על המאבק: כל הפוסטים

האם גם השמאל הישראלי צועד לעצמאות? פעילי סולידריות כותבים

צעדת סולידריות והועדות העממיות של מזרח ירושלים לעצמאות פלסטין העתידה להתרחש ביום שישי הקרוב, ה-15 ביולי, הינה צעדה היסטורית בשני מובנים לפחות. ראשית, לפחות מאז ראשית שנות התשעים, לא התקיים במזרח ירושלים אירוע פוליטי לא אלים בסדר גודל כדוגמת הצעדה של יום שישי הקרוב. זוהי צעדה שמביאה יחד כוחות ישראלים ופלסטינים החולקים אמון הדדי עמוק אשר מאפשר את הצעדה המשותפת הזו. היא עשויה לשמש כדוגמא לכוחו של מאבק לא אלים משותף לסיום הכיבוש ולשוויון אזרחי בישראל. על כן, הצלחתה של הצעדה הזו חורגת בהרבה מעצם התרחשותה – היא מהווה מודל לפעילות הפוליטית הלא-אלימה של החודשים שלפנינו.

ברובד אחר, עם זאת, הצעדה כבר קצרה הצלחה חשובה. במשך שנים רבות הדיון הרעיוני העקרוני על דרכו של השמאל הישראלי – על שיטות העבודה הראויות לו ועל החזון הקונקרטי שלו – לא התקיים באופן מקיף ומעמיק כראוי לשאלות הרות גורל שכאלה. והנה, צעדת העצמאות ביום שישי הצליחה לעורר את השמאל לפתח דיון כנה ומשמעותי בשאלות של דרך ומטרה. באופן פשוט, חוצה הצעדה הזו לא רק בין שני צדיה של ירושלים, אלא גם מבחינה בשמאל בין שני מחנות רעיוניים מובהקים. מן העבר האחד ניצב השמאל הותיק יותר הדבק בעמדה כי רק במושא ומתן ניתן יהיה לסיים את הכיבוש. זהו דור שהשגיו עצומים ומתבטאים ביכולת להרגיל את רוב הקהל הישראלי היהודי כי מותר וצריך לשאת ולתת עם מי שבשנות השבעים והשמונים עוד נחשבו כארגון טרור שכל מגע עימו הוא עברה פלילית שעונשה מזומן. ברם, הצלחה זו גם גרמה חלקים רבים מהשמאל הישראל שלא להבחין כי המשא ומתן, כמו השטחים הכבושים בעצמם, הפכו לעוד כלי שרת בידי הימין הישראלי להעמיק את אחיזתו בשטח הכבוש ובחיי האוכלוסיה הכבושה. בעידן ביבי וליברמן, משא ומתן הוא תרגיל ההסחה היעיל ביותר להמשיך בהאחזות בחבלי אבותינו הכבושים. מאמר של פרופ’ רות גביזון מייצג מחויבות זו.

והנה, כנגד עמדה מסורתית זו המסרסת את האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל מזה עשור, נתפתחה בשמאל עמדה חדשה המבינה כי יש לתור אחר דרכים אחרות לסיים את הכיבוש, כי גם המשא ומתן נכבש בעצמו והפך לעלה תאנה בידי הימין. עמדה זו מבינה כי על מנת שייכון כאן שלום, הפלסטינים צריכים ראשית כל להפוך לאנשים עצמאיים. עמדה זו גם מבינה כי הדרך להילחם באפליה שיטתית כמו זו שישראל מייצרת כיום משני עברי הקו הירוק היא רק דרך סולידריות, קרי העצמה של כל פרט ופרט וחרויותיו.

השבוע גילינו בהתרגשות כי השמאל החדש הזה, שאנו נמנים על שורותיו, הולך וגדל, וכי צעירים כמבוגרים, נשים וגברים, מבינים איש איש מנקודת מבטו כי באה העת לצעוד יחד, יהודים וערבים לעצמאות פלסטין.

ביום שישי ייפול דבר בפוליטיקה בישראל.

מתוך הדיון הציבורי לקראת מצעד העצמאות:
מאמר המערכת | מצעד ירושלים האחר, “הארץ”
קול צעדינו / דויד שולמן
 
מצעד שיעשה היסטוריה / חיים גנז, “הארץ” 
מדוע אצטרף לצעדת הסולידריות עם העצמאות הפלסטינית / פרופ’ ירון אזרחי, “הארץ” 
ביום ששי עולים לירושלים: למען העצמאות הפלסטינית / איתן קלינסקי, NEWS1 והגדה השמאלית
לכן נצעד ביום שישי / פרופ’ ישי רוזן צבי וד”ר איילת בן ישי, “הארץ” 
גביזון אכן שבויה / ד”ר איתן גרוסמן, “הארץ” 

נא להפר את החוק / עידן לנדו 
Genuine solidarity vs. stale promises / Eitan Grossman 

A March for Palestine and the Deterioration of Israeli Democracy
Solidarity movement gears up for big Palestinian independence demonstration
שתי צעדות, שני עתידים לירושלים | דוד שולמן
בצד הנכון של ההיסטוריה | יעל שטרנהל
לא אדונים ולא אשמים, שותפים | ישי רוזן-צבי
רק יחד נוכל לשבור את שלשלאות הדיכוי / דורית ודניאל ארגו
על כיבוש, דיכוי והדרך לעצמאות / צבי בנינגה 
עד קצה המסלול | איל רז 
פיסת התודעה שקוראת לעצמה ישראל / מיכאל 



שתי צעדות, שני עתידים לירושלים | דוד שולמן

מפגין בקלנדיה, פלסטין. 5 ביוני 2011. Haley/SIPA/AP Images

אחת ממוזרויות החיים בירושלים היא שכולם יודעים היכן יעבור הגבול העתידי בין המזרח הפלסטיני למערב הישראלי – למרות התעקשותה המייגעת של ממשלת ישראל כי העיר לא תחולק שוב לעולם. למשל, צפונית לעיר העתיקה קו הגבול יקביל פחות או יותר למה שמכונה כיום כביש מס. 1, דרך מהירה בת ארבעה מסלולים המתמשכת מצפון לדרום עד שהיא מגיעה לחומות העיר העתיקה, שם היא פונה בחדות מערבה ממש מול שער שכם. אני נוסע בכביש זה כמה פעמים בשבוע בדרכי למשרדי באוניברסיטה העברית בהר הצופים, והקו המפריד בין השכונות הפלסטיניות והישראליות אינו יכול להיות ברור יותר. משמאל לכביש, לכיוון צפון, נמצאות השכונות החרדיות של מאה שערים ובית ישראל; מעבר לכביש, מצד ימין, שוכנת השכונה הפלסטינית הידועה שייח ג’ראח ורחוב הקניות הפלסטיני הראשי, סלאח א-דין. הקהילות שמשני צדי הכביש זוכות לרמות שונות לחלוטין של תקצוב לחינוך, לתחבורה, לשירותים סוציאליים ולתשתיות נוספות.

למרות נסיונותיה החוזרים ונשנים של הממשלה לפנות כמה שיותר פלסטינים משכונות ירושלמיות כגון שייח ג’ראח ולשתול במקומם מושבות של מתנחלים פנאטים, הקו עודנו ברור מאוד. לא היה זה מקרה שב-2 ביוני – יום ירושלים, ויום השנה ה-47 לאיחוד העיר במלחמת ששת הימים – העירייה העניקה את ברכתה, ובמידה רבה מימנה, צעדה המונית לאות תמיכה בהתיישבות נוספת של יהודים במזרח ירושלים (וברחבי הגדה המערבית בכלל). עשרות אלפי צועדים הלכו לאורך כביש מספר אחד דרומה ומערבה אל שייח ג’ראח ומשם אל תוך העיר העתיקה, כשהם מאובטחים על ידי כוחות משטרה במימון המדינה. עצם הרעיון של חלוקת העיר הוא לצנינים עבור מארגני ומשתתפי הצעדה – למרות שמרביתם יודעים היטב כי אין כל סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים ללא חלוקה שכזו. הצעדה היוותה הצהרה של הימין, כי אישוש וביצור הריבונות הישראלית על העיר כולה יתבצע באמצעות פרויקט ההתיישבות בשכונות פלסטיניות. הצועדים גם קראו קריאות תוקפניות ומאיימות, שאין להתעלם מהן או לזלזל בהן, כלפי האוכלוסיה הפלסטינית ואותם ישראלים התומכים בעצמאות פלסטינית.

מרבית הצועדים היו צעירים, ורובם מן הסתם היו מתנחלים. (הערכת המשטרה בדבר 25,000 משתתפים היתה קרוב לוודאי נמוכה מדי; אחרים העריכו את מספר הצועדים ב-40,000 איש.) לאורך מרבית המסלול, קרא הקהל העצום הזה קריאות שלעניות דעתי לעולם לא הושמעו בקול כה רם – ססמאות כגון “טיבחו את הערבים” (אטבח על-ערב) “מוות לשמאלנים”, “ארץ ישראל לעם ישראל”, “זה שיר נקמה”, “לשרוף את הכפרים שלהם” ו”מוחמד מת” (זו האחרונה הושרה במשנה מרץ ליד המסגד בשייח ג’ראח ובכניסה לרובע המוסלמי בעיר העתיקה). דבר אחד הוא לשמוע את הקריאות הללו מדי פעם, מפי כיסים מבודדים של קיצוניים או ממתנחלים בשדה בדרום הר חברון, ודבר אחר לגמרי הוא לשמוע אותן בוקעות מגרונותיהם של עשרות אלפי מפגינים המכניסים את עצמם לאקסטזה של שנאה. הססמאות מעלות זכרונות ספציפיים: לא יכולתי שלא לתהות כמה מהמפגינים הינם נכדים או נכדות של יהודים שעברו רגעים כאלו – בתור מטרות לשנאה יוקדת – באירופה. התושבים הפלסטינים של שייח ג’ראח והרובע המוסלמי בעיר העתיקה צפו באימה, אך לא היו נסיונות להגיב באלימות על השנאה.

במשך יותר מעשרים וארבע שעות התנהלו המוני המתנחלים ברעש מחריש אזניים ברחובות מזרח ירושלים, כשהצעידה בארבע לפנות בוקר ברובע המוסלמי מסבה להם הנאה מיוחדת. כמה מהצועדים השליכו אבנים על עוברי אורח פלסטינים ליד שער שכם. המשטרה, שלרוב עמדה מנגד בעוד הצעדה נמשכת, עצרה שלושה פעילי ‘סולידריות שייח ג’ראח’ ותשעה פלסטינים בסילוואן, שבעה מהם ילדים, וכן כמה מתנחלים.

זהו חזון אחד לגבי עתידה של ירושלים – ולמרבה הצער, נראה כי ההיסטריה הגזענית הולכת וצוברת כוח בישראל. בנוסף, כפי שקורה בדרך כלל בלאומנות המודרנית, המרכז הפוליטי והימין המתון יותר אינם עורכים כל נסיון לסכור את הגל העכור. כמה מחברי הממשלה, הנשלטת ממילא על ידי מפלגות המתנחלים, תורמים דרך קבע לרטוריקה המתלהמת. שרידי השמאל הישראלי הישן מפוצלים ומפוררים וחסרי כל השפעה פוליטית.

עם זאת, מחנה השלום לא מת. יוזמה ישראלית-פלסטינית משותפת מתכננת צעדת נגד – תחת הכותרת “צועדים לעצמאות” – ב-15 ביולי. לצעדה זו יכולה להיות חשיבות היסטורית. מספר הצועדים יהיה קטן הרבה יותר – כ-2,000 איש במקרה הטוב – אך משמעות האירוע תהיה חשובה בהרבה ממספר המשתתפים היבש. משהו חדש קורם עור וגידים בפלסטין. ספטמבר הולך ומתקרב, ואתו האפשרות של הצהרת עצמאות פלסטינית בעצרת הכללית של האו”ם בניו יורק.  גם אם ארצות הברית תטיל וטו על הכרזת העצמאות במועצת הבטחון – מהלך פרדוקסלי, בהתחשב בתמיכה האמריקנית הרשמית וארוכת השנים במדינה פלסטינית בגבולות 1967 – יש סיכוי שהמציאות בשטח תתחיל להשתנות.

רבים, החל בשר הבטחון אהוד ברק וכלה באקטיביסטים פלסטינים אותם אני פוגש בשטחים, צופים כי ספטמבר יהיה הגרסה הפלסטינית של “האביב הערבי”. איש אינו יודע בדיוק איזו צורה תהיה לו, אך החזרות הגנרליות כבר החלו – למשל ב-15 במאי, יום הנכבה, שבו הצליחו הפגנות המוניות של פלסטינים מסוריה לפרוץ את גדר המערכת במג’דל שאמס ברמת הגולן. באותו היום, יותר מאלף מפגינים – ביניהם פלסטינים, ישראלים צעירים ותומכים בינלאומיים – צעדו במחסום קלנדיה המפריד בין ירושלים לרמאללה, וספגו במשך שבע שעות מטר בלתי פוסק של רימוני גז מדמיע ואמצעי פיזור הפגנות אחרים מצד החיילים שבמחסום. למרות שהפגנה זו זכתה לתשומת לב פחותה בהרבה בעיתונות, לדעתי היא הצביעה באופן ברור יותר על העתיד לבוא.

וריאציה ים תיכונית של הפגנה המונית לא אלימה השתרשה זה מכבר בקרב קהילות פלסטיניות במספר אזורים של הגדה המערבית: מעאסרה, נבי סאלח, דיר קאדיס, נעלין ובילעין, אם נזכיר רק כמה מהשמות. קיימת כיום מודעות ברורה בקרב רבים כי ההתנגדות הלא אלימה יעילה הרבה יותר נגד הכיבוש הישראלי מאשר אלימות; ובימים אלו, העקרונות ההומניים של גנדי ומרטין לותר קינג מנוסחים בערבית, תכופות וברורות, על ידי מנהיגם פלסטיניים מקומיים.

הסבר רהוט של הפילוסופיה והשיטה השמיע ב-5 ביוני באסם אל-תמימי, אחד ממנהיגי ההפגנות בנבי סאלח, בעת משפטו בבית דין צבאי ישראלי על ארגון הפגנות. אין לי ספק כי הטקסט של אל-תמימי יילמד יום אחד בבתי ספר, אולי אפילו בישראל; הוא דומה להפליא להצהרה המפורסמת של מהאטמה גנדי לשופט בריטי נשכח באחמדאבאד ב-1922, לאחר שהשופט דן אותו לשש שנות מאסר.

התנגדות לא אלימה היא גם המדיניות המוצהרת של הממשלה הפלסטינית ברמאללה. סלאם פיאד, ראש הממשלה, דיבר ב-24 ביוני בבילעין, שם זכו ההפגנות הלא אלימות, הנמשכות כבר שבע שנים כנגד הפקעת אדמות הכפר על ידי חומת ההפרדה, להצלחה מסוימת (הצבא החל להזיז את הגדר מעט מערבה, תוך ציות חלקי להחלטת בית המשפט העליון מ-2007. הכפר עדיין צפוי לאבד כשליש מאדמותיו לטובת הגדר): “תוצאות ההתנגדות העממית יהיו אולי אטיות,” אמר פיאד, “אך נצחונן מובטח, והעולם כולו אתנו. הדבר [הצלחת ההתנגדות העממית] הוא בלתי נמנע. הוא רחוק מלהסתיים – זו רק ההתחלה, אבל התחלה טובה מאוד. זה לקח זמן רב… [הזזת הגדר] מדגישה את כוחה העצום של האי-אלימות.”

איש לא יטען כי כל הפלגים הפלסטינים התנערו מאלימות, אך דוברי הממשלה ברמאללה גרסו, במידה מסוימת של צדק, כי הפיוס האחרון בין פתח לחמאס משקף הודאה מצד חמאס בכשלונו וכי אסטרטגיית האי-אלימות של המתונים פועלת. הצעדה ב-15 ביולי בירושלים היא צעד חשוב נוסף. לראשונה אי פעם, כל הפלגים הפלסטיניים שארגנו הפגנות במזרח ירושלים, כולל ועדות השכונות היעילות ומספר מלכ”רים הפעילים בפלסטין, מצטרפים לישראלים לפעילות פוליטית בחסות תנועת ‘סולידריות שייח ג’ראח’. חשוב לציין גם כי הצעירים הם הנושאים העיקריים בנטל. במובן מסוים, המצעד אמור לציין את נצחון שיטת הפעולה הלא אלימה בירושלים הפלסטינית, בהתאם למתרחש במקומות אחרים בגדה המערבית.

מזרח ירושלים, הכלואה בין חומת ההפרדה לבין הקו הירוק, שאדמותיה סופחו לישראל ב-1967, נוטרלה פוליטית בשנים האחרונות; כיום אנו רואים נסיון מצד 300,000 הפלסטינים החיים בעיר להשיב לעצמם את הכוח  הפוליטי השייך להם באופן טבעי. העובדה שהדבר קורה בשיתוף פעולה הדוק עם ישראלים צעירים מהשמאל היא התפתחות מעודדת. לאלו שהתגייסו לפעולה יש מכנה משותף מוצק. אתר תנועת סולידריות מצהיר במפורש:  ”מי שחותר לסיום השליטה הישראלית על הפלסטינים חייב לתמוך במהלך הממשי היחיד שישנו לקראת היעד הזה – הכרה במדינה פלסטינית עצמאית.”

הנה לפיכך העתיד האחר של ירושלים, האלטרנטיבה לתכניות המתנחלים. מצד אחד, גזענות אלימה שטופת מיסטיות, עם חזון של שליטה בריונית של עם אחד על האחר ושל נישול ודיכוי אינסופיים. מצד שני, האפשרות של פלסטין חופשית, שבירתה מזרח ירושלים, סוף לכיבוש ותקווה מציאותית להסכם המבוסס על פשרה והדדיות, הסכם שפרטיו ידועים כבר לכל ומקובלים על הרוב המכריע משני צדי הקו הירוק. (אחד הפרדוקסים של הפוליטיקה הישראלית הוא כי ישראלים בוחרים שוב ושוב בממשלות שעמדותיהן ימניות מהרבה מהדעות האישיות שלהם עצמם, בעוד סקרים מראים שוב ושוב כי כשני שלישים מהישראלים תומכים בהסכם לפי הקווים המנחים שכולם יודעים כי הם ניתנים ליישום). נראה שזו בחירה קלה.

תרגום מאנגלית: עופר שור
המאמר באנגלית פורסם ב The New York Review of Books


ביום שישי הקרוב, ה-15 ביולי,
נצעד יחד, ישראלים ופלסטינים, ממערב ירושלים למזרחה
במצעד משותף למען עצמאות פלסטין
-
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.

ראו עוד:
שישי הקרוב, 15 ביולי, 14:00
צועדים לעצמאות – הפרטים והסרטון

לאירוע בפייסבוק ראו כאן

קראו עוד:
האם גם השמאל הישראלי צועד לעצמאות? פעילי סולידריות כותבים 
פיסת התודעה שקוראת לעצמה ישראל / מיכאל
בצד הנכון של ההיסטוריה | יעל שטרנהל
לא אדונים ולא אשמים, שותפים | ישי רוזן-צבי

שעת הבחירה של השמאל: מאבק משותף בכיבוש או כניעה לפשיזם
רק יחד נוכל לשבור את שלשלאות הדיכוי / דורית ודניאל ארגו
על כיבוש, דיכוי והדרך לעצמאות / צבי בנינגה
 15 ביולי – צועדים לעצמאות

15 ביולי – צועדים לעצמאות

 

“צעדים חד צדדיים זה לא קונסטרוקטיבי. נסיון לכפיית דברים מחוץ למשא ומתן הישיר לדעתי לא יוביל לשלום… אם מישהו רוצה לעשות משהו חיובי – זה באמת לדחוף למשא ומתן ישיר.” (שגריר ישראל לאו”ם, הארץ, 16.6.11)

“שר החוץ אביגדור ליברמן דחה הבוקר (שלישי) את יוזמת האיחוד האירופי לחידוש המו”מ בין ישראל לפלסטינים על בסיס נאום הנשיא אובמה.” (הארץ, 14.6.11)

“זה סכסוך בלתי פתיר כי הוא לא על שטח… עד שאבו מאזן לא יכיר בישראל כמדינה יהודית, לא תהיה שום דרך להגיע להסכם”. (נתניהו, הארץ, 15.6.11)


אפשר לדבר כמה שרוצים על חד-צדדיות ותהליכים מדיניים, אבל לא ניתן עוד להתחמק מהכרעה. היום ברור שמשא ומתן אמיתי לא אפשרי עם הממשלה הנוכחית. גם אם האירופים והאמריקאים יגררו את ביבי לעוד סבב שיחות, שום בשורה לא תצא משם. המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים. מי שחותר לסיום השליטה הישראלית על הפלסטינים חייב לתמוך במהלך הממשי היחיד שישנו לקראת היעד הזה – הכרה במדינה פלסטינית עצמאית.

הפניה אל אומות העולם להכרה כזו איננה רק זכותו של העם הפלסטיני, היא גם הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד אל מול המשא ומתן הנצחי והאלימות שמאיימת להתגבר. כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית. אפשר להמשיך לצעוק “שתי מדינות לשני עמים” ולחזור ולומר שאת הכיבוש צריך לסיים, אבל את זה גם ביבי וליברמן מוכנים להגיד. אפשר לצעוד בתל אביב היהודית תחת ססמאות העבר עד שלא ישאר בירושלים עתיד. או שאפשר להיישיר מבט אל המציאות ולהבין שההכרעה הפוליטית היום היא אחת – האם אנו בעד עצמאות פלסטינית או לא? במציאות הנוכחית תמיכה בעצמאות פלסטינית לא יכולה להתפרש כקריאה לממשלה להכנס למשא ומתן אבוד מראש ולא כעידוד ממשלת הימין “לקחת יוזמה”. מי שרוצה להרגיש עם אבל הולך בלי נשאר בסופו של דבר ערום. תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני.

 

ב-15 ביולי נתייצב לצד שותפינו הפלסטינים
לצעדה פלסטינית-ישראלית במרכז ירושלים למען עצמאות פלסטין -
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.

כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו
וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות.

נצעד יחד בשני חלקי העיר, הישראלי והפלסטיני,
כדי להביע את תמיכתנו בעצמאות פלסטין
ואת המחויבות שלנו להיאבק למענה יחד.

לאירוע בפייסבוק ראו כאן

נתכנס בשער יפו בשעה 14:00

פרטים על הסעות מכל הארץ ראו כאן, המשיכו לעקוב!

שישי הקרוב, 15 ביולי, בשעה 14:00 -צועדים לעצמאות- הפרטים והסרטון

קראו עוד:
בצד הנכון של ההיסטוריה | יעל שטרנהל
לא אדונים ולא אשמים, שותפים | ישי רוזן-צבי
  רק יחד נוכל לשבור את שלשלאות הדיכוי / דורית ודניאל ארגו 
שעת הבחירה של השמאל: מאבק משותף בכיבוש או כניעה לפשיזם
על כיבוש, דיכוי והדרך לעצמאות / צבי בנינגה

שעת הבחירה של השמאל: מאבק משותף בכיבוש או כניעה לפשיזם

משל הלקוח מספר מעשיות זן: ” אדם התהלך בשדה. לפתע ראה מולו נמר. החל לברוח והנמר אחריו. ראה האיש בור וחשב להתחבא בו, אולם כשהציץ לתוכו גילה שבקרקעיתו עומד נמר אחר המוכן לטרוף אותו, בעוד מלמעלה נעמד והמתין הנמר הראשון. היו שם שורשי גפן שצמחה ליד הבור ואחז בהם בכל כוחו. שני עכברים, האחד לבן והשני שחור, החלו מכרסמים את שורש הגפן. הבחין האיש בתות-שדה יפה ורענן שגדל על פי הבור. לפת השורש בידו האחת, ובשנייה קטף תות ואכלו. כה מתוק היה הפרי!”

בשלב מסוים בחיים אוזלות האפשרויות. מרחב התמרון הולך ומצטמצם לבחירה בודדת. אזי ניסיונות ההתעלמות ממנה, אפילו אלו הנעימים ודוחי הקץ, נראים מגוחכים מעט. בין שני הנמרים – זוהי גם שעת המבחן עבור השמאל הישראלי.

מדינת ישראל  עשתה את הבחירה שלה באומרה “לא” ברור לניסיון הפלסטיני להקים מדינה. ה”לא” הישראלי מהדהד על הקו בין נאום נתניהו בקונגרס לבין המעשים בשטח: יום ירושלים בו צעדו עשרות אלפים במזרח העיר, והקמת התנחלויות חדשות דוגמת “מעלה דוד” בראס אל-עמוד הן  דוגמאות רק מהימים האחרונים.

אלא שה”לא” הישראלי פוגש את הנוער הפלסטיני דווקא ברגע שהוא כבר הכריע לטובת פעולה. סופת הכיכרות מתוניס וממצרים סוחפת את דמיונם ומלבה את מרצם של אלפים בפלסטין. יום הנכבה האחרון, שסוכם כהצלחה מבחינת היענות הפעילים, היה רק יריית הפתיחה מבחינתם. החברה הפלסטינית הכריעה בבירור לטובת מאבק המוני, בלתי-אלים במהותו, נגד המשך הכיבוש וההתנחלויות. הם אינם מעוניינים ואינם מוכנים לחכות להצגת ההמשך בפארסה של ה”משא ומתן”. במיוחד כשה”לא” הישראלי מהדהד עמוק כל כך, בדיבורים ובמעשים בשטח.

שתי המגמות הללו הן מסלול התנגשות הסוגר כל אפשרות תמרון. על מנת להיווכח בנפיצות המצב מספיק להקשיב להצהרות המלחמה של מנהיגי ישראל ולהבין שהפור כבר נפל. רוח הבלהות של מלחמה קרובה מרחפת מעל האזור.

בתווך בין שני הנמרים כלוא השמאל הישראלי. לא מחליט, לא מתחייב, אם תרצו פוסח על שני הסעיפים ובוחר להמתין. מחד, צועק “כן” כשיודע שה”לא” כבר נאמר, ומאידך מסרב להצטרף לצעירי פלסטין.  כך נותר השמאל משותק אל מול פני הפשיזם הישראלי, שהדגים את כוחו השבוע באירועי “יום ירושלים”. פניו הם פני עשרות אלפי ישראלים הצועקים “מוות לערבים” בשייח ג’ראח וברובע המוסלמי בחסות השוטרים. זוהי תנועה עממית רחבה ששמה לה כמטרה את חיסול הסולידריות הערבית-יהודית של השמאל ואת חיסול האינדיבידואליזם של הליברלים הישראלים. במקומם של ערכים אלו מעלה הימין המהפכני את אחדות הלאום היהודי, השנאה לאחר וביטול הדמוקרטיה הייצוגית על ידי כרסום מעמדם של אושיות המשטר הליברלי: בתי המשפט, התקשורת והאוניברסיטאות.

אך כמו כל תנועה פשיסטית, גם זו הישראלית, זקוקה בשלבים שונים לשיתוף פעולה עם הממסד השמרני. פוליטיקאים דוגמת ניר ברקת, גדעון סער וליברמן, המשתמשים באנרגיה הגלומה בימין המהפכני, בטוחים שיוכלו לשלוט בה ולנתב אותה לצרכיהם הפוליטיים. לשם כך הם מוכנים לפתוח הדלת ולהכניס את הלך הרוח הפשיסטי עמוק לתוך השיח הפוליטי ה”לגיטימי”. אלא שההיסטוריה מלמדת אותנו שהכרסום ההדרגתי של הפשיזם את יסודות הדמוקרטיה היא תופעה שקשה מאוד לעצור.

בתוך כך מתחדדת הבחירה שעומדת היום מול השמאל הישראלי. על מנת לעצור את הפשיזם הישראלי יש לעצור אותו במקום בו הוא מרכז את מירב מאמציו – בהמשך הכיבוש הישראלי של השטחים. אם ייעצר שם, יתקשה הימין המהפכני להתבסס בתוך ישראל ויאבד את אחד מקלפי המשיכה החשובים ביותר שלו.

ברגע גורלי זה יש לנו גם את ההזדמנות והשותפים לכך – המאבק ההמוני והלא אלים בו בחרו הפלסטינים הוא גם המאבק בו אנחנו יכולים (ומוזמנים) לקחת חלק. עלינו רק לבחור לעמוד שם איתם. עד שיהיו חופשיים בארצם. ואנחנו בארצנו.

ב-15 ביולי נצעד יחד, ישראלים ופלסטינים
ממערב ירושלים למזרחה
במצעד משותף למען עצמאות פלסטין
-
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.

ראו עוד:
שישי הקרוב, 15 ביולי, 14:00
צועדים לעצמאות – הפרטים והסרטון

לאירוע בפייסבוק ראו כאן

קראו עוד:
האם גם השמאל הישראלי צועד לעצמאות? פעילי סולידריות כותבים 
פיסת התודעה שקוראת לעצמה ישראל / מיכאל
שתי צעדות, שני עתידים לירושלים | דוד שולמן
בצד הנכון של ההיסטוריה | יעל שטרנהל
לא אדונים ולא אשמים, שותפים | ישי רוזן-צבי
רק יחד נוכל לשבור את שלשלאות הדיכוי / דורית ודניאל ארגו
על כיבוש, דיכוי והדרך לעצמאות / צבי בנינגה
15 ביולי – צועדים לעצמאות
ביוזמת “סולידריות”: פנייה למנהיגי אירופה: התגייסו לתמיכה בהכרזת העצמאות הפלסטינית; בפשיזם נלחמים באגרוף / דורית ארגו; זולגים אל מעבר לקו / דוד שולמן; על מה אנחנו נאבקים?

בפשיזם נלחמים באגרוף / דורית ארגו


ביום שישי, ה-27 במאי 2011, התקיים בשכונת ראס אל-עמוד אחד ממפגני אי-הציות האזרחי המרשימים ביותר של תנועת סולידריות. בבליל התגובות, שהביעו הלם וחוסר אונים לנוכח עומק השנאה של המתנחלים והאלימות הקשה של משרתיהם מכוחות הביטחון, נשמעו גם צקצוקי לשון מהכיוון הליברלי. ביקורת שבסיסה אתיקה, הגורסת שגם אם המתנחלים הם יריבינו הפוליטיים יש לכבדם. ברמה הפרקטית, המשמעות היא לא לחסום פיזית כניסה להתנחלות אלא לעמוד מולה עם שלטים. טענה נוספת שעלתה, היא שציות לכללי המשחק המקובלים בדמוקרטיה ליברלית והימנעות מעימות ישיר, מהוות המשך ישיר למסורת אי-האלימות של גנדי ולותר קינג. הטיעון הזה נפסד בכמה רמות. ראשית ברמת הדיוק ההיסטורי, מאבקם של ההודים נגד הקולוניאליזם הבריטי או מאבקם של השחורים בארצות הברית לא היה דומה במאום למחאה של בורגנים לבנים שמחזיקים שלטים. ברמה העקרונית השוואה זו שגויה כי היא מפספסת את האתגר שעומד בפנינו בתקופה הזאת. כפעילים ישראלים איננו נתונים לשלטון של כיבוש ודיכוי. אומנם אנחנו עומדים בסולידריות מלאה עם שותפינו הפלסטינים, שבאופן מעורר השראה בחרו להמשיך במאבקם את המסורת של ההתנגדות לא-אלימה, אולם הבחירה בדרך הזאת היא שלהם, לא שלנו. לעומת זאת, יש מאבק שהוא שלנו במובהק: מאבק על דמותה של החברה שלנו, המאבק נגד הפשיזם. לכן כשבוחרים רפרטים היסטוריים ראוי להשוות את עצמנו לא לתנועות למאבק בקולוניאליזם, אלא לתנועות התנגדות לפשיזם. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזאת מצטיירת תמונה ברורה: מול הפשיזם עומדים לא עם שלט ביד – אלא עם אגרוף קפוץ.

חמישה ימים לאחר ההפגנה בראס אל-עמוד התקיימה ברחובות מזרח העיר צעדת שנאה וגזענות. הצועדים שרו את רפרטואר הסיסמאות והשירים המוכר מאצטדיוני הכדורגל: “מוות לערבים”, “מוחמד מת”, “שיישרף לכם הכפר” ועוד – אלא שלראשונה נשמעו שירי שטנה אלו מול מסגדים ובסמטאות הרובע המוסלמי, תחת הגנת המשטרה ובחסות מדינת ישראל. העירייה פרסמה את האירוע, חברי כנסת צעדו, ראש הממשלה בירך. הפשיזם הישראלי הוא תנועה עממית השואפת לקנות אחיזה בשטח, בלבבות ההמונים ובמוסדות השלטון. כבר היום ניתן להצביע על שיתופי פעולה בין גורמים פשיסטיים לפוליטיקאים בעלי תדמית ליברלית במוצהר, כמו ניר ברקת או גדעון סער. תהליך זה, אם יעמיק, יהפוך את הלך הרוח הליברלי שמאפיין חלקים גדולים מהשמאל הישראלי, ללא-רלוונטי לחלוטין.

נדמה שעוד לא הגענו לשיא הסערה הפשיסטית, אך אתמול ביום ירושלים חשתי בצילה המאיים יותר מאי פעם. סוחר זקן מהרובע המוסלמי היה בין הפלסטינים הבודדים שהעזו להסתובב ברחוב. הוא לקח אותי לראות כתובת נאצה שרוססה על שערי חנותו הנעולים. כתובת שנדמה כי נלקחה מבית מדרשו של גבלס, על ערבי בן-מוות שריחו מסריח וזקנו מלא פרעושים.

ב-1922 נערך המצעד הפשיסטי הראשון על רומא. במשך יומיים השתוללו החולצות החומות של מוסוליני ברומא, אחרי שמלך איטליה והממסד השמרני אפשרו את כניסתם. תשעה פעילי שמאל נרצחו, משרדים וחנויות נופצו, מהגרים הותקפו והוכו. על מנת שהמצעד הפשיסטי בירושלים 2011 לא יבשר קטסטרופות דומות לאלו של המצעד האיטלקי יש צורך במאבק, לא במחאה. הסיכוי היחיד שלנו כעת הוא להפנים שהסיסמה “NO PASARAN” – או בגרסתה המקומית “הפשיזם לא יעבור” – לא יכולה להישאר רק ברמת הסיסמה, אלא חייבת להיות מתורגמת לפרקטיקת פעולה בשטח, כפי שקרה גם בראס אל-עמוד.


קראו עוד
:
התפרעות משולחת הרסן של עשרות אלפי מתנחלים הערב במזרח ירושלים, בחסות משטרת ישראל / דיווח מיום ירושלים 2011
אלימות משטרה נגד פעילי סולידריות בראס אל-עמוד: דיווח וקריאה לפעולה    
זולגים אל מעבר לקו / דוד שולמן, רשמים מהפגנת סולידריות בראס אל-עמוד, 27/5/11
מסרבת להתרגל לשנאה / רשמים של פעילת “סולידריות” מההפגנה בראס אל-עמוד, 27/5/2011
על הפגנת סולידריות מול טקס חנוכת ההתנחלות בראס אל-עמוד, יום ד’, 25/5/2011
הילולת “שמעון הצדיק” בשייח ג’ראח 
ביוזמת “סולידריות”: פנייה למנהיגי אירופה: התגייסו לתמיכה בהכרזת העצמאות הפלסטינית

“אמנות בשייח ג’ראח” / רשמיו של עמנואל לוי, תלמיד תלמה ילין

ביום שישי ה-18 במרץ 2011, התקיימה הפעילות המשותפת “אמנות בשייח ג’ראח”, אותה יזמו והעבירו קבוצת תלמידי תיכון “תלמה ילין”. אל הפעילות  הוזמנו ילדי השכונה והוריהם, שאליהם הצטרפו ילדים והורים פעילי סולידריות.  עמנואל לוי מספר על חווייתו האישית מפעילות זו:

במרכז הגן הציבורי בשייח ג’ראח מתנשא מתקן ובמרכזו סולם המפריד בין שתי מגלשות. המתקן מזמין, פשוט מאוד, בולט למול רחבת ההפגנות. כיפה זהובה ירושלמית מחפה עליו, שלא דמתה לשום דבר שראיתי קודם לכן. הכיפה חיפתה על בתי לבנים, על אחד מהם רוסס בצבע דם שמו של כהנא. וכשם שמתרחש תמיד כשמזדמן לי להיכנס לתוך השכונה עצמה, את האוויר אפפה תחושת זרות.

אבל לא חיכינו יותר מדי. בערך חמש דקות לאחר שעגן המיניבוס, קבוצת בנים צעירים התקרבה אל לקט התלמידים הלוטשים בהם עיניים. ריצ’-רץ’ נפתח באיטיות וחשף מצלמה, והרגשתי קצת סוג של התביישות סתמית. משום מקום החלו לפתע להתחלף שמות שחקני כדורגל. הגיוס היה מהיר. לעתים כשקוראים לדברים בשמות אפשר לראות אותם, לקשר ולתקשר איתם. סוג של כדורגל לבש צורה על המגרש האפור. בשלב מסוים גם מצאו כדור כלשהו. המשחק נראה מלהיב, ומהיר, וכלל יותר תנועות ממילים, למעט השאגות שליוו לעתים את הגולים.

כמה דקות חלפו, על הדשא התהפכו פוסטרים פוליטיים, וכנגד תפאורת מערכת צבעי המים היו ללוחות ציור. שלוש-ארבע בנות שלא מצאו את מקומן במגרש נטלו לידיהן את המכחולים. בערבית דלה ביקשנו מהן לצייר את בתיהן. הן החלו לטוות אותם באיטיות. רגע התבוננות ממושך חלף, ומישהו מאיתנו החל לצרף גם את הצבע התל-אביבי למכלול הגוונים המעודן.

למרגלות העץ המתינו בינתיים בצוותא כלי נגינה ספונים בנרתיקי עור ופלסטיק. סקסופון, גיטרה, חצוצרה. בין כולם שכבה המלודיקה העממית. תחושת בדידות מסוימת הניעה אותי להוציא אותה ולהתחיל להשמיע תווים. ניסיון לבנות משחק תופסת כשל, כשההורים חשו אי-נוחות מסוימת מול המרדף הלא הוגן. אז המשכתי לנשוף. מי מהילדים החל לפתע ללחוץ על הקלידים, להשמיע מלודיה קצרה. הבטתי בו קצרות וחזרתי על התמה, מצרף אלתור קצר. הוא השמיע מנגינה נוספת, נקייה מאוד. חזרתי על אותה פעולה. הזמן לא חדל מלהתמשך, והילדים התווספו. לבסוף תם המשחק, ומיוזעים התחלנו תרים אחר עיסוק נוסף. משחק המלודיקה התפתח, וילדים שונים נשפו וניגנו במקביל. ללחנים הפרועים הצטרף אט אט תיפוף הדרבוקה המהיר שמישהו שילב בקולות האוויר, ומקצבי בסיס שסיפקו המוני סירים ומחבתות, וכן קופסת משלוח מנות. המעגלים השתלבו במחול הנאה, ולתנועה שליוותה את המשחק נוסף עתה קצב וסדר, למרות שחיות הבלגן ניכרה, אני מאמין, על פנינו, ונשמעה למרחקים.

אז עלו מן השכונה מגברים עוצמתיים, והצעדים הכבדים של מי שנשאו אותם סיפקו בס נמוך, בעודם מתנשפים בקול מוגבה ורצוץ. משהונחה מערכת התופים הסתערו הג’אזיסטים על הנרתיקים. מתוך ההמולה הילדותית עלה באיטיות רצף של תווים, של שורות. סולו ממושך, גבוה, כמו העיר את הידיים שהניעו במרץ את המכחולים. הלהט גרם לקופצניות מסוימת בפנינו, שלבשו מתוכה חיוך, בעודנו מקשיבים למוזיקה. הזמן, המרחב, קיבצו אותנו למעגל שבתמימות הפראית של תנועותיו דמה לפולחן מיסטי. נשמנו עמוקות, חוזרים על הברות חסרות פשר, צורחים. המעגל מלמל שמות צבעים, שמות גוונים, וכל אחד בתורו הוסיף להם אופי ומקצב. נוצר רגע נדיר, שבו הצלחנו לרוץ בצורה אחידה, נעורית, מתאמצים לסגל שפה שתיתן ריתמוס קוסמי. מתפתחים ומתקרבים הצלחנו לייצר באמצעות ההנאה שלנו את אקורד הסיום, ואת הנקישה האחרונה העמוקה שלו. גם לאורך הסיסמאות, הצעדה, ההסברים, קולות התשואה, הפרידות, העלייה המתונה לאוטובוס, התמשך לתוך צורת השיבה שלנו אותו האקורד הנעים והמוזיקלי.

אני לא זוכר את הרגע בו הפכה המוזיקה להיות זיכרון.

 

נאומה של פעילת סולידריות הללי פינסון בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי

אני מדליקה משואה זו בשם הפעילות והפעילים של תנועת סולידריות ובשם המאבק הפלסטיני-יהודי המשותף המתנהל כיום בשייח ג’ארח, סילואן, עיסאוויה, לוד, דהאמש וטייבה.

המאבק בכיבוש, באפליה ובגזענות הוא מאבק נגד מציאות של שולט ונשלט, נגד הפרדה תוך אפליה המבוססת על חלוקה לאומית-אתנית. זהו מאבק כנגד אינספור עוולות, תופעות, מקרים,סיפורים. המצע המשותף להם הוא אחד – קבלת תמונת מציאות המושתתת על פריבילגיות אותן לוקחת לעצמה הקבוצה השלטת, תוך דיכוי חברות וחברי הקבוצה הנשלטת.

זו מציאות שבה מפונים תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים ואזרחים פלסטינים בגבולות הקו הירוק מבתיהם, זו מציאות של הריסות בתים, של התנחלויות במזרח העיר הממררות את חייהם של תושביה הפלסטינים ומחבלות בסיכוי לפיתרון עתידי. זו מציאות של רדיפות ומעצרים פוליטיים. וזו מציאות של מדיניות גזענית המסתתרת מאחורי ופועלת באמצעות בירוקרטיות שלטוניות בדמות תוכניות מתאר, אישורי בניה והפקעת אדמות באצטלה של “טובת הציבור” ו”פרויקטים לאומיים”.

“סולידריות שייח ג’ראח” היא תנועת התנגדות למציאות זו.

כדי להתנגד למציאות, יש להכירה, יש להיות שם, בשטח, במקומות בהם העוול והדיכוי קורים. אולי יש תחליף למפגש האישי, למבט עין בעין, אך אני לא מצאתיו. לא מצאתי דרך קרובה יותר, אמיתית יותר, ללמוד על מציאות זו, להבין את הקו המחבר בין הכיבוש, לאפליה והגזענות בתוך גבולות הקו הירוק, להבין כיצד נראה ומרגיש דיכוי פוליטי, מאשר לעמוד שבוע אחר שבוע בשיח ג’ארח עם נאסר ראווי. נאסר שבאוגוסט ימלאו שנתיים לפינוי משפחתו ממשיך להוביל ללא לאות את המאבק המשותף בשיח ג’ארח.

אין דרך טובה יותר ללמוד ולהבין מציאות זו של אפליה ודיכוי מאשר לפגוש את ג’אווד סיאם – פעיל חברתי וקהילתי בסילואן, מייסד המרכז היצירתי מדאא ומרכז המידע של וואדי חילווה, שלמרות הרדיפות הפוליטיות והמעצרים החוזרים ונשנים מהם הוא סובל בחודשים האחרונים עדיין מאמין ומחויב למאבק המשותף הבלתי אלים.

ואין תחליף מלהגיע אל לוד, למשפחת אבו עיד  – שב 13.12, באמצעה של סופת חורף,  הרסה המדינה את שבעת בתה על תכולתם והותירה את 70 בני המשפחה ללא קורת גג. להכיר מקרוב משפחה שבחרה בחמשת החודשים האחרונים להוביל מאבק עיקש בהריסות בתים בלוד. שם פגשתי אנשים כמו זכי אבו עיד שלמרות שברון הלב שחווה בעקבות ההריסות ממשיך להאמין בעתיד טוב יותר ותמאם אבו עיד – המוכיחה שוב ושוב מה היא מנהיגות נשית אמיתית.

למדיניות האפליה, הלאומנות, הכיבוש והבדלנות היוצאת ממשרד רה”מ שמאחורינו יש לסרב. הסירוב הזה הוא בראש ובראשונה סירוב תודעתי. אך את הביטוי שלו יש לעשות ברחוב, במפגש בלתי אמצעי, בהנמכת החומות המוצבות בינינו ותוך גיבוש יחד אחר.

אני מדליקה משואה זו בשם הפעילות והפעילים של סולידריות ומתוך מחויבות למאבק משותף, בלתי אלים, לשחרור. מאבק המחובר לשטח, מאבק של פלסטינים וישראלים, יהודים וערבים, הנחושים להחליף את משטר הפריווילגיות בו אנו נתונים בשוויון אזרחי מלא. יחד, אנו יוצרים ועוד נמשיך ליצור, מציאות אחרת, מציאות משותפת במרחב בו אנו חיים.

 

צילום: אמיר ביתן

 

 

 

למה להישאר בירושלים? אקטיביזם! / מיכאל סולסברי

בשנות השישים בארה”ב ירדו למיסיסיפי קבוצות של אנשים לבנים כדי להיות חלק מהמאבק נגד הגזענות הממסדית. הם הוכו ונעצרו, החברה לעגה להם וקראה להם נאיביים, הם נחשבו לבוגדים בגלל שהם לחמו לצד שחורים, אך במבט לאחור הם היו חלק מתנועת זכויות האזרח הענקית שהנחילה לנו ערכים של צדק ושינתה את ההיסטוריה.

אני נזכר בלבנים ההם כשאני פוסע בסילואן בין מטולי גז, כשאני מוכה ונעצר בשייח ג’ראח, או כשאני עד לעוד הריסת בית בעיסאוויה. ירושלים, כמו מיסיסיפי של אז, היא עיר שאינה שייכת לשליש מתושביה. תושביה הפלסטינים של ירושלים אינם נהנים מאותם שרותי הבריאות, חינוך, תעסוקה או דיור שמקבלים תושביה היהודים. חוקים בעלי אופי גזעני מתירים לגרש את האנשים הללו מביתם. אך ירושלים, דווקא בגלל כל הסיבות הנ”ל, מכילה פוטנציאל אדיר למאבק משותף שמבוסס על שיוון זכויות. היא מזמינה אותנו למצוא משמעות יותר עמוקה לכך שאנחנו כאן – יותר עמוקה מ”האח הגדול” והאינדיבידואליזם הריקני, ויותר עמוקה מדוגמה דתית שאבד עליה הכלח. היא מאפשרת לנו, בגלל הסמיכות הפיזית לקהילה הפלסטינית, להיות חלק ממהלך היסטורי שישפיע, כמו תנועתו של מרתין לותר קינג, על העתיד של כולנו.

תנועת סולידריות שאני חבר בה מאפשרת לכל אלה אשר הרימו ידיים על העתיד בעיר, לכל אלה אשר היו רוצים לשנות ולהשפיע ביותר דרכים מאשר הצבעה פסיבית בקלפי, לאלה אשר מרגישים מיואשים מהמציאות הקשה של מלחמה מתמדת, להצטרף ולהיות חלק מהמאבק לירושלים אחרת. מיסיסיפי קוראת לנו.

הפגנת סולידריות, ירושלים, ספטמבר 2010. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס.

המאמר פורסם בטיים-אאוט ירושלים

חוג בית לתיכוניסטים – פורצים מחסומים בשייח ג’ראח: רביעי, 4/5, 20:00, י-ם, גלריה ברבור

בשייח ג’ראח שבמזרח ירושלים מתחולל מזה כשנה וחצי מאבק מכונן ועיקש על דמותה של ישראל ועתידה. בואו להבין מה הסיפור בשייח ג’ראח, בואו לשמוע על נתוני האפליה במזרח ירושלים, ולקבל הצצה אל החצר האחורית של מדינת ישראל. בואו לשמוע על הצמיחה של המאבק החשוב הזה.

כתיכוניסטים ותיכוניסטיות, שאינם/ן עוצמים/ות את עיניהם/ן מול המציאות, אתם/ן מוזמנים/ות לבוא לערב הסברה שיתקיים ביום רביעי, 4 במאי, בשעה 20:00, בגלריה ברבור, רח’ שיריזלי 6 בנחלאות, ירושלים.

תנועת סולידריות החלה את דרכה במאבק נגד גירוש משפחות פלסטיניות מבתיהן בשכונת שייח’ ג’ראח שבמזרח ירושלים. בשנה האחרונה התפרשה התנועה ברחבי הארץ והיא עומדת היום בחזית המאבק מול כוחות הכיבוש, האפליה והגזענות.

“יש לנו על מה להלחם ויש לנו על מה להיאבק. …. צריך לבוא לפה, כי פה זה המקום….. צריך ללקות בעיוורון מוחלט כדי לא לראות את מה שמתרחש פה, ודרך זה אולי להבין את מה שמתרחש בכל שטחי הכיבוש ואת מה שקורה לנו בכל תחומי חיינו בישראל”
(פנייה ספונטנית של הסופר דוד גרוסמן למפגינים ולציבור באחת ההפגנות בשייח’ ג’ראח)

לפרטים נוספים: campus@solidarity.org.il
מפה

סולידריות בסילוואן

מי שינצח במאבק על סילוואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, “אלע”ד”, ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי “מזרח ירושלים”, יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילוואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?”

את הפסקה הזאת, המסכמת את המאמר המצוין של עידו לנדאו, היה חשוב עבורנו לעלות כאן בשנית. זאת הן בשל בהירות תוצאות הפעולות של עמותת אלע”ד בשיתוף רשויות המדינה והעיריה בסילוואן, והן בשל הקריאה לפעולה הגלומה במסקנה זו. הגוף האזרחי הישראלי כולו אחראי על ההתנחלות בסילוואן, בין ישירות ובין אם בעקיפין. לכן גם הגוף האזרחי כולו הוא היחיד שיכול, בשיתוף התושבים הפלסטינים בסילוואן, לעצור את תהליך ההתנחלות של אלע”ד.

מאמר זה מסכם את ניסיונותיה של תנועת “סולידריות” לעשות זאת במהלך השנה האחרונה. החלוקה לרבדים השונים של הפעילות היא אמנם סכמטית, אך מאפשרת לדעתנו תמונה מלאה יותר, למרות החפיפה בין דרכי הפעולה השונות.

רובד 1: אקטיביזם בשטח

לא כאן המקום לפרט על אלימות כוחות הבטחון בסילוואן, ועל החיכוכים הקבועים בינם ובין מאבטחי אלע”ד לבין התושבים. המציאות שנוצרה בשטח היא, פעמים רבות, של שכונה שהפכה לשדה קרב. דמיינו לרגע את הרחוב בו אתם גרים, הופך מידי ערב למוקד של ירי, בתיכם מוצפים בגז מדמיע, פיצוצים נשמעים מסביב.

אל תוך המציאות הזאת ניסינו להכנס להזמנת התושבים על מנת לעמוד לצידם גם ברגעים הקשים והמסוכנים. מספר מטרות היו לנגד עינינו כשהמרכזית שבהם הייתה לנסות ולהגן, עד כמה שניתן, על האוכלוסיה הלא מעורבת מסכנה של ענישה קולקטיבית. נאלצנו אפילו ליזום מבצעי פינוי של הזבל שהשאירו מאחוריהם החיילים על בביתם של תושבי סילואן והשבתו לתחנת המשטרה הקרובה

בנוסף ריכזנו תיעוד ודיווח על ארועים כמו זה שפורסם בערוץ 2 בנוגע לזריקת אבנים של שוטרים ומתנחלים, וזאת על מנת להרתיע את המשטרה מלנקוט באמצעים לא חוקיים בזמן הפלישות לכפר

בשנה האחרונה היו פעילים שלנו בשטח מאות פעמים, והנסיון המצטבר שלנו הוא שנוכחות פעילים במוקדי החיכוך מורידה את האלימות המופעלת על ידי כוחות הביטחון והמאבטחים

רובד 2: הפגנות משותפות

במהלך השנה האחרונה קיימנו מספר הפגנות משותפות בהם השתתפו מאות תושבים ופעילים.  בין אם הפגנו בעד שיתוף פעולה יהודי-ערבי, נגד גירוש הפעיל הפוליטי עדנאן ג’ית או נגד ההתנחלות בעיר דוד, הפכו ההפגנות המשותפות והלא אלימות לאירועי המחאה הגדולים אי פעם בסילואן בהם לקחו חלק תושבים ממערב ירושלים וממזרחה.

צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

רובד 3: אקטיביזם משפטי

במהלך הפעילות שלנו בסילוואן תקפה המשטרה ועצרה פעילים בארועים שונים. כך לדוגמא בהפגנה מול עיר דוד נעצרו 8 פעילים תוך כדי הפעלת אלימות קשה, ובארוע נוסף רק לפני שבועות ספורים נעצר פעיל סולידריות לאחר שצילם את השוטרים יורים גז מדמיע. גם במקרה זה הוכה הפעיל לאחר שהוכנס לניידת ואף נזקק בהמשך לטיפול רפואי.

הצוות המשפטי שלנו יחד עם פעילים רבים הגיעו למח”ש על מנת למסור את עדותם לאירועים השונים, וחקירת שנפתחה לא נשאה עד כה תוצאות וזאת למרות תיעוד מפורט של חלק מהארועים. נכון לעכשיו עדיין ישנם 4 כתבי אישום כנגד פעילי “סולידריות” על רקע הפעילות בסילוואן.

רובד 4: מאבק בדיכוי הפוליטי בסילוואן

עם התגברות הפעילות הפוליטית בסילוואן הגבירו המשטרה והשב”כ את הניסיונות לשתק ולפחיד את ההנהגה המקומית. כך למשל הוצא  צו הרחקה מסילוואן לפעיל הפוליטי עדנאן ג’ית ובחודשים האחרונים נעשה נסיון ממוקד להפליל את הפעיל הקהילתי ג’וואד סיאם, מייסד  ה”מרכז היצירתי מדאא” ו”מרכז המידע וואדי חילווה” ומי שנחשב לאחד הפעילים החברתיים-פוליטיים הבולטים בכפר.

במאמץ להביא למודעות הציבור ולעצור את הרדיפה הפוליטית בסילוואן, יזמנו יחד עם תושבי סילואן את ההפגנה נגד הגירוש של עדנאן, ובקרוב יושק קמפיין ציבורי למען ג’וואד.

את המאבק המשפטי של ג’וואד מרכז משרד עורכי הדין של לאה צמל תוך שיתוף פעולה הדוק עם פעילי “סולידריות” ו”מרכז המידע וואדי חילווה”.

רובד 5: הסברה ומחאה מחוץ לסילוואן

במהלך השנה האחרונה נאבקנו כדי שלא ניתן יהיה לדחוק את המאבק בסילוואן הרחק ממציאות החיים של אזרחי ישראל.  מתוך אמונה שחוסר הידיעה וההתעלמות הם כלי הנשק של הימין ניסינו לספר את סיפור ההתנחלות בסילואן לכמה שיותר ישראלים בעשרות חוגי בית, במאמרים ודוכני הסברה.

מאחר והעיריה בראשות ניר ברקת לקחה ועודנה לוקחת חלק פעיל בחיזוק ההתנחלות בסילואן, כך למשל סביב תוכנית בניית גן המלך והריסת 88 בתים בסילואן, יזמנו שורה של ארועים פומביים על מנת לדחוק את העיריה והעומד בראשה לפעול לא רק לטובת קומץ מתנחלי הימין אלא לטובת כלל הציבור הירושלמי.

כך, לדוגמא, יזמנו הפגנה של מאות מתושבי העיר מול ביתו של ניר ברקת ומול הסוכה שהוקמה בעירייה. הפתענו את ראש העיר בארוע פתיחה של גלריה לאומנות, ואפילו בשעת ארוחת ערב במסעדת יוקרה.

רובד 6: עבודה מול תקשורת

לא יהיה זה חידוש גדול להגיד שהתקשורת הישראלית מעדיפה לסקר את המתרחש בסילוואן מנקודת מבטה של המשטרה וכמעט באופן בלעדי בזמן ארועים אלימים. במהלך השנה האחרונה ניסינו לשנות במעט את יחסה של התקשורת.

כך למשל, כאשר ערוץ 2 בחר לסקר את תהלוכת המחאה המרגשת והלא-אלימה שקיימנו בסילוואן ביוני 2010 על רקע תמונות של יידוי אבנים שצולמו במקום אחר ובזמן אחר, למעלה ממאה פעילים שלחו מכתבים למועצת העיתונות, ושברו את שיא התלונות על ידיעה עיתונאית בתולדות מועצת העיתונות.

כאשר מאבטח של עמותת אלע”ד הרג ביריות את תושב סילוואן, סאמר סירחן,  הודיעה משטרת ירושלים על קבלת גרסת המאבטח וסגירת תיק החקירה שעות ספורות לאחר האירוע. בשיתוף מרכז המידע ואדי חילווה הצלחנו להוציא לתקשורת תצלום וידאו ממצלמת אבטחה המפריך את גרסת המאבטח וכפינו על המשטרה לפתוח מחדש את החקירה.

בחודש אוקטובר התלהטו הרוחות בכפר לאחר שראש עמותת אלע”ד, דוד בארי, דרס שני ילדים (אשר ככל הנראה יידו אבנים לעבר רכבו) ונמלט מהמקום. בעקבות הסיקור המגמתי של הפרשה יזמנו כתבה על ילדי סילוואן באולפן שישי של ערוץ 2. כמה ימים לאחר מכן השגנו ניצחון נוסף כשהעברנו לחדשות ערוץ 2 וידאו של שוטרי מג”ב מיידים אבנים לעבר תושבים פלסטינים בכפר.

עוד כתבות מסילוואן:
“60 דקות” על “עיר דוד”, ABC, אוקטובר 2010
מתנ”ס במקום רחוב: אי של שפיות לילדי סילוואן, ויינט, נובמבר 2010.
כך מתנכלת המשטרה למנהיג המחאה בסילוואן, הארץ, אפריל, 2011

במקום סיכום – קריאה לפעולה

דרכי הפעולה השונות בהן פעלנו בשנה האחרונה נשזרות זו בזו על מנת לתת מענה כולל לפעילות של עמותות הימין באזור.

אבל לא תמיד מעניין לקרוא רשימות מכולת. לפעמים מעדיפים פשוט לפעול. בחול המועד פסח הקרוב בנתה תנועת “סולידריות” תוכנית פעילות שכל אחד ואחת מכם יכולים למצוא בה את מקומם.

האתר שלנו מלא במידע ממקורות שונים על המתרחש בסילוואן. ניתן לקרוא, ללמוד ולהעמיק הלאה באחת הסוגיות הבוערות באזור.

למי מכם שלא מסתפק רק בקריאה, ניתן להגיע לאחד מהסיורים הרבים במהלך חול המועד (2011) המועברים על ידי פעילים ותושבים מהכפר ולראות את המתרחש בצורה ישירה בהרבה.

מי שמעוניין לקחת חלק בפעילות מבלי לצאת מהבית יכול לקחת חלק בקמפיין האינטרנטי שלנו הדורש ממדריכי התיירים הפופולריים דוגמת ה”lonely planet” להוציא את “עיר דוד” המופעלת על ידי עמותת אלע”ד מהמלצות הטיול שלהם.

בנוסף נערוך במהלך החג פעילויות הסברה נוספות בסילוואן עצמה ונשמח למתנדבים.

דבר אחרון וחשוב: הפעילות שלנו החל מהפגנות, פליירים, אוטובוסים, ייצוג משפטי ועוד, עולה כסף. על מנת שנוכל להמשיך ולפעול אנחנו זקוקים לתרומות שלכם.

כיצד לתרום?
ניתן לתרום דרך “הקרן להגנת הדמוקרטיה” (חל”צ)-חברה ללא כוונת רווח המסייעת לנו במימון הפעילות דרך אתר ‘ישראל תורמת’: הקישו כאן.
אנא מכם קחו מספר דקות על מנת להרשם לאתר (ניתן גם בצורה אנונימית).