פליטים: כל הפוסטים

למי יש זכות לבריאות? / סדרת סיורים

“סולידריות” בקמפוסים בשיתוף עם רופאים לזכויות אדם מזמינים אתכם להצטרף לסדרת סיורים לימודיים:
4/3 מזרח ירושלים והאפליה בנגישות לבריאות;
  18/3 כפרי הבדואים הבלתי מוכרים;
  1/4 יפו והמרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם.

אף כי החוק מבטיח שירותי בריאות שווים לכל תושב, ממשיכים להתקיים פערים גדולים במצב הבריאות (תוחלת חיים, תמותה, תמותת תינוקות ותחלואה) בין האוכלוסיות השונות במדינה. בישראל היום ישנם ישנה אפליה ממשית ברמת שירותי הרפואה והנגישות אליהם כמו גם בתנאי יסוד ההכרחיים לבריאות (מים נקיים וראויים לשתייה, דיור, חשמל, מזון במידה מספקת ועוד). מדיניות זו מחריפה פי כמה כאשר מדובר בשטחים הכבושים.

הפיצו לחברים את תוכנית הסיורים: למי יש זכות לבריאות? لمن يوجد الحق بالصحة؟
לפרטים והרשמה: campus@solidarity.org.il

4/3 מזרח ירושלים
למרות סיפוחם לישראל לפני למעלה מ-40 שנה סובלים תושביה הפלסטינים של מזרח ירושלים מאפליה בתשתיות ושירותים ובהם שירותי הרפואה. בירושלים, לדוגמא, יש 32 תחנות של טיפת חלב, אך רק 4 מהן מצויות במזרח העיר.
הסיור יתמקד בפערים ברמת השירותים ובנגישות בין מזרח העיר למערבה וכן בהשפעות גדר ההפרדה על מרקם החיים באזור ויכולתם של צוותי רפואה וחולים להגיע לבתי החולים.

18/3 כפרי הבדואים הלא מוכרים
90,000 תושבי הכפרים הלא מוכרים, אזרחי ישראל, חיים היום ללא זכויות בסיסיות כמו תשתיות של מים וחשמל, פינוי אשפה, תחבורה ושירותי רפואה. לשירות האוכלוסייה עומדות ארבע מרפאות בלבד אשר גם הן הוקמו רק לאחר התערבות בג”ץ.
הסיור יעסוק בתנאי החיים והנגישות לשירותי הרפואה וכן בסוגיית ההכרה בכפרים.

1/4 יפו והמרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם 
בישראל חיים היום אלפי פליטים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה אשר אינם זכאים לטיפול רפואי על פי החוק בישראל ואינם מבוטחים בביטוח רפואי כלשהו. רבים ממבקשי/ות המקלט מגיעים/ות לישראל לאחר שעברו טראומות פיסיות ונפשיות קשות.
הסיור יאפשר היכרות עם עבודתה של מרפאת המתנדבים של רופאים לזכויות אדם ועם הסיבות לצורך בעבודתה, משם נמשיך לסיור ביפו ונכיר את תהליכי ההפרדה והנישול שעוברת העיר.

זיכרון. עצמאות. נכבה. עתיד?

אנחנו עומדים היום על התפר שבין שתי טרגדיות לחגיגה אחת.

אנחנו כואבים את מותם של אלה שמלחמות מיותרות ונוראיות לקחו מאיתנו, ישראלים ופלסטינים כאחד.

אנחנו חוגגים את עצמאותה של ישראל, שמחים שאיננו חיים תחת כיבוש זר, אבל גם שואלים האם זו עצמאות שלמה כל עוד לצידה קיים המחסור המתמשך של הפלסטינים בעצמאות במדינה משלהם.

היום בערב יתקיים בירושלים טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי של תנועת יש גבול. שרה בנינגה שלנו תתכבד להדליק שם משואה בשם המאבק בשייח’ ג’ראח, וכולם מאוד מאוד מוזמנים.

אנחנו גם זוכרים את הנכבה, את האסון שנפל על העם הפלסטיני באותה שנה שבה קמה מדינת ישראל. חלק מקורבנות האסון הזה חיים היום בשייח’ ג’ראח. שם מצאו בית חדש לפני יותר מחמישים שנה. השנה מגרשים אותם שוב. האם לא למדנו כלום?

אדם אחר, גם הוא קורבן של האסון ההוא, ידליק היום משואה בטקס הממלכתי. יוסוף מטאנס, שגורש יחד עם משפחתו מהכפר בירעם, והיה עשרות שנים פעיל למען שיתוף פעולה יהודי-ערבי בחיפה, יזכה להדליק משואה בטקס הרשמי של מדינת ישראל. מדינה שמתכחשת במשך עשרות שנים להוראת בג”ץ להחזיר את מטאנס ואת משפחתו ושכניו לבתיהם, מזכה אותו, בידה השנייה, בכבוד של הדלקת משואה ביום העצמאות.

המסר של מטאנס ושל המשפחות בשייח’ ג’ראח הוא זהה: למרות הקיפוח, למרות הגירוש, למרות השנאה ולמרות אי-הצדק, ובגלל האסונות שנפלו ויפלו על שני העמים כל עוד לא נתקן את מה שאפשר לתקן, שותפות יהודית-ערבית היא הדרך היחידה של אדם מוסרי שרוצה עתיד אחר למשפחתו ולעמו.

בין שתי טרגדיות לחגיגה אחת, אנחנו רוצים להאמין שהעתיד המשותף של שני העמים בארץ יהיה אחר.