק של עשרות אלפי שקלים למכוניותיהם, האלימות הקשה ביותר הזכורה אף לשועלי הפגנות ותיקים. פרובוקציה – אומרים להם. אלא שכל מעשה פוליטי הוא פרובוקציה, וכך גם כל הפגנה, כל משמרת מחאה, כל אוהל ברוטשילד או מודעה מייצגת דעה, שמטרתם לעורר למחשבה או למעשה. אך פרובוקציה אינה אלימות, ואף אמירה פוליטית אינה לגיטימציה לאלימות, לפגיעה בגוף, בנפש או ברכוש של האחר.

מהם המשאבים העומדים לרשות הדמוקרטיה המוכה? למי תפנה בצר לה? מי יגן עליה מפני האלימות? לכאורה – המשטרה. האם שוטרים מזדהים עם הגבר המכה? האם שוטרים מזדהים עם הימין האלים? האם שוטרים פוטרים עצמם באומרם שהיא/הם עשו “פרובוקציה”? יעילותה המרשימה של המשטרה במעצרים בהפגנות שייח ג’ראח, נעלמה כלא היתה לנוכח הבריונות האלימה של מתנחלי ענתות. איש מהם לא נעצר. ידה של המשטרה קצרה מלהושיע גם כנגד מרססי חדרי המדרגות, מנתצי קברים ומכוניות, עוקרי עצי זית ושורפי מסגדים ומסעדות (של פעילי שמאל ושל פלסטינים). גם היועץ המשפטי לממשלה בוחר שלא לחקור אירועים חמורים כאלו. כך נותרים פעילים פוליטיים, בדמוקרטיה שאנו כה גאים בה, חשופים, בסיכון וללא הגנה.

ומה על ה”הורים”? מה על המעגל הרחב יותר של אזרחי ישראל? בין אלה שאינם פעילים, שעייפו מלהפגין מחוץ למרכז תל אביב, שאולי היו פעילים פוליטיים בעצמם לפני הרבה שנים, ישנם רבים שנחרדים מהאלימות. נחרדים ושותקים. לא צריך להיות בעל דעות שמאלניות כדי לזכור לאן אלימות ספירלית כזו יכולה להוביל: מנאצות ועד זריקת רימון לשורות מפגינים בירושלים, מהמרפסת בכיכר ציון ועד לכיכר מלכי ישראל שהפכה, בעקבותיה, לכיכר רבין.

אי אפשר לומר “ככה זה בחיים” ולהשלים עם האלימות. תפקיד “ההורים”, כל אזרחי ישראל השפויים, גם בעלי דעות ימניות (שאינם כולם אלימים, כמובן) לזעוק כנגד האלימות. מי שיכול – יפגין ביום שישי הקרוב בענתות או בכיכרות. מי שאינו יכול, יזעק בכל פורום אפשרי, יכתוב, יפנה לשלטונות החוק, יתמוך בכל דרך, וישמיע קול ברמה כנגד האלימות הגואה. אם זו תמשיך ותסלים, הרצח הבא הוא רק שאלה של זמן. הכתובת כבר על הקיר.

ד”ר דורית אלדר היא עובדת סוציאלית ומרצה בתכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת ת”א
מאמר זה פורסם ב”הארץ”: הפיצו והגיבו!
הגיבו גם בדיון בפייסבוק “הארץ”: התרשלות בעצירת האלימות נגד פעילי השמאל?

—–

ביום שישי הקרוב, 11/11,  בשעה 13:00, חוזרים להפגין בענתות.
הפיצו את הקריאה ב-11 בנובמבר עוצרים את אלימות הימין!

ראו כאן סרטון הזמנה להפגנה נגד האלימות הפוליטית – והפיצו אותו!

להרשמה להסעות נא להיכנס לטופס המקוון: http://bit.ly/saTIZj

קראו והפיצו:
הלינץ’ בענתות: קו פרשת מים עבור הדמוקרטיה הישראלית
השתלטות מתנחלי ענתות על אדמות פלסטיניות פרטיות והקשר הסימביוטי בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון: כאן וכאן

 

פושעי ענתות לדין – הודעה דחופה!

משטרת ישראל נכנעת שוב לטרור המתנחלים. היום (12.10.11) בצהריים הודיעה לנו המשטרה על החלטתה להעניק לפושעי ענתות “חגורת ביטחון” של שני קילומטר, ולמנוע מאיתנו לממש את זכותנו להפגין בקרבת המקום בו הותקפנו. מפקד מחוז ש”י (שומרון ויהודה) של המשטרה החליט על הוצאה מראש של צו “שטח צבאי סגור” סלקטיבי – כזה שימנע אך ורק את מעברם של פעילי השמאל אל המקום.

אנחנו לא נכנע! הנחיצות בהצבעה על שיתוף הפעולה בין “רשויות החוק” לפורעי החוק רק הולכת ומתחדדת. יחד, פעילות ותומכים, נאבק כנגד גזילת האדמות, האלימות ושיתוף הפעולה בין עבריינים לשוטרים. את המאבק הזה נעשה בכל האמצעים העומדים לרשותנו: בבג”צ, בשדה הציבורי, ובשטח עצמו – אליו נחזור בכוחות גדולים ורבים עוד יותר.

אנו מודיעים על דחיית ההפגנה שתוכננה ליום שישי ועל הגברתו של המאבק הציבורי והמשפטי כנגד שיתוף הפעולה בין שוטרים למתנחלים. לא נעצור עד שימולאו הדרישות אותן הפננו השבוע ליועץ המשפטי לממשלה ולשרים האחראים:

  1. פתיחה בחקירה פלילית ומינוי צוות חקירה מיוחד מחוץ למחוז ש”י.
  2. חקירה יסודית של תפקוד מחוז ש”י של המשטרה על-ידי גורם חיצוני ובלתי מזוהה עם המשטרה.
  3. הסדרת מעבר פלסטינים לאדמותיהם הפרטיות הכלואות בענתות תוך מתן הגנה להם ולרכושם.

בימים הקרובים תופץ הודעה מעודכנת על המשך המאבק והמועד החדש להפגנה גדולה אף יותר בענתות.

אנא הפיצו הודעה זאת ואת תמונת פרופיל הפייסבוק “פושעי ענתות לדין”.

פנו לחבריכם ובקשו שישלחו  מכתבים ליועץ המשפטי לממשלה בהם ידרשו את התערבותו.

פנו אל הקרובים לכם ובקשו שיצטרפו גם הם להפגנה שתתקיים בקרוב, בתוך השטחים הפרטיים אותם גוזלים בכוח מתנחלי ענתות מבעליהם הפלסטינים.

——

קראו והפיצו:

חוזרים להפגין בענתות – שישי הקרוב, 14/10, בשעה 14:00

מתנחלי ענתות מנסים לשווק את עצמם כחיים בהתנחלות של “איכות חיים”. התנחלות לייט. רק שאת האדמה המופקעת עליה הם יושבים מקיפה גדר שהתוואי שלה אינו חוקי. אינטרסים של נדל”ן מתערבבים בשאיפה לבצע טרנספר שקט לתושבים המקומיים. ליצור מציאות שלא ניתן להחזיר לאחור.

במשך השנים הפכה ענתות למבצר המשליט טרור על סביבתו. אין ליושביו חרדה עמוקה יותר מהאיום שסיפור הגזל עליו הם בנו את איכות חייהם ייחשף. כך קרה שאקט מינימלי של עיבוד הקרקע על ידי פלסטיני, יחד עם פעילים שתיעדו את העבודות החקלאיות הפכו עבור המתנחלים לאיום קיומי.

אלא שלא רק בענתות מדובר. סיפורה של ענתות הוא במידה רבה סיפורה של מדינת ישראל. של מדינה בה הופך כל ניסיון לבטל פריבילגיות על בסיס אתני לאיום קיומי. בערב ראש השנה חזינו בהתפרצות אלימה משולחת רסן, בה נטלו חלק מאות מתושבי ההתנחלות. בשל הדמיון הרב בין הסיפור של ענתות לסיפור של מדינת ישראל, מה שקרה שם הוא צל מאיים שמעיד על מה שיכול לקרות כאן בעתיד הלא רחוק.

בשנתיים מאז הוקמה “סולידריות” חשפנו לא אחת את שיתוף הפעולה בין מוסדות המדינה והמתנחלים, אולם מה שקרה בענתות היה חריג בכל קנה מידה. נציגי המדינה במקום,  קציני המשטרה והחיילים, ויתרו על המונפול שלהם בהפעלת אלימות והעבירו אותו למתנחלים. מתנחלי ענתות היו אלו שתקפו אותנו בדרכנו לביקור בחלקה השייכת לפלסטיני, הם גם שקבעו עד לאן נורחק. השוטרים מצידם, חלקם בבגדים האזרחיים, עמדו מנגד או השתתפו באופן פעיל בלינץ’.

את האלימות שספגנו בעבר מידי “כוחות הבטחון” ספגנו בענתות מידי המון מוסת של אזרחים, בעידוד המשטרה. לכן נחצה בענתות קו אדום, לכן הפך הארוע הזה לקו פרשת המים של יחסי המדינה ואנשי השמאל. כשעמדה פוליטית הופכת ללא לגיטימית, כשאספסוף מוסת מבצע לינץ’ באזרחים תחת פיקוח משטרתי, כשהתוקפים אינם טורחים אפילו לכסות את פניהם כי הם יודעים שהם עושי דברה של המדינה ויזכו להגנתה – אז מתחיל להיות מאוחר מכדי לעצור את הפשיזם.

מכל הסיבות הללו נחזור ביום שישי הקרוב לענתות. נחזור כדי להמשיך לחשוף שאין דבר כזה התנחלות “איכות חיים” ושאין התנחלויות חוקיות. נחזור כי אסור לתת לאלימות לשבור את הסולידריות הבסיסית בין אנשים.

נחזור כי אין לנו לאן לסגת:
או שהפשיזם ייעצר בענתות
או שהוא יחצה בקרוב את מפתן דלתו של כל אחד ואחת מאיתנו.

ביום שישי הקרוב, ה-14 באוקטובר,  בשעה 14:00,
נפגין בסמוך להתנחלות ענתות.

הרשמה להסעות (חובה): כאן
האירוע בפייסבוק

קראו והפיצו:

שעת הבחירה של השמאל: מאבק משותף בכיבוש או כניעה לפשיזם

משל הלקוח מספר מעשיות זן: ” אדם התהלך בשדה. לפתע ראה מולו נמר. החל לברוח והנמר אחריו. ראה האיש בור וחשב להתחבא בו, אולם כשהציץ לתוכו גילה שבקרקעיתו עומד נמר אחר המוכן לטרוף אותו, בעוד מלמעלה נעמד והמתין הנמר הראשון. היו שם שורשי גפן שצמחה ליד הבור ואחז בהם בכל כוחו. שני עכברים, האחד לבן והשני שחור, החלו מכרסמים את שורש הגפן. הבחין האיש בתות-שדה יפה ורענן שגדל על פי הבור. לפת השורש בידו האחת, ובשנייה קטף תות ואכלו. כה מתוק היה הפרי!”

בשלב מסוים בחיים אוזלות האפשרויות. מרחב התמרון הולך ומצטמצם לבחירה בודדת. אזי ניסיונות ההתעלמות ממנה, אפילו אלו הנעימים ודוחי הקץ, נראים מגוחכים מעט. בין שני הנמרים – זוהי גם שעת המבחן עבור השמאל הישראלי.

מדינת ישראל  עשתה את הבחירה שלה באומרה “לא” ברור לניסיון הפלסטיני להקים מדינה. ה”לא” הישראלי מהדהד על הקו בין נאום נתניהו בקונגרס לבין המעשים בשטח: יום ירושלים בו צעדו עשרות אלפים במזרח העיר, והקמת התנחלויות חדשות דוגמת “מעלה דוד” בראס אל-עמוד הן  דוגמאות רק מהימים האחרונים.

אלא שה”לא” הישראלי פוגש את הנוער הפלסטיני דווקא ברגע שהוא כבר הכריע לטובת פעולה. סופת הכיכרות מתוניס וממצרים סוחפת את דמיונם ומלבה את מרצם של אלפים בפלסטין. יום הנכבה האחרון, שסוכם כהצלחה מבחינת היענות הפעילים, היה רק יריית הפתיחה מבחינתם. החברה הפלסטינית הכריעה בבירור לטובת מאבק המוני, בלתי-אלים במהותו, נגד המשך הכיבוש וההתנחלויות. הם אינם מעוניינים ואינם מוכנים לחכות להצגת ההמשך בפארסה של ה”משא ומתן”. במיוחד כשה”לא” הישראלי מהדהד עמוק כל כך, בדיבורים ובמעשים בשטח.

שתי המגמות הללו הן מסלול התנגשות הסוגר כל אפשרות תמרון. על מנת להיווכח בנפיצות המצב מספיק להקשיב להצהרות המלחמה של מנהיגי ישראל ולהבין שהפור כבר נפל. רוח הבלהות של מלחמה קרובה מרחפת מעל האזור.

בתווך בין שני הנמרים כלוא השמאל הישראלי. לא מחליט, לא מתחייב, אם תרצו פוסח על שני הסעיפים ובוחר להמתין. מחד, צועק “כן” כשיודע שה”לא” כבר נאמר, ומאידך מסרב להצטרף לצעירי פלסטין.  כך נותר השמאל משותק אל מול פני הפשיזם הישראלי, שהדגים את כוחו השבוע באירועי “יום ירושלים”. פניו הם פני עשרות אלפי ישראלים הצועקים “מוות לערבים” בשייח ג’ראח וברובע המוסלמי בחסות השוטרים. זוהי תנועה עממית רחבה ששמה לה כמטרה את חיסול הסולידריות הערבית-יהודית של השמאל ואת חיסול האינדיבידואליזם של הליברלים הישראלים. במקומם של ערכים אלו מעלה הימין המהפכני את אחדות הלאום היהודי, השנאה לאחר וביטול הדמוקרטיה הייצוגית על ידי כרסום מעמדם של אושיות המשטר הליברלי: בתי המשפט, התקשורת והאוניברסיטאות.

אך כמו כל תנועה פשיסטית, גם זו הישראלית, זקוקה בשלבים שונים לשיתוף פעולה עם הממסד השמרני. פוליטיקאים דוגמת ניר ברקת, גדעון סער וליברמן, המשתמשים באנרגיה הגלומה בימין המהפכני, בטוחים שיוכלו לשלוט בה ולנתב אותה לצרכיהם הפוליטיים. לשם כך הם מוכנים לפתוח הדלת ולהכניס את הלך הרוח הפשיסטי עמוק לתוך השיח הפוליטי ה”לגיטימי”. אלא שההיסטוריה מלמדת אותנו שהכרסום ההדרגתי של הפשיזם את יסודות הדמוקרטיה היא תופעה שקשה מאוד לעצור.

בתוך כך מתחדדת הבחירה שעומדת היום מול השמאל הישראלי. על מנת לעצור את הפשיזם הישראלי יש לעצור אותו במקום בו הוא מרכז את מירב מאמציו – בהמשך הכיבוש הישראלי של השטחים. אם ייעצר שם, יתקשה הימין המהפכני להתבסס בתוך ישראל ויאבד את אחד מקלפי המשיכה החשובים ביותר שלו.

ברגע גורלי זה יש לנו גם את ההזדמנות והשותפים לכך – המאבק ההמוני והלא אלים בו בחרו הפלסטינים הוא גם המאבק בו אנחנו יכולים (ומוזמנים) לקחת חלק. עלינו רק לבחור לעמוד שם איתם. עד שיהיו חופשיים בארצם. ואנחנו בארצנו.

ב-15 ביולי נצעד יחד, ישראלים ופלסטינים
ממערב ירושלים למזרחה
במצעד משותף למען עצמאות פלסטין
-
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.

ראו עוד:
שישי הקרוב, 15 ביולי, 14:00
צועדים לעצמאות – הפרטים והסרטון

לאירוע בפייסבוק ראו כאן

קראו עוד:
האם גם השמאל הישראלי צועד לעצמאות? פעילי סולידריות כותבים 
פיסת התודעה שקוראת לעצמה ישראל / מיכאל
שתי צעדות, שני עתידים לירושלים | דוד שולמן
בצד הנכון של ההיסטוריה | יעל שטרנהל
לא אדונים ולא אשמים, שותפים | ישי רוזן-צבי
רק יחד נוכל לשבור את שלשלאות הדיכוי / דורית ודניאל ארגו
על כיבוש, דיכוי והדרך לעצמאות / צבי בנינגה
15 ביולי – צועדים לעצמאות
ביוזמת “סולידריות”: פנייה למנהיגי אירופה: התגייסו לתמיכה בהכרזת העצמאות הפלסטינית; בפשיזם נלחמים באגרוף / דורית ארגו; זולגים אל מעבר לקו / דוד שולמן; על מה אנחנו נאבקים?